יום ראשון, עשר בלילה. אני מרוח על הספה אחרי יום עבודה ארוך שבסופו גם סדרתי את הבית, שטפתי כלים וטאטאתי את הרצפה. בדיוק סיימתי להכין קפה והדלקתי טלוויזיה - לשמחתי על המסך רצדה תכנית ריאליטי הגדושה בבנות בביקיני, שבאותם רגעים היו עסוקות במה שנראה כמו קרב חתולות שווה צפייה. נשענתי לאחור והכנתי את עצמי לניקוי ראש שלגמרי הגיע לי.
יום ראשון, עשר וקצת בלילה. הדלת נפתחת והביתה נכנסת בחיוכים זוגתי המקסימה, עם ידיים מלאות בשקיות מהקניון. אני מחייך אליה בחשש ותוהה ביני לבין עצמי מה יותר גרוע - היד המנצחת שהפסדתי בפוקר של שבוע שעבר כי לא הימרתי בזמן, או התזמון המחורבן בו האישה של חיי בחרה לחזור ממסע השופינג שלה ולהיכנס הביתה.
התשובה ניתנת לי כאשר היא עושה את הדרך הקצרה מהדלת אל הספה ומתיישבת לידי באנחה מרוצה. אני זז קצת במקום - היא מסתירה את המסך, ובדיוק באותו רגע שלוש בנות נאבקות בתוך המים ונראה שהביקיני ממש הולך להיקרע - אבל יודע שאני כבר אבוד. הנה זה מתחיל:
"נו, אז אתה לא רוצה לראות מה קניתי?"
"רוצה, בטח רוצה", אני ממלמל ומחייך אליה דרך האדים של הקפה. העיניים שלי נודדות שוב לעבר המסך, והיא כנראה שמה לב כי היא מזדקפת בצורה מחושבת שגורמת לשיער שלה שוב להסתיר לי. בלית ברירה אני ממקד בה את מבטי. "מה קנית?"
"קודם כל תראה מה קניתי בשבילך", היא מודיעה בשמחה ומתחילה לשלוף. במסך מאחור אני מצליח לתפוס הבזקים של שפריצים, ביקיני ודרמת ריאליטי משובחת, בזמן שמול עיני מתנופפים הג'ינס, החולצה וסט התחתונים החדש שקיבלתי במתנה מהכסף המשותף שלנו. ברקע אני שומע אותה במעורפל, מסבירה משהו על כך שזאת הפעם השנייה כבר שהיא מחליפה את הג'ינס שהיא קנתה לי, ושהפעם היא בטוחה שהוא יושב עליי בול ושאיזה קטע שהיא יכולה לקנות לי דברים בלי שאני אמדוד בכלל ו -
"אתה מקשיב לי בכלל?"
"הממם? כן, בטח מקשיב", אני בולע רוק ומסתיר את הפנים עם ספל הקפה. "כל הזמן מקשיב לך, בייבי".
"טוב, אז תמדוד את זה בבקשה. זה המינימום שאתה יכול לעשות אחרי שאני שלוש שעות מסתובבת בקניון בשבילך".
אני מניח את הספל על השולחן ומביט בה באריכות. ברקע, איפשהו מאחורי השקיות של הבגדים, קופסת הנעליים והפנים הזוהרות מאושר של זוגתי, הדרמה מגיעה לשיא ואני אוכל את עצמי מבפנים. מה כבר ביקשתי? לנוח אחרי שפירפרתי כל היום? לשתות את הקפה שלי מול טראש טלוויזיוני משובח בלי שאף אחת תחפור לי בראש? להנהן בראש בלי שהיא תעלב כשהיא לא מקבלת את תשומת הלב המלאה לה היא חושבת שהיא ראויה?
אבל לא, לנשים יש תפיסה אחרת של המציאות. המסך המרצד שמנקה לנו הגברים את הראש הוא לא מספיק חשוב כדי שחס וחלילה נפסיק להתייחס אליהן. למעשה, הפעם היחידה כשהן יודעות שעדיף להן לא לדבר היא כשאנחנו רואים ספורט - וגם אז, הן מפסיקות לדבר תוך הפגנת חוסר שביעות רצון ברורה. אבל כשמדובר בכל דבר אחר - החל מסרט אקשן משובח ועד לאותו ביקיני-ריאליטי זול - אין להן שום סנטימנטים. הן ידברו, ויצפו שאנחנו נקשיב, ולא רק שנקשיב - שניתן להן 100 אחוזי הקשבה. הן, ורק הן, זה מה שחשוב עכשיו. והתכנית שהסתכלנו בה לפני שהן באו? לא יותר מקליפת השום עבורן.
אני נאנח בהשלמה (בלי שהיא תשמע; לא רוצה להתחיל סאגה של "לא רק שאני קונה בשבילך, אתה לא מטריח את התחת שלך מהספה כדי לראות מה קניתי. טיפת התחשבות ויחס, זה כל מה שאני מבקשת") - וקם מהספה כדי למדוד את הג'ינס. בדרך אני חווה רגע אחד של אושר: התכנית יצאה למקבץ פרסומות. אני מקבל אנרגיות חדשות ומודד את הג'ינס במרץ, חושב שכל הסיפור לא ייקח לי יותר מכמה דקות ואולי אז היא תרד ממני ואוכל לחזור לקפה המתקרר שלי ולטראש הריאליטי.
כמובן שאני טועה. אחרי שאני מסיים עם המשימה היא שולפת בניצחון את שאר הבגדים שחיכו בשקיות: "עכשיו בוא תראה מה אני קניתי - ואני רוצה ביקורת אמיתית, אז אכפת לך אם נסגור את הטלוויזיה בינתיים?"