זה קורה לנו בערך עשרים פעמים ביום. אנחנו נכנסים לפייסבוק ושוב פולטים אנחה של תסכול: הנה עוד סטטוס מעיק שהיום שלנו היה נראה טוב הרבה יותר בלעדיו. בלב אנחנו עונים לאותו סטטוס בזעם מוצדק, שולחים אותו לאלף עזאזלים ומאיימים עליו שעוד פעם אחת הוא מטנף לנו את הוול עם השטויות שלו והוא ייעלם מרשימת החברים שלנו לנצח. בפועל – אנחנו בולעים את התסכול וגוללים הלאה, עד לסטטוס המחרפן הבא. אבל מה שאי אפשר לכתוב בפייסבוק – אפשר לכתוב בקיר הצעקות. פעם אחת ולתמיד, אנחנו מוציאים את כל הזעם הזה החוצה.
לאוהבים הדביקים
על מה מגיעה לכם תגובה: "אוהבת אותך אהובי היקר, אהבה כזאת לא הייתה לאף אוהבת שאהבה אף אוהב בכל היסטוריית האוהבים אי פעם"
מה היינו רוצים לכתוב: תגידו, סיפרו לכם שאתם נמצאים במרחב הציבורי נכון? כלומר, במקום שבו אנשים אחרים קוראים את מה שאתם כותבים? מכירים את זה שלפעמים אוכלים יותר מדי מתוק, ואז הכל עולה בחזרה? זה מה שקורה כשאנחנו נתקלים בסטטוסים כמו "אהבת חיי, את העולם שלי. בלעדייך אין לי יום, אין לי לילה ואין מי שיקפיץ אותי לרכבת (לעזאזל עם השלילה הזאת)", אנחנו מרגישים צורך בלתי נשלט לדחוף אצבע (או אקדח, תלוי בחומרת המצב) לגרון.
אל תבינו לא נכון, אנחנו באמת שמחים בשבילכם (שמחים שאף אחד מכם לא נפל על מישהו שאכפת לנו ממנו), אבל אולי אפשר להפחית קצת בגילויי האהבה? בואו ננסה לאט, משהו כמו אלבום אחד של שרבובי שפתיים בשבוע, הולך? אחר כך נצמצם גם את השימוש במילים כמו: שמוצי, בובונית, חמודית, וכל הטיה תינוקית אחרת שגורמת לנו לרצות לרוץ ולחתוך ורידים.
לדודה שתמיד מגיבה לסטטוסים שלנו
על מה מגיעה לה תגובה: "האחיין שלי החמוד מכולם, אני מאד אוהבת לקרוא מה שאתה כותב. בעיקר כשאתה מדבר על סקס, זה נורא מצחיק. אני תמיד מספרת על זה לאמא שלך, שתהיה גאה"
מה היינו רוצים לכתוב: דודה עדנה, את יודעת שאנחנו אוהבים אותך. באמת. אנחנו אוהבים כשאת מאמצת אותנו לחיבוק בעוצמה שלא הייתה מביישת דוב גריזלי בוגר, משאירה עלינו סימני ליפסטיק תות שלא ירדו גם בניתוח פלסטי, ושבכל דבר שאת מבשלת יש יותר שמן מדברי מאכל. אבל מה את אומרת? אולי כדאי לוותר על העניין הזה של להגיב על כל סטטוס שלנו? אם לא היית קרובת משפחה, היית מקבלת מאתנו כזה באן שאפילו השב"כ לא היה מוצא אותך, אבל גם ככה אנחנו מתאוששים מהשבר בצלעות בעקבות החיבוק בראש השנה.
לבחורה עם אלבומי התמונות בביקיני
על מה מגיעה לה תגובה: "חזרתי מסוף שבוע באילת והבאתי לכם הרבה תמונות למזכרת. נשיקות"
מה היינו רוצים לכתוב: יופי, תודה רבה באמת. רצינו לעבוד קצת, לקרוא קצת חדשות, לגלוש ביוטיוב, אבל לא, מה אכפת לך? אתה פשוט זורקת את התמונות שלך על הפיד שלנו והולכת, בלי לחשוב על ההשלכות, בלי להתחשב. עכשיו אנחנו צריכים לעזוב את כל מה שתכננו, לנתק טלפונים ולשבת על האלבום שלך. בסיבוב הראשון זה יכלול סתם מלמולים לא ברורים, שברי הברות ונשימות מואצות שמזכירות רץ קנייתי אחרי מרתון.
אחר כך נעשה מעבר נוסף, יסודי הרבה יותר, כדי לברר אם בטעות לא ברח שם משהו. אחר כך זה יהיה כדי לבדוק מי עוד היה שם איתך וכך הלאה עד שנזכור את האלבום כולו בראש (אל דאגה, זה לא ימנע מאתנו להיכנס שוב כדי לוודא שלא שכחנו כלום). הזמן הזה כבר לא יחזור, כל סדר היום שתכננו כבר לא יתממש, לא חבל? אז בנקודה הזו ממש היינו רוצים לבקש ממך משהו, ואנחנו באמת מקווים שתשקלי אותו ברצינות: רוצה להתחתן?
למצטטת האובססיבית
על מה מגיעה לה תגובה: "אתה לא מבין אותי, אתה לא רואה שאני זקוקה לך כל כך. אתה לא מבין אותי, את הרגשות שלי, את הסיבה שבגללה אני נושמת, את אהבתי"
מה היינו רוצים לכתוב: מי את חושבת שאת? גיורא חמיצר? באמת נראה לך שהעברת כרגע מסר מוצפן? עם תסביכים כאלה לא פלא שהוא לא מבין אותך. זאת בדיוק הסיבה שבגללה פסיכולוגים לומדים ארבע שנים. אבל עד שתגיעי לטיפול צמוד, תרשי לנו להעניק כמה תובנות זריזות: ביאליק כבר לא תהיי ותרגום חופשי של שירים מאנגלית (או כל שפה אחרת לצורך העניין) לעברית הוא פשע שהעונש עליו צריך להיות סקילה באבנים.
בכלל, אנחנו לא מבינים למה חברות המוזיקה נאבקות כל כך חזק בפיראטיות, ומתעלמות מאנשים כמוך. לא מגיעים להם תמלוגים, פיצויים לעוגמת נפש, משהו שיצדיק את הרצח המוזיקלי הזה ברבים? לכן אנחנו מתחייבים בזאת שבפעם הבאה שתחשבי לעשות סימן של גרשיים, נפנה לכל רשות חוקית ולא חוקית שנמצא, ולא נבחל בשום אמצעי כדי לעצור אותך. כי יש מקרים שבהם הייד זה לא מספיק, צריך לדאוג גם לגורל האנושות.
לאיש שלא יכול להתנתק מהעבודה
על מה מגיעה לו תגובה: "חברים יקרים, פנו כמה דקות בואו לעזור לנו בפרויקט החדש ועשו לייק לוודקה החדשה בטעם אגס עדין שלנו
מה היינו רוצים לכתוב: ברצינות? 11 בערב וזה מה שהחלטת להעלות? אתה באמת חושב שנעשה לזה לייק? אם היינו רוצים לצאת מהארון היינו מצלמים תמונה של עצמנו בחוטיני וסוגרים עניין. למה אתם חושב שבגלל שצירפנו אותך (בטעות, באמת בטעות) לפייסבוק, נסכים להצטרף לכל שטות שתעלה לכאן. מה הצעד הבא? שקיות זבל בניחוח ארטישוק? כי האמת זה כבר היה עדיף.
חזרת מהעבודה? תעלה סרטון של חתול מצחיק, של דאנק מטורף, של דאניקה ת'ראל בלי ביקיני. כי לעשות לך לייק יוכיח שגם לנו אין ממש חיים, וגם אם זה נכון הרי לא נרצה להודות בזה. אנחנו מעדיפים לנסות לעשות עוד סיבוב באלבום התמונות ההוא מאילת, ולבדוק אם יש כבר תשובה מרעייתנו לעתיד.