פסח הוא חג החירות. אלפי אנשים יצאו אז מארץ בה סבלו בדרכם לעתיד טוב יותר. הם חצו מדבר כשבידם רק ציוד בסיסי, חלמו על מציאות חדשה. נשארו פליטים. פסח הוא גם חג האביב. רשמית העונה היפה הזאת מתחילה ב-21 במרץ, אבל בתל אביב נותנים לחורף עוד 9 ימים. כך, באחד באפריל, כשכבר מספיק חמים, פורק באחת אוהל המחסה לפליטים המשתכנים בגינת לוינסקי. שם, בשכונת שפירא, רגע מהתחנה המרכזית, פתחו לדארפורים ולאריתראים בבת אחת את השמיים. את חג החירות הזה הם יעשו מתחת לכמה כוכבים ומנורת רחוב.
במשך חודש וחצי, זמן המחייה של האוהל, היו להם חיים קצת אחרים. 300 מיטות, שומר שהיה אמון על חפציהם, סדר יחסי ואוכל חם שאירגנו העירייה ועמותת לשובע. אבל עם בוא האביב נגמר התקציב שהקצו לנתינה. העירייה הודיעה על התאריך הזה עוד כשהקימה את האוהל, אבל אף אחד לא עידכן את הפליטים. כשהם גורשו הם נהגו כמו שאנשים בלי בית נוהגים - קיבלו את העניין בהכנעה, אספו את המזרונים שלהם מהמיטות, ארזו את הבגדים בתיק היחיד שהביאו מארצותיהם מוכות המלחמה, והניחו אותם בערימה יחסית מסודרת בין מתקני השעשועים שבגינה. לעזוב את המקום הזה הם לא יודעים ולא רוצים, אז הברירה היא להישאר. ערב ראשון בלי אוהל, לילה ראשון של אביב.
16:00
המיטות כבר פורקו. שני האוהלים עוד עומדים, מחכים לפועלים שיפרקו גם אותם. עניין של שעה, שעה וחצי. ברקע, בערך חמישים פליטים סודנים, דוברי ערבית, יושבים על מחצלת מול לוח מאולתר. גיל, בחור אתיופי, עומד מולם ומנסה ללמד אותם כמה מילים בסיסיות בעברית. לידו ניצב בחור דובר עברית וערבית שתפקידו לתרגם את דבריו.
"מִספר", מצביע גיל על מילה בלוח. "עדד", עונה המתרגם. "מיספר", חוזר גיל, מדגיש את המילה עד כמה שניתן. "אני צריך אוטובוס מספר 51. זה בניין מיספר 12. אתה מתרגם אותי?”
המתורגמן, מצידו, עסוק בלהביט בכפות הרגליים של עצמו. עדיין לא ממש מאורגן העסק, מסתבר, ובכל זאת כל יום מדי יום יותר ויותר אנשים מתיישבים בשיעור המאולתר כדי לנסות ולהבין קצת מהשפה המוזרה בארץ הזאת. "האולפן הזה הוא לא רק בשבילם", אומר גיל. "זה משהו שהראה לי את היכולת שיש בתוכי להקים משהו למרות הקשיים שהמדינה מערימה".
הוא עצמו נמצא כבר ארבע שנים בגינה הזאת, הומלס. איבד את הבית בעקבות חובות של תשלומי מזונות, ולא יכול לעבוד ובגלל סיבוכים בירוקרטיים. "ביטוח לאומי במילא ייקח כל כסף שאני אעשה, לא ישאירו כלום לאוכל, אז למה לעבוד?”
עד לפני שנה הוא היה אלכוהוליסט, זרוק כל היום. ואז הגיע הקיץ והאוהלים וגיל ראה אנשים סביבו שדואגים לו, מארגנים לו אוכל, ונהיה אופטימי. הוא קיבל ביטחון, הפסיק עם השתייה והחליט להקים את הבית ספר הזה. "אנשים שמדברים טיגרית ואמהרית היו שואלים אותי כל הזמן איך אומרים דברים בעברית", הוא מספר. "הבנתי שיש להם בעיה בשפה ושבלי שפה אי אפשר למצוא עבודה. אז הקמתי את האולפן המאולתר הזה".
לצד האולפן פתוחה היום גם הספריה, עוד פעילות וולונטרית שמישהו כאן הרים. ספרים ב-16 שפות, כולל נפאלית והינדו, שמוחלפים בגינה הזאת מתוך אמונה שבשביל לחיות צריך לא רק אוכל, אלא גם תרבות. אייל פדר, רכז הפרויקט, עומד ליד ילד שמנמן וכהה עור שמפטפט בעברית שוטפת, ומודה לו על ההתנהגות היפה שלו אתמול. בשולחן קטן קרוב לשם יושבים שלושה יוצאי אפריקה וילדה רוסייה מהשכונה, מציירים בשקט ומדגמנים דו קיום. "אנחנו שמחים על כל הגעה של אנשים מהשכונה. בגלל זה יש גם המון ספרים בערבית", מספר אייל. "חבל לנו על השנאה שמתעוררת בקרב השכונה על הפליטים, אבל אנחנו יודעים שהם לא באמת כועסים על האנשים. הם כועסים על הממשלה שלא נותנת מענה לפליטים וגורמת לכולם להיות פה".
17:15
חבורה של ילדים עומדת ליד פעיל אחד ומתווכחת איתו. אחד מהם מרים מחבט טניס בתנועה מאיימת, אחד אחר שם את ידו על הצוואר של הפעיל, בתנועת תיזהר-איך-שאתה-מדבר. אייל מתבונן בהם בעיניים ממוקדות. "בדרך כלל זה לא ככה", הוא מרגיע. "זה רק הילד הזה עם המחבט. הוא מעורר את כולם כאן לעצבים".
בסוף העסק נרגע. כולם נהיים חברים טובים ברגע אחד, מחלקים כיפים, ואז מתקרבים לאייל ועושים איתו "משחקי כבוד". הכל לא מזיק, אבל עם תחושה ברורה שעוד כמה שנים ברחוב - ולפחות חלק מהילדים האלו יקימו כנופיות. עיר האלוהים זה כאן.
תגיד אייל, אתה חושב שכל ארגוני הסיוע לפליטים הם חלק מטרנד? יש המון נזקקים בארץ, למה דווקא הם?
"אתה צודק שזה נראה טרנדי, ונכון שקל לי הרבה יותר לעזור לפליט חייכן מאשר לנרקומן עצבני, אבל שכל אחד יסייע למה שהוא מתחבר אליו. אני רואה את ההמונים האלה ואין להם באמת אף אחד, אין להם שום זכות. כשחושבים על זה, אין הרבה אוכלוסיות בישראל שמנותקות כל כך מכל גורם סיוע. כל עוד הם פה, אני, כאדם, חש מחויבות לעזור להם".
את הסיפור של הפליטים בטח כבר שמעתם, אבל בגינת לוינסקי הוא מקבל פנים של ממש. ב-1954 יצר האו"ם אמנה לפיה חייבות המדינות החתומות להעניק מקלט לפליטים – אותם אנשים הנמלטים ממדינות בהן נשקפת להם סכנה. על פי האמנה, פליט שנכנס שלא כדין למדינה בה הוא מבקש מקלט, לא יהיה חשוף לסנקציות דוגמת מעצר אם פנה בהקדם בבקשת מקלט ואם הגיע ישירות ממדינה בה נשקפת לו סכנה. ישראל, מגובה בקולות יהודיים שזכרו את השערים הנעולים שניצבו בפני יהודי אירופה בזמן השואה, חתמה על ההסכם ב-1963 – אלא שאת התופעה הנוכחית כנראה לא לקחו אז בחשבון.
איך הם מגיעים הנה? קונים כרטיס טיסה למצרים או מגיעים אליה בדרך יבשתית מהמדינות ההרוסות שלהם, ואז משלמים כ-2,000 דולר כדי שבדואים יעבירו אותם את הגבול. אלה, כמובן, עושים הכל חוץ מלהיות מכניסי אורחים – וזה כולל גזלות, אונס, עושק.
כשהם סוף סוף מגיעים לישראל, תופס צה"ל את הפליטים ומשכן אותם במתקני כליאה מיוחדים בדרום. אלו שמצליחים להוכיח שהגיעו ממדינות הנחשבות מדינות בסכנה, בעיקר סודן ואריתריאה, מועלים על אוטובוס לבאר שבע, שם הם מקבלים כרטיס נסיעה לאן שירצו. היעד הוא כמעט תמיד תל אביב - פה נמצאים אירגוני זכויות האדם ופה אפשר להרוויח כסף. אין להם אשרת עבודה, אז הם תלויים בחסדים של קבלנים מקומיים. את החוק המכריח מעסיקים להעניק לפליטים זכויות בסיסיות המגיעות לעובד, אף אחד אינו אוכף. לרשות כל קבלן עומדים עשרות אנשים שמתים לעבוד בכל מחיר. משתלם.
19:00
החבר'ה מ"מרק לוינסקי", ארגון הדואג לאוכל לפליטים, מגיעים עם אורז, ירקות, לחם ועוגיות. בתחילת הדרך הם הציעו רק מרק, היום קצת יותר, הכל הם מכינים לבד. הלחם מגיע מעודפי מאפיות. עכשיו כש"לשובע" כבר לא באים, כי אביב, זה האוכל החם היחיד שדיירי גן לוינסקי מקבלים במשך היום.
"מי אלה?" שואל טיי, דארפורי צעיר. "זה האו"ם?"
"לא, אלה אנשים פרטיים", עונה לו גיל.
"ומי שם לנו את האוהלים? זה האו"ם?”, מתעקש טיי. הוא ושותפיו למתחם נעמדים בטור מסודר, מקווים שיהיה מספיק אוכל כדי שיוכלו לחזור לעוד מנה. "הרגע היחיד שהם לא מסודרים זה כשאנחנו מביאים לכאן תפוזים", אומר אחד המתנדבים המתרוצצים. "תפוז זה פרי שרק העשירים נהנו ממנו במדינות שלהם. כשהם רואים פה אחד, הם מתנפלים עליו כמו גדוד ישראלים בדוכן פלאפל".
טיי מוציא סיגריה של אחרי האוכל. "אתמול עבדתי שעתיים בשביל מישהו", הוא מספר באנגלית שבורה. "סחבתי שקי מלט וסיד לקומה שנייה במדרגות. קיבלתי ארבעים שקל על שעתיים עבודה, אז קניתי את הסיגריות".
סורימן, בחור אחר, בא ומבקש ממנו סיגריה, אבל טיי לא חולק. "אני מת לחזור לסודן", אומר סורימן באנגלית אפילו פחות טובה, "אבל פשוט אין לי כסף". טיי לא מבין אותו. "אולי הוא מתגעגע למשפחה שלו אז הוא אומר את זה".
אולי שם פחות מפחיד.
"יכול להיות", אומר טיי. "אני, בכל מקרה, לא יכול לחזור. גדלתי בכפר וראיתי את המשפחה שלי נרצחת מול העיניים שלי. אז ברור שעדיף לנו פה, למרות שישנים ברחוב. אני רק מקווה שייתנו לנו ללמוד כאן, ואם לא ללמוד אז לעבוד".
טז מאריתריאה מספר שהגיע הנה כי שם הכריחו אותו להיות חייל. הוא מספר שהמלחמה עם אתיופיה אולי נגמרה רשמית כבר בשנת 200, אבל שיש עדיין מתח בגבולות, ושגבר לא יכול ללמוד כל עוד יש מתח וצריכים שיתגייס. טז שקל להתלונן, אבל כל מי שמתלונן על המשטר באריתריאה נלקח למעצר. בדירוג העולמי של חופש העיתונות, היא נמצאת כבר שלוש שנים במקום האחרון.
כשאני שואל מי היה מעדיף להיות באירופה, כמעט כולם מרימים את היד. אבל כדי לטוס ישירות מסודן ליבשת הירוקה צריך להוכיח שיש לך הרבה כסף בבנק. יוצא שדווקא המדינות העניות באיזור אפריקה הן הקולטות העיקריות של פליטים - צ'אד, דרום אפריקה, וגם מצרים וירדן. לישראל הם באים כי הם מאמינים שפה יש הכי הרבה סיכוי לחיים טובים, במדינה הכאילו מערבית הכי קרובה לעולם השלישי. טיי, בכל אופן, מאוד מודה לישראלים על שבכלל הכניסו אותו. "אני לא כועס על המדינה הזאת, להיפך. ואני רוצה לתרום כאן עד שאוכל לחזור לדרפור. ישראל היא שלכם שלכם, אלוהים נתן לכם אותה. אני לא מבין למה בכל העולם כועסים עליכם".
21:00
קולות ההתקפלות של מרק לוינסקי נבלעים ברעש הויכוח שני בחורים – סודני ואריתראי. מובארק, פליט מדרום סודן שמדבר עברית לא רעה בכלל, מתרגם שהאריתראי טוען שכל הסודנים גנבים ועצלנים, ושהסודני מגן על עצמו ומאשים את האריתראים באותם הדברים בדיוק. מובארק מסכם וקובע שיש כאן הרבה עצלנים. הוא עצמו עובד בעבודות בניין בראשון לציון, ושם גם למד עברית. "אנשים פה לא רוצים לעבוד. אתמול הצעתי עבודה לשבעה אנשים, רק שלושה אמרו כן, ואחד מהם כל היום גרר רגליים", הוא מספר. "הבוס אמר לי בסוף היום שאני בחיים לא אביא אותו עוד פעם כי כאלה הוא לא צריך כאן".
מובארק לא מתכוון לעזוב את ישראל בקרוב. "אם אני אחזור לסודן יהרגו אותי. הם יידעו שהייתי בישראל, וזה אסור שם". אני מספר לו שמנהיג דרום סודן חתם על הסכם עם ישראל שמאפשר לפליטים לחזור. "גם אם זה נכון, אני עדיין לא רוצה לעזוב", הוא אומר, כשברקע, ליד המתקנים, כמה גברים כבר פורקים את המזרונים שלהם, מתכוננים לישון. "דרום סודן מאוד ענייה עכשיו. במה אני אעבוד שם? חוץ מזה שאני אוהב את ישראל. הייתי רוצה להישאר כאן תמיד".
01:00
כולם ישנים. מי שהתארגן על מזרון, ישן על מזרון, השאר מתכווצים בשקי שינה, או סתם על ספסל עם שמיכה. באיזור הגן יש מגרש כדורסל וזרקורי ענק מאירים את המתחם כמו בלומפילד. אף פעם לא חשוך כאן, הלילה גם לא קר. הילדים שנמצאים בספריה של אייל, בכל מקרה, לא ישנים ברחוב. ההורים שלהם קיבלו ויזת עבודה, לכן הם מתגוררים בדירות באיזור, שישה אנשים לפחות בדירת חדר. הפליטים, במיוחד האריתראים, משתדלים לעזור אחד לשני ולמצוא בית לכל הנשים והילדים. ברחוב ישנים רק גברים בודדים.
ברחוב פין, 500 מטרים מהמאהל חסר האוהל, כמה עובדים זרים קולניים מחפשים לבלות. אבל הם מהחבר'ה שקבלן הביא הנה ומצליח לעבוד עם משכורת. לאלו שישנים עכשיו במאהל אין סכומים להוציא על בילויים. הם שקועים עמוק בשינה, כשבין התיקים האישיים שלהם לקופסאות הסלטים שהשאירו האנשים ממרק לוינסקי מסתובבים כמה עכברושים רעבים.
03:00
אני יוצא לסיבוב. אחד הישנים מתעורר והולך אחרי כשהוא עטוף בשמיכה דקה. "מה קורה אחי?" הוא שואל בעברית. "בסדר", אני עונה ומתכונן כבר להגיד שאין לי כסף לתת לו, וגם, שיעזור לי האל, אני מקווה מאוד שהוא לא מתכוון לתקוף אותי.
"מתל אביב?" הוא שואל.
"אני לא מחפש עובדים", אני עונה. הוא מהנהן וחוזר לספסל שעליו ישן עד עכשיו. מישהו אחר קם להתרוקן, פונה לקיר של בית כנסת מקומי שמשמש כאיזור שירותים. כל הפארק לרשותם אבל רק כאן משתינים. לא רחוק משם יש גם שירותים ציבוריים אמיתיים, עם אסלה. למרות שלוש מאות האנשים שחיים פה, השירותים נקיים.
04:30
אנשים מתחילים להתעורר. שוטפים פנים ומצחצחים שיניים בברזייה. כעט כולם הולכים לפינות הרחוב, מחכים שמישהו יציע להם עבודה. בחמש מצטרפים אליהם ישראלים מהאזור, גם הם מחפשים עבודה. בשש בבוקר מגיעים אוטובוסים של קבלנים. לוקחים את מי שמוכן לעבוד לרחבי הארץ. באחד האוטובוסים קבלן ערבי צועק על כל מי שמנסה להידחף, "רוח פיל בית! יאללה! אנא מג'נון! רוח פיל בית!”, ואז תופס אנשים בצווארון ומעיף אותם החוצה. הפליטים רק מחייכים. שיעשה מה שהוא רוצה. האחראי על האוטובוס הסמוך הוא בחור אפריקאי, אחד שלמד עברית ומונה על ידי הבוס להיות מנהל העובדים. יש לו רשימה של אנשים שכבר "עבדו טוב" אצל הבוס והם הראשונים לעלות על נסיעת החלומות של הבוקר הזה. מישהו בן 60 מתחנן בחלון שיתנו לו גם להצטרף, אבל האוטובוס נוסע.
בשש וחצי מגיע בחור ישראלי בדייהטסו קטנה ולוקח שני עובדים. שישה נוספים מנסים להידחף אבל הוא מצליח לנסוע. אתם יודעים איך זה נראה, ראיתם את זה כבר הרבה פעמים בטלויזיה.
07:00
גדעון, הבעלים לשעבר של רשת ניו יורק ניו יורק, מגיע ללוינסקי. כשהוקם האוהל של העירייה, הוא סייע לארגון "לשובע" ואסף בשבילם אוכל ממסעדות. עכשיו, כשהבין שהחבר'ה פה לא יקבלו יותר אוכל, הוא עושה את זה לבד. העירייה סיפקה לו מיכלית לשמור את הלחם שהוא אוסף יום קודם ממאפיות ואת הריבה והגבינה שהוא מארגן מתרומות. "טיב טעם נותנים הרבה, אבל לשובע לא לוקחים מהם כי הם לא כשרים. אז יצא לי טוב", הוא אומר.
יש לו כמה מתנדבים, בעיקר אמריקאים, שמורחים ריבה וגבינה על כל פיסת לחם, פיתה יבשה או רבע לחם פרנה שהם מוצאים, ויש קנקנים עם תה חם. בין המתנדבים יש גם כמה פליטים שתמורת הסיוע מקבלים אוכל וכמה שקלים בסוף כל חודש. כבר קרה שהיו לגדעון היתקלויות עם שכנים שרצו שיפסיק לעזור לפליטים, אבל הוא לא מתרגש. גם הוא מבין שהכעס הוא לא עליו.
כשהתה נגמר, אחד המתנדבים רוצה לארוז את השולחן למרות שנשאר עליו לחם, אבל גדעון מתנגד. "יש עוד אוכל, שיאכלו". המתנדב מנסה להסביר לו שאנשים כבר לקחו פעמיים. "שיקחו שלוש", הוא עונה. "מי שרעב שיאכל". הדבר היחיד שגדעון מתעקש עליו זה שכולם יעמדו בטור ישר. "אני רוצה שהם יהיו שבעים, אבל שלא יצטרכו להילחם על זה".
מאחד האוטובוסים החולפים מדברת קריינית רדיו על גמר האח הגדול. האיזור מתמלא עוברי אורח שמתחילים את שגרת היום, ונרקומנים אוספי בקבוקים. מי שסיים לאכול אורז את המזרון שלו ואת התיק. תיכף הם ילכו להסתובב או סתם יישבו פה. בארבע יוקם האולפן, יהיה משהו לעשות.