אחרי יותר ממאה טורים שבהם העברתי לא מעט ביקורת חסרת בושה על גברים, החלטתי להפסיק ללכת על ביצים ולאמץ זוג אחד בעצמי. הרי זה קצת חוצפה לבוא בטענות לגברים כשאף פעם לא באמת שמתי את עצמי בנעליים שלכם. אז כל זה הולך להשתנות, כי בזמן הקרוב אני עומדת לנסות לעשות דברים שרק (או בעיקר, למען הבנות שעלולות להתעצבן) גברים עושים. המשימות שניסיתי לעמוד בהן, התיעוד המחריד והמסקנות הכמעט חד משמעיות – כולם כאן לפניכם:

1. להתארגן תוך חמש דקות

קחו את סטריאוטיפ ה'לנשים לוקח מאה שנה להתארגן', תוסיפו לזה עוד מאה שנה ומה קיבלתם? לצערכם, נאוה מרקו. זה קורה בגלל שילוב של 'אני מתארגנת ממש ממש לאט' יחד עם 'אתם לא מבינים כמה עבודה הפרצוף שלי דורש'. כמובן שחששתי הרבה יותר מדי מהמשימה הזאת. היא הרי גם לא כל כך פיירית כי הרי מאתנו, הנשים, מצפים שנהיה כל יום חלקות, נקיות, מאופרות, מתוקתקות, לבושות במיטב מחלצותינו ועם שיער רך ונעים שעשינו ממנו תסרוקת שכוללת שתי צמות קטנות, כמה סיכות ותוספות לשיער. אבל למה מצפים מגבר שצריך להתארגן על עצמו? כלום, אתם כל כך עצלנים שאשכרה החלטתם שיש דבר כזה "טרנד מזוקן" רק כדי לחסוך עוד שתי דקות כל בוקר.

נאוה מרקו (צילום: תומר מרקו)
ו... תם זמנך | צילום: תומר מרקו

בכל מקרה, ניגשתי למשימה באומץ ובחמש הדקות שהתחייבתי אליהן הספקתי רק להתלבש, להתאפר ולהשתין. ביקשתי מאחי שיצלם אותי בדיוק בתום חמש הדקות שניתנו לי (ראה עדות מצולמת, אם יש לך אומץ). את משחת השיניים שנותרה בפה ירקתי מיד ואת השיער הנפוח ומעורר הטראומה שלי כבר לא היה זמן לסדר. אלה היו החוקים שהסכמתי להם וככה הייתי אמורה לצאת לפגישה מגה חשובה בתל אביב, אבל חוקים נועדו בשביל לשבור אותם (וגם הפגישה באמת הייתה חשובה), אז הוספתי עוד 2.5 דקות כדי לסיים לצחצח את מה שנותר ולתקוע קליפס בג'יפה שהייתה לי על הראש. ועדיין, 7.5 דקות זה לגמרי מכובד בשביל כל אישה ובטח מדהים בשביל מישהי כמוני.

מסקנות: א. זה לא אפשרי, ב. זה לא הוגן, ג. בזמן כל כך לחוץ תמיד שוכחים משהו: אחרי שיצאתי מהבית קלטתי (יחד עם כל מי שיש לו זוג עיניים וחוש ריח) שלא שמתי דאודורנט. התנצלותי הכנה נשלחת לכל נוסעי קו 605.

2. לסמס הודעת "ער?" לאקס

לשלוח הודעת "ערה?" לאקסית זה לגמרי קטע של גברים. ולא שאנחנו מתביישות לעשות את זה או שאנחנו לא מסוגלות, זה פשוט אקט ישיר מדי בשבילנו. אנחנו אוהבות מתח מיני, קצת בילד אפ, קצת השקעה (וכמו כל אישה שאומרת 'קצת' על משהו שגבר אמור לתת, אני מתכוונת 'הרבההההה'). אז שינסתי מותניים ושלחתי הודעת ער לאקס ישן נושן. וההודעה הזאת לנצח תהדהד כהודעת הער הכי כושלת אי פעם ששלחה בחורה לבחור, כי אני שאלתי "ער?" והוא ענה "נשוי". אאוץ'.

 נאוה מרקו (צילום: צילום עצמי)
תוצאות הניסוי: ער ונשוי. חה חה | צילום: צילום עצמי

 נאוה מרקו (צילום: צילום עצמי)
מחמאה לנאוה. היה שווה | צילום: צילום עצמי

מסקנות: לשלוח את ההודעה כמו כל גבר סליזי זה קל, אבל לקבל את התשובה של הצד השני – קצת פחות.

3. לתקן מכשיר חשמלי

לא שאני רוצה לומר שבנות לא יכולות לתקן מכשירים באותה יעילות ומהירות כמו שבנים יכולים, ז'תומרת אני רוצה אבל אני מפחדת לומר את זה כי לא בא לי למצוא את עצמי מוצלבת על ידי "פמינסטיות" בשקל (זה מצחיק לומר פמינסטיות בשקל כי זה באמת השכר שלנו!). טוב, מהתחלה כדי לא להרגיז אף אחד: הטיעון שבנים הם יותר טובים בדברים האלה הוא בעצם סתם תירוץ בשבילי לתת למישהו אחר לעשות את מה שנחשב מבחינתי לעבודה שחורה. לתקן משהו נותן לך להרגיש גבר? מצוין! אז קח את השלט, המחשב, התנור, האייפון והמדפסת ותגרום להם לעבוד מחדש, תודה רבה.

נאוה מרקו (צילום: תומר מרקו)
בטוחה שהיא מצליחה | צילום: תומר מרקו

בגלל שכל כך קל לנו הנשים לגרום למישהו אחר לעשות בשבילנו דברים, אנחנו לא טורחות לנסות להבין בעצמנו. ככה שבאמת יש מצב שאני יכולה להיות טובה בלתקן מכשירים ואני פשוט לא יודעת את זה כי אף פעם לא הייתי צריכה. רק ששתי דקות לאחר שהניסוי הזה התחיל הבנתי שאני לא. במקרה המדובר ניסיתי לתקן את המכשיר להסרת שיער שלי, ששבק חיים טרם זמנו (בכל זאת, הוא התמודד עם דברים קשים). הכי רחוק שהגעתי הוא שחרור שני ברגים קטנים וגם זה קרה בעזרת הנחיות וכלים שניתנו לי על ידי גבר. מיותר לומר שלא רק שלא הצלחתי לתקן, אלא שגם גרמתי נזק נוסף כשניסיתי להוציא חלקיק בכח.

נאוה מרקו (צילום: תומר מרקו)
לא מצליחה | צילום: תומר מרקו

מסקנות: אין לי מושג איך זה שאתם יכולים לעשות כל כך הרבה דברים מופלאים עם מברג פיליפס. מצד אחד למדתי להעריך את זה, מצד שני סבבה לי שלא הצלחתי לתקן את המכשיר, כי גם ככה עברנו לשעון חורף ואיתם למכנסיים הארוכים שמסתירים הכול.

4. ללכת למשחק כדורגל

אף פעם, אבל אף פעם, לא צפיתי במשחק כדורגל שלא דרך מסך טלוויזיה. וגם אז, זה בדרך כלל קרה רק כי האחים שלי טובים יותר ממני בלהשיג את השלט ולשמור עליו. אני מודה שזאת מבחינתי הייתה המשימה שהכי לא רציתי להשלים. ללכת למשחק כדורגל עם מליון ערסים ולצפות באנשים מתמסרים בכדור במשך 90 דקות? האמת שזה נשמע מצוין, אבל רק בגלל שפתאום קלטתי שזה בכלל לא רע לצפות בגברים חסונים מזיעים על המגרש. אז הגעתי למשחק המותח של מכבי ת"א נגד הפועל פתח תקווה. או מכבי פתח תקווה? מי יודע (אתם כמובן).

 נאוה מרקו (צילום: צילום עצמי)
ברקע: קללות שכיף לחזור עליהן | צילום: צילום עצמי

כל המחצית הראשונה עברה עלי בדיוק כמו שציפיתי, בשיעמום מוחלט. ניסיתי להשתלב – להבין מתי לשמוח, מתי למחוא כפיים, מה לעזאזל כולם שרים, אבל בחיי שלא הצלחתי להבין כלום. אבל מה, הזמן עשה את שלו ומבלי ששמתי לב האווירה המשוגעת הזאת של אלפי אוהדים רועשים ומתוחים התחילה להשפיע גם עליי. כשהתחילה המחצית השנייה, הכל השתנה והתחלתי להכנס לזה לגמרי. החלפתי כמה מלים עם הגברים שסביבי, הסתכלתי על המעריצים שנמצאים לידי, שרתי את מילות העידוד האלימות והגסות שממש כיף לחזור עליהן בלי הפסקה, התעצבנתי על חילופי השחקנים האיטיים, התעייפתי מאלה שעשו עצמם פצועים וצעקתי לשופט בערסית מצויה 'מה אתה פאקינג עושה?!'. לא, באמת, שמישהו יסביר לי מה הוא עושה כי אני עדיין לא מבינה כלום.

מסקנות: לצפות בכדורגל באמת יכול להיות כיף ומעניין, הרבה יותר מאשר לדבר על היום שלנו! רק שני דברים שהיה עדיף אם הייתי יודעת מראש: 1. מסתבר שאסור להכניס שתייה ופיצוחים למגרש ואם מישהו רעב או צמא, אפשר לקנות מהקיוסק בתמורה לדירת חמישה חדרים על הים. ביאסו לי את התחת (שמאוד רצה להשמין) ואת הארנק (שמאוד רוצה להישאר שמן). 2. מישהו היה צריך להסביר לי שבמחצית השנייה הקבוצות מחליפות צדדים במגרש, זה היה חוסך מבוכה רבה.

5. לעשות על האש

תנו לי להתחיל מהסוף: לא הצלחתי. מצטערת, ניסיתי, לא הלך. למעשה נכשלתי ממש בהתחלה. לא הצלחתי להדליק אפילו גחל אחד מסכן. השתמשתי בחומרי ההצתה הנכונים, סידרתי הכל כמו שצריך וכלום לא קרה. אחרי מליאן תלפים נסיונות (או במדד יותר אמין ופחות קיצוני: 10 דקות), עזבתי את זה והחלטתי לפחות לנסות לטגן הכול על הפלנצ'ה – משהו שגם אותו אף פעם לא עשיתי. וטוב שכך, כי גם בזה נכשלתי.

נאוה מרקו (צילום: תומר מרקו)
היא לא חשבה לבד על הקטע של הבצל | צילום: תומר מרקו

נאוה מרקו (צילום: תומר מרקו)
והיא לא הצליחה לעשות שום דבר טוב עם הנקנקיה הזאת | צילום: תומר מרקו

_OBJ

עכשיו נמשיך עם ההתחלה והאמצע: בשביל המשימה הזאת הכנתי מראש תבלינים טובים, קילו וחצי של בשר בקר טחון ונקניקיה זולה אחת בשביל הניסיון הראשון. רק שכל שנייה הסתבר ששכחתי עוד משהו חשוב ואח שלי, הצלם המדופלם שגם היה ממש רעב, כבר התחיל להתעצבן עלי ממש. לא חשבתי למשל לשמן את המחבת עם שמן זית, או להעביר עליה בצל. בנוסף, שכחתי לבדוק מה קורה עם נקניקיית הניסיון שלי אחרי שכבר שמתי אותה על האש, ככה שהשארתי אותה בטעות רבע שעה על הפלנצ'ה בפעולת צלייה שנקראת וידוא הריגה. שלושים שניות מאוחר יותר אח שלי השתלט על הכל והכין ארוחה לתפארת, אבל ארוחה ליחיד. מניאק.

מסקנות: בשר זה (יקר) רצח, אז עדיף להשאיר אותו בידיו החסונות של הגבר הישראלי, שיודע בדיוק מה הוא עושה איתו. אמנם כבר שיבחתי בעבר את היכולות שלכם למנגל, אבל עכשיו אחרי שניסיתי בעצמי – אני רק מעריכה אותכם עוד יותר. 

השבוע הראשון של המשימות הגבריות שלי עבר בהצלחה. טוב הוא לא, אבל לפחות ניסיתי. ואם גם לכם יש משימות לתת לי תרגישו חופשי להציע, כי אני הכי אוהבת להתעלם מבקשות.

>> בחלק ב' נאוה מנסה לשחק שעות בפלייסטיישן, מתקינה מדפים, מתחילה עם בחורים בפאב, הולכת שבוע בלי חזייה, נכנסת לשירותים עם עיתון ולא יוצאת משם לפחות רבע שעה. יש למה לחכות.