בואו נתחיל בפואנטה: אני יוצא עם בחורה בת 18. נשבע. רצח רבין זוכרים? אז היא נולדה שלוש שנים אחרי. ראובן עטר שער ניצחון בפארק דה פרנס, זוכרים? חמש אחרי. ביבי זוכרים? אז במלכות הראשונה.
נכון, דקה אחרי הדוז פואה של דנה אינטרנשיונל היא יצאה לאוויר העולם. לא בטוח, אבל יש מצב שבאותם זמנים כבר הצלחתי להביא ביד. ואתם יודעים מה, לא אכפת לי מפערי הגילים כי היא יפה וחכמה, אבל היא בעיקר בת 18. והיא בוגרת וקשובה, אבל ממש בת 18. היא כל מה שאני רוצה בבחורה, רק לא בת 18. או שכן?
פגוש את ההורים פוגשים את הילדה
קודם כל, אני רוצה להרגיע את ציידי הפדופילים ברשת שחייבים למצוא עבודה: אני חוקי. שבעה חודשים צעירה יותר ואני באבו כביר, מחליף סבונים עם נמרוד מ"מטומטמת". ועדיין יש מצב שבישראל, מדינת ה"כל הגברים פדופילים ואנסים!" קצת יעקמו פרצוף או סתם יקראו לי למשרד לשיחת שימוע. אבל שתדעו לכם שבאפריקה - שם הכרנו, אבל זה סיפור אחר - זה ממש מקובל.
נכון, אני יכול להאשים את היבשת השחורה והאנרגיות של טיול שגרמו לי לרגרסיה מינית, או את ההתנדבות שעוררה את הפדופיל הרדום שבי, או אולי את העובדה השטחית שהיא פשוט פצצה. או שאני יכול לקבל את העובדה שזה קרה, ושזה קורה, ושזה איכשהו עובד.
עכשיו, איך מספרים את זה להורים?
נוחתים בארץ. אני לא סגור שאנחנו זוג, כי בזמן שדיברנו על זה שאלתי אותה אם היא ראתה "הוגו" ונעניתי בשלילה. ויש גבול. סבבה שפספסת את רצח רבין ואת אוסלו ואת רות גונזלס, אבל לפספס את גיל ססובר מנחה? לא, יש גבול לפערים שניתנים לגישור. אין ברירה, במצבי קיצון במערכות יחסים צריך לעשות בדק בית ולשאול את עצמנו שאלות. אז שאלנו. אני עניתי שהיא מספר עשר שלי במיטה והיא ענתה מספר מספיק טוב כדי לזכות בפגישה עם ההורים. מת על הניינטיז.
ערב שישי. הדתיים קוראים לזה סעודת שבת, אני קורא לזה פריסת שישי עם שאריות משלישי. לפניכם סדר ישיבה: מולי הורים בעשור הפנסיונרי לחיהם, לצדי בחורה בעשור המתגייס לחיים, בתוכי גבר פדופיל למחצה ובוגר למחצה. קלאסי.
שתי דקות ראשונות: שיחות סרק. מה מו מי. טראמפ. ממשיכים לשלוש דקות שיחות על אוכל. טעים, נחמד, תפל, טראמפ. כשהחריימה - סתם, כשהקיש פטריות נחת על השולחן עלינו לשלב ההיכרות. הנה זה מתחיל. צד א' שואל אותה מאיפה היא. תשובת לקונית, תגובה בנאלית. השאלה הבאה - מה עושה. עובדת, תודה לאל. אמנם לא במשרה מיוחדת אבל לגמרי ברמה של "היא עדיין סטודנטית". כצפוי, זאת בדיוק השאלה הבאה. "האמת שבדיוק סיימתי לימודים", עונה נציגת דור ה-Z. לא, לא אמין! את בחיים לא עוברת 27. אבל הפעוטה ממשיכה בשלה: "ועשיתי חמש יחידות היסטוריה".
שקט. כף על צלחת, כחכוך בגרון, רעשי רקע נוספים של אשכנזים. לפני שהיא מספרת להם מה היא ביקשה במנילה שלה ומפילה אותי סופית, אני מתערב: "פסיכומטרי! היא הגבירה היסטוריה בפסיכומטרי". מצמוצים קלים, תגובות פושרות, אני ממשיך. "היא השתחררה לפני שנתיים, טיילה, השלימה בגרות בהיסטוריה וסיימה עכשיו פסיכומטרי. בהיסטוריה". אחלה של קורות חיים.
סדר ישיבה: מולי מלמולי "אוי ממש צעירונת" מאימא ומבט של "שיחקת אותה" מאבא. לצדי מלש"בית בהלם. בתוכי קיש פטריות עם רגשות אשם. כוסאומו העולם.
אל תשלח ידך אל הנערה
למטה היא שטפה אותי במונולוג של בת 30 פלוס. או שהיא ממש בוגרת, או שהיא בוגרת שש עונות של "סקס והעיר הגדולה". איך אני יודע כמה עונות היה לחרא הזה? גוגל. ו-VOD.
והאמת, זה עבד עליי. ילדה ילדה, אבל יודעת לדבר. נפל האסימון, הלב מתחיל לקחת פיקוד. מחשבה מעכבת בסגנון ה"מה תעשה כשהיא תתגייס?" הוחלפה לפנטזיית ה"קשר בצבא גורם לגעגוע שתורם לקשר". מחשבה סטייל "כשכל החברים שלך יהיו כבר עם ילדים, היא תעשה מועדפת" הוחלפה ב"בסדר, היא עדיין תהיה שווה". אינטליגנציה חיובית. זה כל העניין.
ואז היא קיבלה סנאפצ'ט מחברה. נפרדנו. כוסאומו העולם.
ולמחרת חזרנו. כזה אני, כלבלב. והכלבלב הזה ימשיך לצאת עם הגורה. ולא מעניין אותו מה יגידו, לא מעניין איך יגיבו, לא אכפת לו מכלום. אפילו לא מהפמיניזם הצדקני שמשתלט לו על הפיד.
יאללה, חייב לזוז, מחכים לי באבו כביר.