בשנים האחרונות הפך האקסטרים ברחבי העולם לתופעה: מטורפים יצירתיים וחסרי פחד במיוחד מתעלים בכל פעם על קודמיהם ומתקרבים עוד יותר אל פסגת היכולת האנושית; מהליכה על חבל מעל מצוקים ועד גלישה על סקייטים מתחת למכוניות חונות, הגיע הזמן שתכיר את ענפי האקסטרים הכי מסוכנים בעולם.

קפיצת בסיס

הטירוף: נפילה חופשית מגובה נמוך עם הזדמנות אחת בלבד למשוך במצנח. 

אין תמונה
יאללה קפצנו לאכול, תיכף חוזרים

ענף קפיצת הבסיס (BASE Jumping) מורכב מראשי התיבות של המילה "BASE" - ראשי התיבות של בניין, אנטנה, צוק וגשר - שהם המקומות שאליהם עולים המטורפים שעוסקים בספורט הזה במטרה לקפוץ מהם. קפיצת הבסיס היא שדרוג נועז של ענף אקסטרימי בפני עצמו, שהפך למיינסטרים עם השנים: הצניחה החופשית. בניגוד לענף שממנו שאב את השראתו, נעשית קפיצת הבסיס מגבהים נמוכים וכאשר לרשות הקופץ מצנח אחד בלבד, אשר מותאם להיפתח במהירות. טווח הטעות בענף הזה הוא אפסי; התזמון חייב להיות מושלם ואין מצנח רזרבי.

צמד החלוצים שהציגו את הענף לעולם היו פול סמית' ופיל מייפילד, שקפצו יחד מגורד שחקים ביוסטון בינואר, 1981. שניהם היו הראשונים לזכות ב"מספרי בסיס": מספרים המוענקים לקופצים שהצליחו להשלים את אחת מענפי ה-BASE על פי סדר קפיצתם בהיסטוריית הענף. אם הסיפור הזה נראה לך כמו משהו ששווה לנסות, זה המקום לציין שמדובר בענף גבולי מאוד מבחינה חוקית: על אף שהשתתפות בקפיצת בסיס אינה נחשבת לעבירה, מחייב החוק את הקופצים לקבל את הסכמת הבעלים של מקום הקפיצה.

אבל החוקיות של העניין היא גורם הרתעה משני; העובדה שב-30 שנים האחרונות נהרגו למעלה מ-120 קופצים צריכה להדאיג אותך קצת יותר. בכלל, אין הרבה בעלי אתרים שמוכנים לקחת על עצמם אחריות לסיפור הזה - אף אחד לא רוצה להיות זה שיגרד אותך מהרצפה. בשל כך נעשות מרבית הקפיצות בחשאי, בשעת לילה מאוחרת ובמהירות.

הליכת כנף

הטירוף: תרגילי אקרובטיקה על כנף של מטוס בזמן מעוף.

אין תמונה
איזה אנשים דרעק: שעה אני מנסה לתפוס טרמפ, אף אחד לא עוצר

ענף הליכת הכנף (Wing Walking) אולי נשמע לך כמו משהו שהמצאנו לצורך הכתבה הזו, אבל האמת היא שהוא נמצא כאן כבר קרוב למאה שנים. הוא נחשף לראשונה כשאורמר לוקליר, טייס פעלולים פסיכי בחיל האוויר האמריקאי, הצטרף לטיסה עם טייס נוסף במהלך מפגן בטקסס. תוך כדי הטיסה הדהים לוקליר את הקהל כשיצא מתא הטייס, טיפס על כף המטוס והחל להלך עליה.

תמיד חשבנו שטייסים הם האנשים הכי בריאים ויציבים בנפשם, אבל לך תסביר את זה לחברים של לוקליר, שראו את התעלול שלו והחלו לנסות להתעלות עליו בתרגילים נועזים אף יותר. לא עבר הרבה זמן עד שהספורט המסוכן הזה גבה מחיר כבד; שמונה הולכי כנף קיפחו את חייהם תוך זמן קצר, ובהם לוקליר עצמו שנהרג במהלך צילום הפעלול לסרט קולנוע.

אבל פסיכים לא מתים, הם רק מתחלפים. ההיסטוריה הקטלנית של הענף לא הרתיעה טייסי פעלולים רבים לעסוק בו לאורך השנים הבאות. צוותי אירובטיקה ברחבי העולם, ששכללו את הפעלול של לוקליר לרמה של טירוף חסר תקדים. הולכי הכנף של היום לא מסתפקים בטיול לאורכן של כנפי המטוסים: הם עומדים על הראש, קופצים על רגל אחת ונתלים על הכנף במהלך טיסה במהופך במהירות של 150 קמ"ש.

חתירת קיאקים על מים לבנים

הטירוף: חתירה על פני קצף סמיך שנוצר ממפלים סוערים.

אין תמונה
סעמק, ידעתי שהייתי צריך לפנות ברוקח

זה לא שחתירה בקופסת פיברגלס על גבי נהרות גועשים נראית לנו כמו משהו נורמטיבי וקליל, אבל אנחנו כאן בשביל לדרג את הטירוף לפי קטגוריות – ולפי החלוקה הזו, מדובר בדרגה הגבוהה מכולם. חתירה על מים לבנים (Whitewater Kayaking) נעשית על גבי שיפועים של מים סוערים (אשדות) הנוצרים בנהרות ברחבי העולם. בשל זרימת האוויר ועוצמת הנפילה, הופכים המים באזורים אלו לקצף אוורירי ובלתי יציב. כאן, אגב, לא נגמר השיגעון. השיפועים ברחבי העולם מחולקים ל-6 דרגות, מהקלה (סתם נהר גועש ובלתי מזיק) ועד לקשה (ניסיון התאבדות ממפלי הניאגרה).

חוויית השייט על מים לבנים היא אחת הסבוכות ביותר שניתן לדמיין, כאשר חוסר היציבות והסמיכות של המים הופכים את השליטה בקיאק לקשה עד בלתי אפשרית. אבל גם כאן לא נגמרת היצירתיות של שייטי המים הלבנים. הענף מחולק לתת קטגוריות נוספות, שכוללות בין היתר: שיוט פריסטייל (היפוכים, סיבובים באוויר ועוד פעולות נורמליות לחלוטין), שייט בנקיקים צרים ועמוסי סלעים (כי בנהר רחב זה לא מספיק מעניין) ושייט לאורך הנהר (שכולל ימים שלמים של כיף, מים וסלעים חדים). 

גלישת לימבו

הטירוף: רכיבה בשפגט מתחת למכוניות נוסעות.

אין תמונה
תאמין לי, סתם מלכלכים. יש מלא חנייה בתל אביב

לימבו כשלעצמו הוא ספורט ששווה להשקיע בו כתבה מלאה ביום מן הימים, בכל זאת צריך יותר מפסקה או שניים כדי להסביר מה גורם לאנשים שאינם נדרשים לקחת תרופות, לנסות ולעבור מתחת למוט עץ תוך כדי ריקודים. אבל זה, כאמור, בפעם אחרת. חובבים אקסטרימיסטיים יותר של המשחק מצאו דרך מיוחדת במינה להעלאת רמת הקושי: במקום להלך או להתכופף מתחת למוט, הם לבשו מגלשיים והחלו לגלוש תחתיו. ככל שגובה המוט הלך וקטן, אילץ התחביב החדש את המתמודדים לרדת לשפגטים מרשימים, על מנת שלא להיפסל.

נערים הודים שנחשפו למשחק אימצו גרסה חדשה ומטורפת במיוחד לענף. את מוט העץ הם החליפו במכוניות חונות, והחלו לנסות ולגלוש מתחתן. כשגם זה הפך להיות "קל מדי", החל הטרנד של חיפוש מכוניות חונות במקביל על מנת לבצע גלישה ארוכה עד כמה שניתן. אניקט, הנער שאתם רואים בתמונות שלפניכם, מתאמן על גלישת הלימבו ארבע שעות ביממה. במרץ האחרון הוא שבר את שיא העולם כשגלש מתחת לשורה של 43 מכוניות חונות. המטרה הבאה שלו אגב היא להגיע ל-100.

הוקי תת מימי

הטירוף: מרדף אגרסיבי אחרי דסקית מתחת למים עם שנורקל ומצופים.

הוקי מתחת למים (צילום: עדי רם)
הלו, עזוב או שאני מושך לך בשנורקל | צילום: עדי רם

ענף ההוקי ידוע כאחד האכזריים והקשים ביותר מבין ענפי הספורט הסטנדרטיים בעולם. האלימות הרבה והכושר הגופני המאומץ שנדרש מן השחקנים, מאפשר גם לכוכבים הגדולים ביותר לשהות על המגרש לא יותר מדקות בודדות. עכשיו אתה מוזמן לדמיין מה היה קורה אם היו לוקחים את המשחק אל מתחת לפני המים. עכשיו תפסיק לדמיין כי יש חולי נפש שכבר עשו את זה. לענף, שהומצא על ידי צוללנים בריטיים ומשוחק כבר למעלה מ-50 שנה, יש התאחדות מסודרת, אליפויות עולם ואירופה ואפילו ערוצי טלוויזיה שמוכנים לקנות את זכויות השידור.

בהוקי תת מימי מתמודדות שתי קבוצות בנות 10 שחקנים כל אחת, כשבכל זמן נתון נמצאים על המגרש שישה מכל קבוצה. השחקנים צוללים אל תוך הבריכה, לבושים בסנפירים ושנורקלים, כשבידיהם מקל מיוחד ומנסים להכניס את הדיסקית לשער היריב. במהלך המשחק נדרשים השחקנים לחלק את נשימותיהם על מנת שהחמצן בקרקעית הבריכה יספיק להם. במידה ולא, הם נאלצים לעלות למעלה לנשום אוויר, ולפגוש פנים אל פנים מאמן עצבני במיוחד.

הליכה על חבל רפוי

הטירוף: טיול על רשת ניילון זעירה מעל בגובה אלפי מטרים.

אין תמונה
אמרתי לך: את הקיצור דרך שלי אף אחד לא מכיר

הליכה על חבל דק קיימת בתודעה שלנו כבר אלפי שנים, אלא שבמשך אותם שנים היא הייתה נחלתם הבלעדית של לולייני קרקס, שביצעו את הפעלול לנגד עיניהם המשתאות של הצופים. אבל ב-1980 החליטו צמד צעירים אמריקאיים, אדם גרוסווסקי וג'ף אלינגטון, לייצא את הספורט לעולם הגדול. השניים החלו לחפש כבלים ושרשראות משוחררות בקרבת מגוריהם, טיפסו עליהם והחלו להלך על גביהם.

כשראו השניים כי טוב, החליטו לקחת את ההמצאה שלהם צעד אחד קדימה (או במקרה הזה יותר נכון לומר: הרבה יותר מדי צעדים). הם יצרו כבל מיוחד עשוי רשתות ניילון קשיחות, קשרו אותו משני צידיו של צוק Lost Arrow Spike מעל פארק יוסמיטי, והחלו להלך עליו לאורך 17 מטרים ובגובה של 880 מטרים. מאז ראו מטורפים רבים אחרים את האתגר הגדול בספורט החדש ואימצו אותו לאתרים נוספים בעולם. פעמים רבים כבר נשברו שיאי הגובה ואורך הכבל לאורך 30 שנות הספורט. אם ממש חשוב לך לדעת מהו היעד שאליו אתה צריך לשאוף, מדובר ב-154 מטרים של הליכה ובגובה של קילומטר. שיהיה בהצלחה.

>> אקסטרים ישראלי: הדברים הכי מטורפים שאפשר לעשות בארץ