"איש המערות", זה שם החיבה שהעניקה לי הבחורה התל אביבית הראשונה שלי. בלי רחמים, בלי הנחות, ככה ישר בפרצוף.
הייתי אז בן 28, שעיר ולא מטופח, בשר תותחים טרי שהגיע מכפר סבא לעיר הגדולה. עד שפגשתי אותה, האמנתי שגברים זה מה שראיתי אצל חברים של אבא שלי בערבי הרמי קוביות ובמרפסות של השכנים בכפר סבא. יצורים שעירים, מזיעים ובוטים, עם כרס בירה, ציפורניים סדוקות ושערות שיוצאות מהאף, שמחטטים בין אצבעות הרגליים עם אותו העט שבו הם פותרים תשבץ.
היא הייתה מהממת. שועלה תל אביבית ותיקה ומתוקתקת שגרה במתחם בזל, עוסקת בפרסום ויחסי ציבור ונהנית ממה שיש לעיר להציע. אני זוכר כמה נבוך הייתי כשהבנתי שהיא מתכוונת למראה הטבעי שבו התהדרתי, ולא לביצועים שלי במיטה. מאז, בכל פעם שהורדתי חולצה – בים, בחדר הכושר או ברגע אינטימי – לא יכולתי שלא לדמיין את הסצנה מ"טרזן" שבה צ'יטה טופח לעצמו על החזה.
"מה קורה איתך? למה אתה לא מקפיד קצת על טיפוח?", היא אמרה לי ערב אחד, כשראשה מונח על בטני. "חבל, אתה יכול להיראות כל כך הרבה יותר טוב אם קצת תשקיע בעצמך". "מה אני, כוסית?", עניתי בהתגוננות. "אני גבר וככה גברים צריכים להיראות". מי בכלל חשב עד אז שיש לנו אפשרות אחרת ממה שקבע לנו הטבע?
זה לא עזר. היא התעקשה, אני איבדתי את הנחישות, ובסוף הסכמתי לקבוע תור אצל קוסמטיקאית.
אפילו הציצים שלה לא עזרו להפיג את הכאב
להגיע לשם היה גרוע מספיק, אבל כשנכנסתי פנימה פשוט רציתי להיבלע בתוך האדמה: בחדר ההמתנה היו רק נשים. נכנסתי לחדר בראש מושפל ונשכבתי על המיטה.
היום, כששחזרתי את הביקור ההוא, חיפשתי מילים חזקות מספיק כדי לתאר את עוצמת הכאב והסבל שחוויתי שם, ואני לא חושב שמצאתי. מרגע משיכת רצועת השעווה הראשונה ועד שהסיוט הסתיים ראיתי שחור בעיניים; לא האמנתי שיש עוצמות כאלה של כאב, חשבתי שאני מתעלף. שום דבר לא מכין אותך לזה, שום דבר לא משכך את זה. לא משחת אלחוש, לא קוביות קרח, ואפילו לא מגע שדיה האלוהיים של אירנה, הקוסמטיקאית הסקסית שלי, שנצמדו אליי בכל פעם שהיא רכנה להגיע למקומות נסתרים.
כשנגמר הסיוט וחזרתי הביתה, הייתי בדיכאון. הרגשתי כמו עוף מרוט ובעיקר כעסתי על עצמי. מה היה לי רע איך שנראיתי קודם? אני גבר, לא? אבל אז, אחרי המקלחת, נעמדתי מול המראה וגיליתי פתאום שיש לי קוביות בבטן. ולמחרת, כשהלכתי לים, הרגשתי שכל הבחורות בחוף מסתכלות עליי אחרת. תחושת המבוכה התמידית התחלפה בהקלה מפתיעה. סוף סוף אני לא חייב לענוד את דרגות השיער שעיטרו את כתפיי כל הזמן, וגם את הסוודר אני יכול לאפסן בארון, לפחות לתקופת הקיץ. הרגשתי שונה, הייתי חלק, קליל, חטוב ואסתטי. הרגשתי בטוח בעצמי כמו אף 15 שפותח מבערים.
להתראות האדם הקדמון, שלום צייד תל אביבי
לכל גבר יש רגע כזה, שבו הוא מגלה שהגוף כבר לא צריך פלומות שיער בשביל לשרוד, ושלמעשה מדובר בשאריות של גנים קדמוניים. זה היה הרגע שלי. פתאום הבנתי שהעולם סביבי עבר אבולוציה, ושאני נתקעתי עם הגנטיקה של סב סבי הקדמון, שהיה אולי צייד מוצלח, אבל חי עד גיל 40, הסריח מהמפשעה ומבית השחי, לא ביקר מעולם בחוף הילטון ובטח שלא שמע על זארה.
אומרים שגברים הם ציידים במהותם, ושהציידים המובחרים יודעים לקרוא היטב את המפה, מצטיידים בכלי נשק חדישים ומתאימים את עצמם לתנאי השטח המשתנים. אני לא מושלם, אבל חושים של צייד תמיד היו לי. ואני מאושר מההחלטה שקיבלתי אז, לרדת מהעצים ולא להישאר מאחור עם אנשי המערות.
אז כן, אני מטרוסקסואל, וכבר הרבה זמן אני לא לבד. בכל מקום מסתובבים המוני סטרייטים מטופחי עור, לובשי טרנדים, עונדי שעוני יוקרה, שותי לאטה-מקיאטו, מסירי שיער, מבריקי קרחת, עושי מניקור ומפמפמי משקולות. אני לא כזה בגלל שאני נמשך לדייוויד בקהאם, אני כזה כי קראתי את המפה נכון.
יש הרבה צביעות סביב המטרוסקסואליות. נשים אוהבות לומר שהן שונאות את זה, וגברים אחרים נהנים ללעוג לזה. לדעתי כל העניין זה המינון; אף אחד לא אוהב אישה שלקחה את הטיפוח לאקסטרים, והפכה לבובת מין עם שפתיים נפוחות מבוטוקס. מצד שני, אף אחד גם לא מתענג על ניחוחות בתי שחי של משוררת פמיניסטית גרמנייה אחרי דיווש בהרי האלפים. וכל גבר שלא מסכים עם זה שהמטרוסקסואלים הם ציידי העשור, מוזמן ללכת לים ולהרגיש סקסי כמו שייקה מהגשש, אורי זהר ממציצים או מוכר הארטיקים מהקלקר.
רק אל תבלה יותר ממנה מול המראה
אבל יש גם קולות אחרים. סקר שערכתי בקרב ידידותיי מגלה שהגולם קם על יוצרו, ולאחרונה נשמעות קריאות למתן את הקיצוניות. נשים מעדיפות את המטרוסקסואל-לייט. הן לא אוהבות שהגבר שלהן מבלה יותר זמן בהתארגנות ליציאה מהן. הן מעדיפות גבר שיש לו קצת שיער על החזה (מקצץ עם מכונה), אבל לא אחד שרודפים אחריו פקחים בכל פעם שבורח קוף מהספארי. הן מעדיפות שהידיים שלו יהיו מחוספסות יותר משלהן, אבל שזה לא ירגיש כמו נייר זכוכית כשהוא מלטף אותן (מניקור פעם בחודש מספיק). אם יש לו שיער, שלא ייראה כמו אלי אוחנה ואם אין לו, אז שיגלח את הראש לעיתים תכופות ויחסוך מהן את הסנוור של המצח הגבוה.
תודה לך "הבחורה התל אביבית הראשונה שלי". תודה שידעת להראות לי את האופציה האחרת. תמיד אזקוף לזכותך את העובדה ששחררת אותי מהעול שישב לי על הכתפיים – ברגעים אינטימיים, בפומבי וסתם לבד בבית. תודה שגרמת לי להבין, שבדיוק כמו שנשים מרגישות רע עם הצלוליט בירכיים, לנו מותר להרגיש רע עם השערות על הגב.