בדרך כלל זה קורה פעם בשנה, לחלקנו פעמיים. המעטפה מגיעה, ובתוכה ממתינים בין ימים לשבועות של חזרה במכונת הזמן, לתקופה בה לבשנו מדים, אחזנו בנשק ושמרנו על עם ישראל. זה אף פעם לא בא בטיימינג טוב, תמיד עולה לנו כסף ולעולם לא משמח את האישה. אבל בכל זאת, הנה עשר סיבות מספיק טובות לצאת למילואים:
בגלל שאין לך באמת ברירה
לא יודע אם שמעת על זה, אבל במדינת ישראל לעשות מילואים זו חובה, לא רשות. ואני לא מתכוון לחוק המילואים החדש שנועד לתגמל את המילואימניקים, אלא על חוק שירות הביטחון הישן, זה שפשוט מצווה עליך להקדיש כך וכך ימים בשנה לטובת בט"שיות ותרגילים חטיבתיים. כך שמי שמגדיר עצמו כאזרח שומר חוק, אמור לשמור גם על החוק הזה.
בגלל שמישהו חייב לעשות את זה
"אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, והמשימות שמוטלות על שירותי הביטחון גדולות מכפי כוחו של הצבא הסדיר. החיילים צריכים להתחייל, לעבור הכשרה, להתאמן, לשמור ולהילחם, ויש להם רק שלוש שנים לעשות את כל זה. כוחות המילואים הם עדיין חלק מהותי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל. הם מיועדים בעיקר לתגבר את כוחות הסדיר במקרה מלחמה (ולמעשה להוות את עיקר הכוח), אך בפועל הם גם מקלים על העומס שמוטל על הצבא במשימות ביטחון שוטפות". (מתוך נאום של מג"ד חי"ר)
במילים אחרות, אם אתה לא תלך למילואים, וחבר שלך לא ילך למילואים, וחבר של חבר שלך לא ילך למילואים, מי בדיוק ישמור על כולם?
בגלל הבונוס
רק בשנים האחרונות החלה תנודה מסוימת לכיוון רווחת חיילי המילואים, הפראיירים הנצחיים, שמפסידים כמעט בכל מובן אפשרי. חוק המילואים החדש קבע, בין השאר, מתן בונוס כלכלי נאה למשרתי מילואים, בהתאם למספר הימים ששירתו בשנה, בנוסף להטבות נוספות. מי יודע? אולי יום אחד לעשות מילואים יהיה ממש עסק משתלם.
כי פתאום כל בחורה נראית פיצוץ
כל מילואימניק מכיר את שלושת השינויים שמתרחשים בגופך מיד עם עלייתך על מדים:
א. אתה עייף.
ב. אתה רעב.
ג. אתה חרמן.
להיות עייף זה לא מצב מהנה במיוחד, ושירות המילואים לא תמיד נותן לך הזדמנות להשלמת שעות שינה. גם רעב הוא לא עניין מומלץ, במיוחד לא כשאתה נתון לחסדיו של המטבח הצבאי. אבל חרמן? מה רע בלהיות חרמן? הנמכת הסטנדרטים הקיצונית הופכת את המילואים לחוויה מבדרת, כשכל מש"קית אפסנאות נראית כמו מדריכה במוזיאון חיל האוויר, וכל צחקוק נשי בקשר מרטיט לך את התחתונים. מכיוון שבמילואימניקים עסקינן, חשוב לזכור את פערי הגילים, שעלולים להיות מסוכנים עד פליליים, ולא פחות מכך מביכים. אף אחד לא רוצה לגלות שהסמב"צית שאיתה הוא מפלרטט בקשר היא הבת של החבר הכי טוב שלו.
בגלל הקפה השחור
המילואים נסובים סביב הפינג'אן. כל השאר אלו נספחים. באנו בגלל הצו, נשארנו בגלל הקפה. קפה שחור של מילואימניקים זו טקס מסורתי ותורה שבעל פה, עם מגוון גדול של סגנונות בישול ומזיגה. הוא מחזיק אותנו ערים, הוא מפיג את השעמום, והוא בעיקר מזכיר לנו שאנחנו במילואים, ולא מחכים בתור למקיאטו הקבוע בדלפק של "ארומה".
בגלל האקשן
איפה עוד אפשר לרוקן מחסניות על מטרות קרטון? לקרוע את הצורה של ג'יפ שאין לך שום סנטימנטים אליו? לשכב במארב בלי להרגיש כמו ילד בן שמונה שמשחק מחבואים? אם היינו באמריקה האולטרה ליברלית, או באחת מהציוויליזציות הפרועות של דרום אמריקה או מזרח אסיה, מילא. אבל בישראל, שבה צריך להיות שוטר או מתנחל כדי להחזיק בנשק באופן חוקי, מי עוד יתן לנו לירות ברובה מחוץ לפיינטבול?
בגלל שמותר להיות גבר
זהו אחד המפלטים האחרונים של הגבריות השורשית, הקשה והגסה. מועדון כל-גברי שבו כללי המשחק גבריים בהתאם, נטולי טקט ונימוסין. נאדים הם עניין טבעי כמו נשימה, גרעפסים היא דרך מקובלת לתקשר ונחירות הן צרת הכלל. סדר וניקיון הם אופציונליים, קוד הלבוש קבוע ואחיד, מותר לגרבץ והסירחון שולט בכל. כשאתה לא בפעילות, אתה אוכל, ישן או משחק שש בש. תקראו לזה התבהמות, תקראו לזה התיילדות. אני קורא לזה התגברות.
בגלל השקט
המילואים מספקים תירוץ אולטימטיבי למילוט מהיר מכל תלאות היומיום. בלי טלפונים מהעבודה, בלי להריץ את הילדים בין החוגים ובלי לריב עם האישה בערב. משימות מטבח וניקיון נעשות בתורנות. הבוס שלך לא צועק עליך, כי הבוס שלך הוא מ"פ רצוץ עם שקים שמאיימים להפיל לו את העיניים לרצפה. אף אחד לא שואל למה לא הגשת דו"חות, מתי אתה מתקן את הנזילה בשירותים והאם אתה עדיין אוהב אותו. והכי יפה שתמיד אפשר להגיד באמצע שיחה "אני חייב לסיים, יש הקפצה". פעילות מבצעית דוחה שיחת נפש.
בגלל הרחמים
כל עוד המילואים שלך נעשים במקום מרוחק ומבודד דיו, הסיכויים שלך לגרוף בזכותם רחמים גבוהים. לסוד שלך יהיו שותפים לא יותר מעשרות בודדות של גברים, שישמחו לשמור עליו כסוד מאותם אינטרסים בדיוק. אתה יכול לספר לכולם על השמירות המתישות, ההקפצות באמצע הלילה ותנאי המגורים המחפירים. אז מה אם אתה שומר על אזרחי מתוך מבנה ממוזג, קופץ בלילה רק למטבח כדי לטגן מלוואח, וגר במועדון עם יס ושולחן פוקר. זה מידע צבאי מסווג.
בגלל החבר'ה
בסופו של דבר, זו הסיבה העיקרית שבגינה אנחנו עושים מילואים. כי זו ההזדמנות לפגוש את החבר'ה שאוכלים איתנו את הקש הזה כבר כמה שנים, והם היחידים שבאמת מבינים אותנו. אנחנו נהנים לראות אותם שוב כל שנה, להשוות את הכרסים הגדלות ואת השיער המדלדל, להחליף תמונות של הילדים ולהעלות חוויות מהקו האחרון, מהסדיר וממלחמות ישראל. בגלל אנשים כאלה – אזרחים טובים – אנחנו עושים מילואים.