פעם הייתי מפסיק לדבר רק בשביל רק בשביל לנשום או להכניס משהו לפה. הייתי יורד להביא חלב מהמכולת וחוזר רק אחרי שעה של השתתפות פעילה בפאנל הפרשנות המדינית שנפתח בחדר המדרגות בהשתתפות השכנות הבכירות מלמטה. בכל מייל שיצא מתיבת הדואר האלקטרוני שלי, היו מספיק משחקי מילים כדי לקיים אולימפיאדה בבייג'ין, ובסכומים שהייתי מוציא על משלוח סמסים יכולתי לשכור בית על אי יווני, לקנות מחשב נייד ולשבת לכתוב את הרומן העברי הגדול הבא. בכל חבורה של בנים יש את זה שמביא אוכל וזה שמארגן שאכטות וזה שתמיד מביא חברות חדשות. אני הייתי זה שאחראי על המילים, וכנראה מרוב שימוש, המילים האלה פשוט נגמרו, כי לפני כמה זמן קלטתי שאני כמעט ולא מדבר יותר.
זה מתחיל מזה שאחרי כל כך הרבה שנים של דעתנות, הרגשתי שאמרתי כבר הכול, לכולם. שומעים חדשים עוד היו מסוגלים להקשיב לי, ואפילו די נהניתי לבדוק עליהם איך הקלישאות שלי עובדות, אבל כשהפכתי לקלישאה בעיני עצמי, זה נהייה כבר קצת יותר מסובך. בסך הכול רוב הסיפורים די דומים אחד לשני וגם רוב האירועים שאפשר להגיב עליהם בשנינות, חוזרים על עצמם, ואז גם השנינויות חוזרות על עצמן. וכאשר שנינויות חוזרות על עצמן, אז עדיף שתשתוק.
בחודשים הראשונים עוד שאלו עם הכול בסדר איתי, אבל די מהר כולם התרגלו לזה שאני מדבר רק כשצריך וגם אז משתדל לעשות את זה עם מעט מאוד מילים.
תעשו מה שאתם רוצים, אני אעשה כן עם הראש
נסענו לחוף בצפון בשבת. יש מעט מעשים יותר דביליים מזה – להיכנס לבד עם כיפה ודגל ישראל לקאסבה של שכם למשל – אבל אני שותק. גם כי אמרתי לפחות אלף פעמים שזה מעשה מטומטם לחלוטין, וגם כי עדיף היה לי לשתוק מאשר להיכנס לוויכוחים. והדרך הייתה נוראית, בעיקר בגלל שהעמסנו ציוד בכמות לא סבירה. אבל במקום לנסות להסביר שוב ששני שקי שינה, צידנית, שלוש דרבוקות, גיטרה ומזרון מתנפח בצורה של צב, לא יכולים להיכנס מאחורה עם שני ילדים, סגרתי עליהם את הדלתות בכוח, הזזתי את מושב הנהג קדימה עד שיכולתי לנהוג עם הצוואר ויאללה לפקקים ובשקט.
זה לקח שעות וכשהגענו, התברר שעשינו את כל המרחק הזה, רק כדי להגיע לחוף הרבה יותר צפוף ומסריח מזה שיש לנו ליד הבית, ואם זה לא מספיק, אז גם צריך לשלם בכניסה. "אולי נמצא חוף אחר?" מישהו שאל. "אולי נחזור הביתה?" שאלתי את עצמי, אבל בשקט. במקום להתעמת, נכנסנו לחוף ובאמת מצאנו פינה ריקה יחסית. רק אנחנו היינו מספיק מיואשים כדי לשבת ליד ערמת זבל כשאת התוכנית האומנותית מספק להק דבורים, כשכל אחד מהם נראה כאילו הוא יכול בכל רגע לחטוף ילד ולטוס אתו אל האופק. "אנחנו נצטרך לעבוד קשה כדי ליהנות כאן", אמרה לי אחת החברות, אני רק הנהנתי בהסכמה. עבודה קשה והנאה, לא נראו לי כמו שילוב אפשרי, אבל לא היה לי כוח אפילו להגיד את זה, אז הדלקתי אש והכנתי אוכל לכולם.
הדרך חזרה הייתה קשה אפילו יותר, כשאלפי מכוניות עמוסות בילדים הרוסים מחול ומלח והורים קרועים מעייפות, עשו את דרכן בחזרה למרכז. בסוף היום הסתבר שכולם די נהנו, מהים ומהאוכל ומזה שלא עקץ אותם דבור. אפילו לי היו כמה דקות של שמחה במנזר השתקנים הזה, ובערב אחרי כמה ליטרים של בירה, הצלחתי לתאר את תלאות היום באוזניה של מישהי שישבה לידי. והיא אפילו צחקה.
פעם הייתי מפסיק לדבר רק בשביל לנשום, או להכניס משהו לפה. היום אני פשוט הרבה יותר מדויק.
מדד הזקפה: 3 ואם לא תרגיש משהו זה אפילו יתדרדר.
אם כבר התחלת: עזוב, אל תתחיל. גם ככה אני עומד כל שבת איזה ארבע שעות בפקקים.
תדע שהלכת רחוק מדי: כשימאס לך להקשיב לטרחן הזה, ואז תיזכר שזה בעצם אתה.