טוב, אז הנה טור החתונות הראשון שלי. זה כבר הגיל, וזו כבר העונה, וזה משהו שכולם שונאים. ועל מה ששנוא - מקליקים. עובדה שאתם פה, ממש אחרי שסיימתם לקרוא טור על דונלד טראמפ. יאללה, נתחיל?
חודש לפני
מקבל שיחת טלפון. בצד השני: חבר מהצבא. בטירונות היינו אחים, היום יוצא לנו להחליף כיפים במילואים. דבריו: "עוד. חודש. חתונה. חיפה". כל אחת מהמילים גרמה לי מועקה נפרדת. אבל הוא תפס אותי במצב רוח טוב, וגם נזכרתי שבדיוק נכנסה לי משכורת ושאני מאוד אוהב אותו, אז אמרתי שאני מצטער אבל אני לא יכול להגיע כי יש לי אירוע באותו יום. חבר כמו אח.
כעבור חמש דקות אני מקבל הזמנת חתונה בווטסאפ, שזה כמו הזמנת חתונה רגילה, רק שפה גם חוסכים עליך בולים וגם מונעים ממך להפיל את האשמה על דואר ישראל שבעבר היה נחשב למציל הלאומי של מבריזני החתונות. בעידן ה-Vכחול = seen אין שום סיכוי להתחמק.
אין ברירה. נוסעים לחיפה.
שבוע לפני
קם בבוקר ל-sms אישור הגעה. לפני שאני נכנס לדילמה הקשה, ארבעה סרטוני "היום יום חמישי" קופצים לי למסך וגורמים לי לשכוח מהעניין עד ה-sms הבא, שמגיע כעבור שעתיים. בדיוק בזמן צפייה בסדרה על פרשת זדורוב. גם אם אראלה מהפיס תסמס לי "תחזור אליי דחוף נשמה, יש בשורות טובות", אני מסנן.
חוץ מזה, זה sms. לגיטימי להתעלם.
ואז: שיחה נכנסת. מספר חסוי. נשבעתי שאני לא עונה יותר לחסוי כי נמאס כבר מדוברי הרוסית המבולבלים האלה של חברות הביטוח, אבל הסקרנות ניצחה אותי, כמו גם הפנטזיות: אולי אראלה בכל זאת מחפשת למי לפרגן 50 אלף שקל? אולי לבנת פורן מחפשת על מי להפיל קצבה חודשית של 7,000 שקל לכל החיים ושיחת רדיו מזויפת? אולי אבי נמני סופסוף מתקשר להתנצל על הברז שדפק לי בבר מצווה?
האולם. זה אולם האירועים. אישור הגעה טלפוני. כמובן. כמו פרסומות לקרקעות בחריש/ קבר רחל/ אסי עזר - גם מזה אין איך להתחמק.
עניתי. סופית, הולך לחתונה.
יומיים לפני
הימים ימי פורים. לצד התחפושות וכל האושר מונחות על השולחן ערימות של ניירת. מימין, קולקציית דוחות חניה תוצרת עיריית רמת גן. משמאל, קלסר הזמנות לחתונה תוצרת חברים לחוצים. באמצע, מכתב רומנטי תוצרת ביטוח לאומי. אני לא מרגיש טוב.
תוך כדי התלבטות אם לקפוץ מהגג או לסיים את העניין יותר בסטייל, קורבן נוסף לחתונה מתקשר אליי וגורם לי להרגיש שאני לא לבד בעולם. הוא שואל אותי איך נוסעים. לי אין תשובה, לו אין אוטו. או צ'קים. או רצון לנסוע לחיפה בערב פורים בזמן שכולם במרכז שוכבים אחד עם השני.
לאחר חמש דקות של שיחה, לרבות התלבטות אם אנחנו אוהבים יותר את החתן או את הדלק באוטו שלי, הגענו להחלטה מבריקה: נגיד שהיינו. פשוט נגיד שהיינו. גאוני! זאת הרי חתונת תחפושות ואף אחד לא באמת מזהה, וגם ככה המטרה היחידה בחתונות היא שהמזמין יראה אותך כדי שתוכל לחתוך זריז. והנה, כאן אין אפילו את האופציה הזאת בכלל. לך תוכיח שלא הייתי. מושלם.
ערב החתונה
20:30. אני בחופה אי שם בהרי כרמל. נו מה, באמת חשבתם שאני אעבוד עליו? אני, מעל לכל, חבר. ואם בשביל בר הגעתי עד לחתונה בכרמל, אז בשביל מישהו שנלחמתי לצדו, צעדתי לצדו וברגע מסוים ומבולבל עשיתי לו קיצי בעורף, לא אבוא? אולי אני קמצן, אולי אני חסכן, אולי אני לא מוציא את היונדאי 2005 שלי מחוץ לרמת גן, אבל מעל לכל - אני חבר.
סתם, ברור שהברזתי. ולא בגלל ענייני ניוד או צ'קים, אלא בגלל שאני מניאק. מצטער חבר.
היום שאחרי
אז חשבתי על כמה חוקי יסוד בחתונות. זה קשה, אבל נסו לציית להם:
- התקשרו להזמין אותך אישית? תגיע.
- אישרת הגעה? תגיע.
- האירוע מתקיים מעל 100 ק״מ ממך? תגיע. ואם לא, תודיע.
- אתה מכיר את שני בני הזוג? תגיע.
- זה לא אמצע שבוע/ שישי בצהריים? תגיע.
- אתה מעריץ של עמר אדם? תגיע גם אם אתה לא מוזמן.
- חתונה של דוסים? תגיע. גם יותר כיף וגם אפשר להביא מצעים כמתנה.
- ההורים שלך גם מוזמנים? תחתוך.