"איזה עור חלק יש לך, את כל כך נעימה", שמעתי את ערן, חבר שלי, אומר לבחורה התורנית שעשתה את הטעות כשנתנה לו להזמין אותה לדרינק. אצבעותיו ליטפו קלות את הכתף החשופה שלה. "את מאוד רזה, את מתאמנת?", הוא שאל אותה במבט סקרן. ממש כעסתי כשראיתי אותה מתמוגגת כשהוא שלף את התותח הכבד ואמר לחבר שהגיע אחרון לבר, "תכיר את אשתי לעתיד".
כמה כאב ראש, בלבול ורגשות אשם היו נחסכים ממנה, אם היא רק הייתה מניחה לרגע את שבריר התקווה להגשמת הפנטזיה שחרוטה בה כל כך חזק, ויודעת לקרוא את הסיטואציה האמיתית שהיא נמצאת בה.
ערב בתל אביב: גברים מוכרים אשליות, נשים קונות בלי למצמץ
בכל יום חמישי אנחנו נפגשים בבית של אחד החברים לערב גברים. אנחנו פותחים בקבוק ערק, גומרים אותו, ויוצאים לאחד הברים השכונתיים האפלים של תל אביב. את רוב יציאות הגברים שלנו אני חווה כצופה הדוק לתוכנית הריאליטי הכי מרתקת שראיתי בחיים שלי. "שקרים ופנטזיות", אני קורא לה.
בחמישי האחרון בילינו באחד הברים של דיזנגוף. ערן הוא צייד תל אביבי ותיק ומיומן, שכמו רבים כמוהו, שוחה בביצת הרווקות התל אביבית מספיק זמן כדי לדעת בדיוק את כל מה שבחורה רוצה לשמוע, על מנת לכבוש אותה באותו הלילה. בימים הפחות מוצלחים שלו, הוא כובש אותן למחרת. שלא תבינו לא נכון, ערן הוא בחור אינטליגנטי, רומנטיקן, בעל חיוך כובש, חתיך ושרמנטי והחשוב מכל, הוא יודע לדבר ככה שכל בחורה שנופלת ברשתו, בטוחה שהיא זכתה בלוטו. הפעם זו הייתה אלונה, בחורה בת 28 שעברה לגור בתל אביב לפני שנה, והתאכזבה לגלות שערן הוא לא המלאך שנפל מגן עדן, כדי להושיע אותה מחיי הרווקות חסרי התוכן. ככה לפחות היא חשבה לפני שנכנסה איתו למיטה.
כמה שאני אוהב את ערן בתור חבר, קשה לי לראות אותו מוכר, בכל פעם לבחורה אחרת, את אותן האשליות. לא שאני כזה צדיק – בעברי הרחוק גם אני חטאתי מספר פעמים בפיזור אשליות. בשלב מסוים, כשהבנתי ששום זיון לא שווה את המבט המאוכזב בעיניים של בחורה שהולכת שולל, הפסקתי עם זה.
אבל בכל פעם שאני לא מצליח להחזיק את עצמי מלהעיר לו בנושא, ערן מתעקש שהוא לא עושה לאף אחת שום דבר רע. יש טעם מסוים בטיעוניו - שמדובר בבחורות בוגרות, בעלות שיקול דעת עצמאי, שנכנסות איתו למיטה מרצון ולא בכוח ושבסך הכל הן מרוויחות גוד טיים, אפילו אם לא יוצא מזה משהו רציני. אני גם נוטה להסכים איתו שהוא לא צריך לשטוח את מלוא כוונותיו מראש. ועדיין, אולי בגלל שאני יודע איך זה מרגיש מהצד הנשי - זה של ידידותיי הטובות ושל אחותי - אני חושב שלא היה מזיק אם הוא היה מבהיר את אותן כוונות קצת יותר, ומאפשר לבחורות את חופש הבחירה, האם לזרום או להמשיך הלאה.
נשים, תפנימו: אנחנו נגיד הכל כדי לזיין
כבר טענתי שגברים הם ציידים שהשתכללו עם התהליך האבולוציוני, ושבג'ונגל המודרני שולטים הציידים המיומנים שהבינו שהחנית החדה איבדה כל ערך, ופינתה את מקומה לכלי חדש ומשוכלל: החירטוט. פעם מי ששלט היטב בחנית, נחשב לצייד טוב יותר; היום מי ששולט בחירטוט הוא הצייד האולטימטיבי.
אני כבר לא זוכר את מספר הפעמים שהקשבתי לידידות מבולבלות, אחרי לילה שבו נפלו ברשתו של גבר כזה. אבל מי יכול להאשים אותן? אנחנו חיים בתקופה שבה גברים הפכו לחרטטנים גדולים וחלקלקי לשון, שמובלים משיקולי ייחום, טסטוסטרון ואגו, ויגידו הכל על מנת להשיג את מבוקשם. שנים שאני מבקש מהן לקחת כל מילה שיוצאת מפה של גבר בעירבון מוגבל, שנים אני מסביר להן שאלוהים נתן לגבר מוח ואיבר, אבל לא נתן מספיק לחץ דם בשביל להפעיל את שניהם.
ומילא החירטוטים, צרה נוספת שבחורות צריכות להתמודד איתה היא תופעת הקוסמים שהזכרתי בטור הקודם. כי אחרי שהציידים מורחים ומחרטטים אותן, הם גם נוטים להיעלם כמו קסם אחרי שהשיגו את מבוקשם. ומעטים בלבד יעזו לספק הסבר להיעלמותם, חלילה לומר לבחורה את האמת בפרצוף. הם ישתמשו בכל תירוץ לעוס כדי להרגיש נוח עם עצמם: "זה לא את זה אני" (זו את ואני פשוט לא רוצה אותך), "אני לא בנוי לקשר" (אני בנוי לקשר אבל לא איתך), ו"אני מאוד עסוק" (יש לי זמן פנוי, אבל אני לא רוצה לבלות אותו איתך). זה מכעיס אותי שידידות שלי קונות התירוצים האלה ומאמינות להם, כאילו מסרבות להשלים עם כך שהן נפלו טרף לצייד, ושלמרות כל המילים היפות, הוא לא באמת רצה מהן שום דבר מעבר לסקס.
גם נשים מוכרות לנו פנטזיות
אבל לא רק נשים מתבלבלות בתוך עולם הפנטזיה שגברים מאכילים אותן. גם אנחנו סובלים מחוסר האמת והזיוף שקיים שם. היום כל בחורה משפצת בקלות איזה איבר שהיא רוצה, עולה על בגדי הסוואה שמסתירים איך היא נראית במצבה הטבעי, עושה הכל - רק שנשים לב אליה.
אני לא אשכח את הלילה שבו נפלתי ברשתה של בחורה שצדה את עיני כשנכנסה לבר השכונתי שלנו. היא הייתה גבוהה, היה לה לוק שאי אפשר היה להתעלם ממנו: שיער בלונדיני ארוך וחלק, זוג שדיים זקופים, עיניים כחולות ושפתיים בשרניות. את שיעור חיי קיבלתי למחרת בבוקר, כשהתעוררתי ליד בחורה נמוכה (שירדה מהעקבים הגבוהים של אתמול), שטוחת חזה (עד אז לא ידעתי שיש חזיות פוש אפ מרופדות כל כך), שיער צבוע ומתולתל (מצטער שאין לי פן בדירה), עיניים חומות (כן כן גם לא ידעתי אז שיש עדשות בצבעים). בשיא הכנות, חשבתי שקרה לה משהו בשפתיים - הן נראו פתאום כל כך גדולות יחסית לפנים הלוא מאופרות שלה, עד שהיא הרגיעה אותי שקוראים לזה סיליקון.
כדי למצוא את האחד, תצטרכי לקנות קצת מהבולשיט הזה
גברים משלים בחורות בדיבורים ובחורות משלות גברים במראה. אני מסכים עם הידידות שלי, שאומרות שמצבם של הגברים טוב יותר ושקשה יותר להבחין בין הציידים לגברים הרציניים – אם בכלל ניתן למצוא כאלה היום. אני גם מעריך אותן מאוד על הסיבולת הנפשית הגבוהה שהן מפגינות, בכך שהן ממשיכות לסבול את החירטוטים בתקווה לברור קצת מוץ מן התבן.
למרות שבכל שיחת סלון כולנו מסכימים שאת אביר החלומות או נסיכת האגדות שלנו לא נמצא בבר, אנחנו מוצאים את עצמנו זורמים לשם בלילות וחוזרים שוב ושוב על אותן טעויות שמשאירות אותנו, יום אחרי, עם תחושת ריקנות עזה. לדעתי הסיבה לכך נעוצה בשביב התקווה הקטנטן שקיים בנו, שגורם לנו לקוות שהפעם זה יהיה אחרת, שהפעם מאחורי כל הדיבורים והמראה, תעמוד אמת ולא אשליה. ועד שזה יקרה, אין לנו ברירה: כנראה שנצטרך לנשק כמה וכמה צפרדעים בדרך.