אם לא הייתי שובר שמאלה בזמן, רוב הסיכויים שהייתי יושב עכשיו מול שולחן מתקלף במשרד אפרורי ושובר את הראש איך לחלוב את מס הכנסה. היום זה נראה בלתי נתפס אבל לפני כמעט שבע שנים, עם כמעט תואר בייעוץ מס, הייתי צעד וחצי לפני חיים משמימים כל כך, שרק המחשבה על "איך הייתי נראה אם" מעבירה בי צמרמורת.
כשאתה הולך לעשות את טעות חייך, תמיד טוב שיהיה בסביבה מישהו שיתפוס לך בחולצה. במקרה שלי זאת היתה חברה קרובה שהתעקשה להזכיר לי מי אני: טיפוס סקרן, שחייב לדעת הכול על כולם, מת על גדג'טים ומתעב שגרה. ממש לא הפרופיל המתבקש של יועץ מס בפוטנציה. לחברה ההיא היה ברור מה כן מתאים לי, והייתה לה גם תכנית מעשית: היא הפגישה אותי עם דרור אלמוג, בעלים של משרד חקירות שהכירה.
על הרגע הראשון היה ברור שאנחנו צוות לעניין, וגם העבודה הייתה בדיוק מה שחיפשתי: דינמית ובלתי צפויה, סוערת ומאתגרת, משלבת שימוש בציוד מתוחכם ומספקת לאנשים הוכחה - או הפרכה - לחשד טורדני שמזמזם להם במוח ולא נותן מנוח. אחרי הכל, כמה זמן אפשר להסתובב עם התחושה שמישהו עושה סיבוב על אשתך ואתה האחרון לדעת? אני יודע, חוויתי את זה על בשרי. אבל לזה עוד נגיע.
אל תאמין לברוס וויליס
היומיום של חוקר פרטי לא באמת דומה למה שמכרו לך ב"בלשים בלילה": יש בו הרבה פחות מרדפי מכוניות פוטוגניים והרבה יותר רגעים מתים. בעיקר צריך להתרגל להיות לבד, לשבת שעות ארוכות בתצפית בשמש, בגשם, בחום, בקור, בלילה ולפעמים מסביב לשעון.
אתה יכול להתייבש עשר שעות בתצפית על בית רק כדי לראות את הנבדק שלך יוצא לזרוק את הזבל וחוזר לישון. גרוע מזה, אתה יכול לשבת ארבע שעות בתוך שיח ולצלם זוג שמשתגל במכונית, ואז העסק נגמר והגבר יוצא מהאוטו, הולך לשיחים, נעצר שני צעדים ממך ומשתין עליך בקשת. להישאר במקום בלי לזוז כשמישהו משתין עליך זה לא סתם קטע מסריח, זה גם דורש מיומנות רצינית.
מה שכן, אקשן לא חסר בעבודה הזאת. כדי להשיג הוכחות חותכות צריך לדעת להפעיל ציוד סמוי, מצלמות והאזנות; צריך לעסוק בעבודת בילוש אמיתית כדי להשיג פרטים על הנבדק (ככה קוראים בז'רגון המקצועי למושא המעקב) וכמובן, צריך לדעת לאלתר. אם למשל הנבדקת שלך נכנסה במפתיע למועדון חשפנות, אתה צריך למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לך להיכנס אחריה ולצלם אותה שם.
השילוב של דריכות, סכנה והצורך בתגובה מהירה מקפיץ את האדרנלין לרמות מטורפות, ומגיע לסוג של קתרזיס ברגעי השיא, שבהם נשלם הפאזל לעיניך עד החלק האחרון. בין אם זה לתעד את הנבדק נותן בראש לפילגש שלו, לעקוב אחריו עד לבית שבו הוא משתתף בסדנה של כת השטן, או לגלות שהנבדקת לא סתם בוגדת בבעלה, אלא עם כל דורש ותמורת תשלום.
במקרה כזה צריך ללכת עד הסוף ולתעד את הגברת באופן שלא יותיר ספק. להביא הוכחה חותכת - מה שאני קורא "הנעיצה האחרונה". מה זה אומר? בדיוק מה שאתם חושבים: להתחזות ללקוח, לשלם לה כסף (שקיבלתי מבעלה. אלוהים, האירוניה) ולצלם מקרוב מה בדיוק היא נותנת בתמורה.
כן, זה אומר להיכנס למיטה עם אשתו של הלקוח שלי - ברשותו ולדרישתו, כמובן - ולא, זה לא באמת מגניב כמו שזה נשמע. אם תחשבו על זה, גם אני עושה פה סקס בשביל כסף. יש בזה קצת טעם זול. אני צריך להתנתק רגשית ולהזכיר לעצמי שזה רק חלק מהעבודה שלי, שכרגע ישרת בצורה הטובה ביותר את טובתו של הלקוח. מצד שני אני גבר, לא מכונה, ואם קורה שאני גם נהנה מהסיפור, אז קורה. ומה שיותר חשוב: גם אם אני לא נהנה, עם ביצועים אף פעם אין לי בעיה. למרות המצלמה והסיטואציה המלחיצה, או אולי בגלל.
בעצם, אל תאמין לאף אחד
אין לתאר כמה רפש אני רואה בעבודה שלי. המשימה היא להביא הוכחות שיספקו עילה לגירושים או למתן חזקה על הילדים, וזה אומר מנה קבועה ישר לווריד מכל מה שרקוב ביחסים שבינו לבינה. תמיד שואלים אותי אם זה משפיע על החיים הפרטיים שלי, אם אני עדיין אני מאמין בנישואים. אז כן, זה משפיע, וכן, אני מאמין. למרות שאני חי בצד האפל של הזוגיות אני עדיין ממליץ ומקווה להתחתן, כי אני יודע שיש המון בוגדים אבל יש גם הרבה שנשארים נאמנים.
מה שכן, גם כאן לפעמים הסנדלר הולך יחף, ובזמן שאתה תופר תיק לאישה של מישהו, מישהו אחר חוגג על האישה שלך. גם לי זה קרה: חברה שבגדה בי בזמן שעקבתי אחרי אישה בוגדנית אחרת. הייתי כל כך טרוד בסודות המלוכלכים של אחרים שלא שמתי לב מה מתרחש מאחורי הגב שלי. ולא סתם מאחורי הגב, אלא מתחת לאף, אצלי בבית, בשעות הארוכות שנעדרתי ממנו לצורכי עבודה.
אני, חוקר פרטי, לא הבנתי למה החברה שלי שואלת כל חצי שעה איפה אני ובדיוק באיזו דקה אני חוזר. רק אחרי שנפרדתי מהגברת צפו פתאום כל החשדות, וכמו בסוף של סרט מתח כשכל חלקי הפאזל מתחברים, נפל האסימון והנורה נדלקה: היא בגדה בי. באותו רגע כל חושי הבלש שלי התעוררו ואפילו כבר ניחשתי מי הבחור שתקתק אותה. הלכתי ושאלתי אותו, בנימוס, אם זה הוא. והוא הודה.
על הבגידה ההיא כבר התגברתי, ואני מניח שזה מה שהיה צריך לקרות. הייתם מצפים שמקרה כזה יערער אותי לגמרי, אבל לא, עוד לא איבדתי את האמון שלי בבחורות. אני יוצא ומכיר ופוגש ואני עוד אתחתן יום אחד. אינשאללה.
