"כבר שנים אני רוצה ילד, בפנטזיה יש לי אפילו ארבעה. אבל כשאני שואל חברים למה הם הביאו ילדים לעולם, התשובות שלהם מבלבלות אותי". סער חולם על אבהות, אבל מבין שקודם כל צריך אהבה
הם הולכים לשנות לי לגמרי את החיים | צילום:
אלעד דיין
אמצע הלילה. בכי של תינוק מעיר אותי בבהלה מהשינה. הדלקתי את האור, קמתי בחשש מהמיטה, והלכתי אחרי הבכי, שנדמה שבקע מכיוון חדר העבודה שלי. כשהדלקתי את האור לא זיהיתי את החדר. הקירות הלבנים שלו היו צבועים בוורוד והיו עליהם ציורים קטנים של פיות ופרפרים בכל מיני צבעים. כל החדר היה מלא בבובות גדולות ונעימות, ובפינות היו תלויים מוביילים צבעוניים בצורות של חיות שהסתובבו סביב עצמם.
במרכז החדר עמדה מיטה קטנה, לבנה ומעוצבת, שנראתה ממש כמו מיטה של בובה. התקרבתי לאט. בתוך המיטה הייתה תינוקת קטנטנה, עטופה בשמיכה לבנה. כשהיא הבחינה בי היא פערה זוג עיניים כחולות ענקיות והשתתקה. כנראה מתוך אינסטינקט הרמתי אותה וחיבקתי אותה בעדינות. היה לה ריח חזק של תינוקות ולא יכולתי להפסיק להסניף אותה. פתאום עלה בי גל של בכי בלתי נשלט. ואז התעוררתי. התיישבתי רטוב מדמעות על המיטה, הבטתי סביבי, והבנתי שאני נמצא בחדר שלי ושזה היה רק חלום. שחררתי נשימת רווחה וחזרתי לשכב. באותו לילה כבר לא יכולתי להירדם.
זהו, ילד גומר לך את החיים?
בבוקר יצאתי מהמיטה בהתקף חרדה שכלל לחץ בחזה וקשיי נשימה. "אני חייב כבר ילדים", אמרתי לעצמי. "אולי כדאי לזנוח את החלום שלי על חתונה וילדים ולהתחיל להתמקד בכיוון של ילדים בלי חתונה". כמו בכל פעם שקורה לי דבר כזה, ירדתי למטה, קניתי קפה באספרסו בר שמתחת לבית והלכתי לפתוח את הבוקר על הספסל שנבנה במיוחד בשבילי, בפינה הכי יפה בפארק הירקון. "פינת החשיבה שלי" אני קורא לה, ספסל ישן שתקוע ממש על שפת הנחל, שאליו אני מגיע בכל פעם שמשהו מטריד אותי, יושב לבד ומתנתק לכמה שעות עם מוזיקה, קפה וסיגריות. מרוב שאני מבלה שם בתקופה האחרונה, אני מכיר אישית כל ציפור, ברווז, או תוכי שחיים בפארק.
הדלקתי סיגריה ונשענתי לאחור. כבר שנים אני רוצה ילד משלי. בפנטזיה יש לי אפילו ארבעה. שלושה בנים ובת. אני מוצא את עצמי יושב בפארק ומתבונן בהורים שמשחקים עם הילדים שלהם בפינות המשחקים, וזה עושה לי משהו בבטן. מצחיק אותי וגם קצת מרגש לראות אנשים מבוגרים עושים פרצופים וקולות שבקונוטציה אחרת היו מביאים לאשפוזם בכפייה.
"איזה כיף לחברי הילדות שלי מכפר סבא שהתחתנו ועשו ילדים בגיל צעיר", אני אומר לעצמי. כשאתה צעיר, הרבה יותר קל לעשות את הצעד הזה, יש בך הרבה כוח ובעיקר תמימות. הדברים נראים פשוטים יותר, אתה לא חושב יותר מדי, אתה פועל מהלב ופחות מהראש. ככל שאתה מתבגר ועובר דברים בחיים, התמימות הופכת לציניות. אתה מפתח פחדים קיומיים שהופכים כל צעד למסובך יותר, במיוחד צעד רציני, כמו הבאת ילדים לעולם.
אני חוקר את החברים שלי בכל הזדמנות, מנסה ללמוד כמה שיותר על אבהות כדי להיות מוכן כשיגיע הרגע. וככל שאני מעמיק יותר – אני יוצא מבולבל ומפוחד. מהמחיר, מהמחויבות ומגודל האחריות. האחרון שלא סייע כלל בהורדת סף החרדה שלי היה שוקי. "כל מה שהכרת קודם ייגמר, הכל ישתנה, אין יותר אתה, אתה חי בשביל מישהו אחר. החיים שלך הופכים לחרדה אחת גדולה ותמידית – חרדה על החיים שלך כי הם תלויים בך, שלא תצליח תמיד לפרנס אותם, שיקרה להם משהו רע, שיפגעו בהם, בנשמה שלהם, החל מכל הסוטים שמסתובבים וכלה בילד אחר שיעליב אותם בגן. זו האחריות הכי גדולה שהייתה או תהיה לך בחיים. ואתה יודע מה? אי אפשר להתחרט באמצע. זה מעכשיו ועד הסוף. ותשכח מהלבד שלך. מעכשיו זה תמיד, אבל תמיד, ביחד. לא תוכל לטוס יותר להיזרק עם עצמך על איזה חוף בתאילנד. זה כל יום, כל היום וגם בלילה תוך כדי שאתה ישן". בשנייה אחת שוקי הרס לי את המצב רוח לשבוע שלם.
אני מקווה להגיד יום אחד שעשיתי ילדים מאהבה | צילום:
istockphoto
כל הסיבות הלא נכונות
"אז מה הקטע בלעשות ילדים אם אתם מקטרים כל הזמן?", אני שואל את כולם. התשובה שהם חוזרים כמו עליה כמו על מנטרה פשוטה: "ילדים זה שמחה". חבל שהם לא זוכרים שהשיר הזה נכתב כביקורת חברתית על משפחות קשות יום, שמביאות הרבה ילדים לעולם ללא יכולת כלכלית לתמוך בהם, ועל הממסד שמעודד ילודה אבל לא מספק תמיכה.
כשאני חופר לעומק אני מקבל את אותן תשובות, פחות או יותר: "אתה עושה ילדים כי אתה רוצה שיהיה לך טעם לחיים, כי אתה רוצה שתהיה לך סיבה לחיות, שיהיה מי שיביא לך אושר, מישהו שתוכל להתגאות בו, מישהו כמוך אבל קטן, שתגדל אותו, תלביש אותו, תאכיל אותו, תדאג לו ותתן לו את כל מה שלא היה לך כילד. כי אתה לא רוצה להזדקן לבד ואתה רוצה שיהיה מי שידאג לך כשתהיה זקן, כי אתה רוצה שיהיה מי שימשיך אותך בעולם הזה כדי להשאיר אחריך איזה חותם". ויש את המשפט שסותם לך את הפה: "כי זו דרכו של העולם".
בסופו של דבר אני מבין שרוב האנשים מביאים ילדים לעולם מסיבות אגואיסטיות, במטרה לענות על הצרכים שלהם ולשרת אינטרסים של אושר, תוכן, חוויה מתקנת וביטחון בגיל מבוגר. אולי אני אולד סקול, אבל זה גורם לי לתהות מה קרה לסיבה העיקרית שבגללה אנשים היו מביאים ילדים לעולם: אהבה. פעם היו אומרים על ילד שהוא "פרי האהבה", היום אין אדם שמשתמש בביטוי הזה. נכון שאני מבולבל ונכון שאני מפוחד, אבל אם וכאשר זה יקרה אצלי, אני מקווה שכשישאלו אותי למה הבאתי ילד לעולם, אני אענה: "האהבה שלי לאימא שלו, והאהבה שהרגשתי שיש בתוכי להעניק לו".
