שי גולדן (צילום: רינת זיו)
שי גולדן וספרות מקצועית | צילום: רינת זיו

תראו, זה אתר גברים, ואני גבר, אז זה כאילו הולך ביחד. בעצם, אם זה היה הראש, אז כל מי שאלוהים צייד באותו מטול רקטות אלסטי היה יכול להתאים לתפקיד. אבל יצא שזה אני שכותב פה, וכל היתר, כולל אתם, רק קוראים.

אז מה גברי בכלל? לאהוב כדורגל. סמנו "וי" ליד הרובריקה הזאת. אני הכי פרטנר לשיחה שכותרתה "ליאו מסי – פאבלו איימר הבא, או גלגלול עתידני של די-סטפאנו?". ובחורות בביקיני, שזה הכי קלישאה, איך אני בזה? המממ, לא רע בכלל. כלומר יודע לאיית א.ס.ת.י  ג.י.נ.ז.ב.ו.ר.ג With the best of them. וכתבות של אלכס פישמן ב"ידיעות" על היערכות צה"ל לתגובת החיזבאללה על פלישה תת-קרקעית דרומית לליטאני? שיט, אנשים, אני אוכל את זה כמו פופקורן. אז כאילו, זה אומר שאני גבר?

לא בטוח.

כאילו, אני גם אוהב שירה. באשכרה. מעמיחי ועד פסואה, מעזרא פאונד ועד יונה וולך. על השאלה "מי עושה לך את זה יותר, ג'סיקה אלבה או סילביה פלאת'?" אני מוכרח להתוודות – המשוררת. אה, ואני גם נורא מתקשה עם כל הקטע של לפתוח מכסה מנוע ולהבין מה כתוב שם. אני יודע שלא כתוב שם, ובכל זאת. ויש גם את עניין המכשירים החשמליים, שאני נורא מתקשה אתו. וכשאני אומר "מתקשה", אני מתכוון לאלה שלא קונים לילדים שלהם ביצי קינדר, מהלחץ של לפתוח את הבנזונה הקטן ולגלות שם מורה נבוכים להרכבה שאפילו דודו מהום-סנטר היה נשבר ממנו. הקיצר, יש מבינים, כן?

אז לא גבר במובן הקלאסי של המילה, אני מניח. וממילא, היום הכי בון-טון להגיד "היטשטשו הגבולות בין המינים", שזו דרך מעודנת לומר: "הוא נורא מתעניין באפשרות לבדוק את הגמישות הרקטאלית שלו, אבל חושש ממה יגידו החברים ליציע 7 בבלומפילד". או: "הוא לא מאוים מהמיניות שלו – עובדה, הוא לובש חולצות גולף ורודות, חוסך כבר שנתיים לאפילציה ב"מדיקל סנטר", והרכישה הראשונה שלו ב"אמאזון" היתה מארז מהודר של 'ננה מושקורי – הביוגרפיה הלא מצונזרת וכל השירים'".

איך שלא תהפכו את זה – הדבר הזה, המכונה "הגבר החדש", "מטרוסקסואל", ווטאבר שו-אסמו שיהיה השם שלו – לא נראה לי שלזה התכוון אלוהים כשברא אותנו כמו שאנחנו, ובחר לעטר את שק האשכים שלנו בעטרת תלתלי הצמר המכונה שערות ביצים.

ואם להיות הוגן, אז אני גם חושב שוורוד משתלב ממש טוב עם השיזוף הבין משרדי שלי (בין האוטו למשרד), אבל גם מגרבץ לפעמים מול הטלוויזיה, עד שאפילו ה"יס-מקס" שלי זועק "תשטפי את הידיים שלך לפני שאת נוגעת בי, חתיכת מלוכלכת". ואני שואל,"מה הבעיה?" ומשחרר נפיחה לחלל האוויר, כדרך לחוות את דעתי על טרנד האל גור הזה והתחממות כדור הארץ, שהוא אמנם נורא-נורא בנשמת אפינו וכאלה, אבל הכי עניין של כוסיות.

מה שאני מנסה לומר הוא שאין לי פרטנזיות (זאת נורא מילה של עפר שלח, נכון? "פרטנזיות") להיות מי שאני לא. ואם מישהו חושב שאני מתכוון להוציא קצת סמארק מהאף ולהכניס לפה, בזמן שאני מהגג על עתיד הפורמולה 1, אז, אה, ובכן, לא אלה פני הדברים. מצד שני, אם מישהו חושב שאני הולך להתפייט פה על מונולוגים בנוסח "פורנוגרפיה היא כשל מוסרי, וסיליקון הוא ההשחתה החמורה ביותר באסתטיקה של גוף האדם מאז המצאת הנזם", גם כאן, כאמור, לא בבית הספר הזה.

אני מניח, אם כן, שבאמצע. ו"אמצע" זה לא הגבר העדין שיודע להעריך את אמנותן של טרה פטריק וסימון דה-בובואר באותה רמת להט – לא, זה יותר מדי שעות חיבור מהיר לאינטרנט. "אמצע" זה להעריך את הגאונות שבשער היד של מאראדונה לצד השנינה בדברי אשתו, שסיפרה: "כשדייגו היה בוגד בי, הוא היה מביא למחרת הביתה זר שושנים אדומות. כשהוא היה באורגיה, הוא היה מביא זר שושנים לבנות".

"אמצע" זה להגיד בקול רם את מה שכולם לא אומרים, כי לא נעים: שלמה עד שכבר יש לנו טניסאית בעשרים הראשונות, היא מוכרחה להיות כזאת כונפה? אבל גם להודות שכשהיא מתרוממת לסרב, והחצאית שלה חושפת את תחתוני הספורט המחטבים האלה, אי אפשר שלא להתרשם שיש משהו בשחר פאר ובישבן הנוקשה הזה, שאפשר, ביום בו לא משדרים את מריה שארפובה, לחשוב עליו. כלומר, לעומק.

כזה "אמצע". בדיוק בערך כזה.