אמא שלי תמיד אמרה לי שאני לא יכול לשנוא אדם, שנולדתי עם חוסר של הרגש הזה. צר לי לאכזב אמא, אבל ביום שישי האחרון התפתחה אצלי שנאה ביג טיים. הבעיה היא לא בגלל שלברון ג'יימס החליט לפגוע ביקיר העם היהודי בארץ הקודש ובגולה – דייויד בלאט. אלא שלברון ג'יימס, במקום לקדם את הכדורסל בעולם, הוא בעצם הסמל הראשון בהפיכת הליגה הטובה בעולם לכדורסל לליגה חסרת ערך בעתיד. ליקטתי תשעה טיעונים המחזקים את עמדתי:

1. הסופרסטאר – הסיבה העיקרית שאני שונא את לברון היא היותו סופרסטאר הרבה לפני שהוא שחקן כדורסל. גם רוג'ר פדרר מרוויח פי כמה יותר מפרסום ויתר מוצרים מאשר מהטניס עצמו, אבל הבחור, קודם כל טניסאי ענק ואחרי זה פרזנטור (לפחות בעיניי עצמו). לברון לא, הוא מרגיש מעל הקבוצה. לברון לא מבין את המהות, שכל הדבר הזה שנקרא ספורט מתקיים בגלל האוהדים, כלומר, האוהדים הם הקבוצה ובהנחה שהוא מעל הקבוצה הוא בעצם שם זין על האוהדים. כל זה היה נכון אם האוהדים והצופים בסופו של דבר לא היו ממלאים את האולמות ורואים אותו בטלוויזיה. אבל אנחנו כן. אז בגלל שהוא מוציא אותי אידיוט, אני שונא את לברון.

2. המאמן לברון – אין ספק שמותר לו לייעץ למאמן ואפילו לקחת אחריות בדקות מסוימות אבל אסור לו להתערב למאמן בפסקי הזמן ויותר מזה אסור לו לקבל החלטות במקום המאמן. הסדר וההיררכיה שעליה בנויה הליגה היא הליגה עצמה. אסביר, כשלברון משפיל את המאמן שלו וחושב עצמו מעליו, הוא מערער את כל הערכים והיסודות עליהם בנוי המשחק. בעתיד שחקנים לא רק שלא יקשיבו למאמן שלהם אלא לא יקבלו את החלטת השופט ומכאן נגמר לנו הכדורסל. בגלל שהוא לוקח לי את הכדורסל אני שונא את לברון.

נסתדר בלעדיך תודה | צילום: ספורט 5

3. הבריחה "הביתה" – לברון ג'יימס הגיע למיאמי בשביל לבנות "שושלת" כלשונו. בשל האגו המנופח והסדר החדש שהוא מנסה לקבוע (ראה סעיף 2) ברגע שמשהו קטן לא לרוחו הוא עוזב. כמובן שלברון עוזב בסטייל; על מנת להוריד את מפלס הביקורות נגדו בשל חוסר הנאמנות למקצוע ולאוהדים (תופעת טבע רעה שבה חוטאת הNBA-), החליט לברון לחזור "הביתה", לקליבלנד. כשמישהו חוזר הביתה לאחר שהות ממושכת ורחוקה הדברים תמיד נראים טוב והחמלה מרככת את עוולות העבר. בגלל שהוא זורע ציניות בערכים שהם שורש הקיום של הספורט, אני שונא את לברון.

4. לכבוש את העולם בלי לסיים תואר – השחקן השלישי בלבד בהסיטורית הליגה שנבחר ראשון בדראפט ישר מהתיכון (בראון, הווארד). לפי יאיר לפיד, לברון לא יכול להיות: סוכן מכס, מהנדס בראשות מקומית, מנהל בית ספר (זה די ברור) וכבאי. בקיצור הבחור לא יודע כמה זמן נמשכה מלחמת ששת הימים אבל הוא השחקן הטוב בליגה. כחלק מעם הספר אני מכריז: בגלל חוסר ההשכלה אני שונא את לברון.

5. '23' באמת? – יש אינספור מספרים בעולם (הוא פספס את השיעור הזה) אבל לבחור דווקא את המספר של השחקן שנחשב לטוב ביותר, EVER? (פתוח לוויכוחים, אגב). הסיכויים לא לטובתו להצליח ולהזיז את החיבור האלמותי בין ג'ורדן למספר שלו. בסוף הוא תמיד יישאר זה שרצה להיות ג'ורדן ולא הצליח. בגלל שאני לא מוכן לוותר על גיבור העל שלי, אני שונא את לברון.

6. סטפן קרי – זאת קצת בריחה לשנוא בנאדם על בסיס השוואה לאדם אחר, אבל כשמדובר בשני הסטארים האלה אני חייב להשוות, וזה די קל. ג'יימס הוא כל מה שקרי לא. לאחד פנים רעות ולאחר בייבי פייס, האחד מלא בעצמו השני איש משפחה, האחד שובר שיאים בזריקת טלק לאוויר השני שובר את שיאי הליגה. בגלל מי שהוא לא אני שונא את לברון.

סטפן קרי (צילום: Mike Ehrmann, GettyImages IL)
גם קרי בהלם מהרשימה הזאת | צילום: Mike Ehrmann, GettyImages IL

7. "המלך" – אין לי בעיה עם הכינוי עצמו – לעיתים הוא בהחלט מלך. הבעיה המהותית היא שאין לאדם זכות לקבוע את הכינוי לעצמו, זה מגלומני ומוגזם. כל הקטע של כינויים עובד רק שהכינוי ממוצא ע"י גורם חיצוני שהוא לא אתה. בנוסף כינוי חייב לעבור אבולוציה עד שהוא מתקבע, לא יכול להיות שה"קינג" היה וישאר אותו דבר. הרעיון הוא שכינוי חייב לעבור כמה גלגולים (גרבולה –בולה – בולי). בגלל שהוא חושב עצמו מעל האבולוציה אני שונא את לברון.

8. 110 ק"ג ולא רואים עליו – איך זה יכול להיות שטנק ששוקל כמו שהוא שוקל זז במהירות כזו, עף לגבהים היסטרים, משחק באזור ה-80 משחקים בעונה סדירה פלוס עוד כ-20 בפליאוף ונשאר בחיים. משהו פה מסריח ולא כשר. בגלל שהוא לועג לכוחות הפיזיקה אני שונא את לברון.

9. הוא מעקרון.