לפני שבוע, חבורה גדולה של שחיינים ברמות שונות מצוות TI ישראל (Total Immersion) שחו 10 קילומטר בים סוף מגבול ירדן לגבול מצרים. זה היה ביום רביעי ה- 17 בנובמבר, וזו הייתה רק ההתחלה. ביום חמישי שחינו בים התיכון עוד 10 קילומטר, וגם שם זה לא נגמר. בשישי כבר ביקרנו בימה ההולכת ונעלמת שלנו על מנת לשחות את עשרת הקילומטרים האחרונים במים המתוקים של הים הגלילי. המסע הזה, שצריך להיות קצת לא שפוי כדי לצאת אליו, קיבל את השם "שלושה ימים בשלושה ימים".
המשמעות: שלושה מרתונים יום אחרי יום
שחיית 10 קילומטרים, 'מרתון מים פתוחים', היא המשחה האולימפי הארוך ביותר. מקובל לומר שמשחה כזה מקביל - מבחינת הקושי הגופני, המאמץ המנטלי ומשך הזמן הנדרש לבצעו - לריצת מרתון ביבשה. לכאורה, לשחות שלושה מרתונים יום אחרי יום זה לא בדיוק פשוט. אבל אם יודעים מה ואיך לעשות, עם הדרכה נכונה – זה לא כל כך קשה לביצוע.
אירוע "שלושה ימים בשלושה ימים 2010" נמשך מעל ל- 50 שעות, נפרש על פני 400 קילומטר - כאשר 30 מתוכם שחינו. להפיק כזה אירוע זה לא פשוט. אפילו מסובך. מאות פרטים, רובם לא צפויים, תפירות, סגירות, בקשות, התקלות, תקלות ותקוות. טפסים, מיילים, ביטוחים, אישורים, תשלומים ואילוצים. 64 שחיינים שחו באירוע הזה. 25 מתנדבים ובעלי תפקידים לקחו חלק. צריכים לקרות לא מעט דברים כדי שבכל בוקר, מוקדם ככל האפשר, יזנקו למים למעלה מ- 40 איש, בשתי קבוצות, עם שתי סירות ליווי, 2-4 קיאקים, עם מתנדבים, רופאים/פרמדיקים וצלמים על כל סירה. ושכולם ישחו בקצב אחיד פחות או יותר.
ושכולם יחזרו בחיים ובשלום. אם אפשר, גם מאושרים.
בספטמבר 2009 חבורה קטנה הצליחה לעמוד בגבורה ובעיקר בהנאה באתגר בפעם הראשונה. שנה לאחר מכן חבורה גדולה פי כמה נטלה חלק. הפעם נחלקנו לשתי קבוצות האחת מהירה מהשנייה. לכל קבוצה התלוותה סירת מנוע/יאכטה ומספר קיאקים ששימשו להובלת הקבוצה. השחייה היא בדבוקה אחת ובכל קבוצה היה אחראי שדאג שכל הקבוצה שוחה בדבוקה אחת ולא נפתחים פערים בין השחיינים.
יום רביעי, ים סוף, עשרת הקילומטרים הראשונים
21:00, יום שלישי. אריק פרי, מפיק המשחה, מעביר תדריך לכ- 50 איש על חוף הים של אילת. כולנו מתרגשים. אני מתקשה להאמין כשאני צופה בגודל החבורה שהתקבצה.
כמעט ולא עצמתי עין בלילה. האדרנלין הכריע אותי. נרדמתי לפנות בוקר לשעה. ב- 05:30 הגענו לחוף הזינוק שבאזור המלונות. ב- 06:20 42 שחיינים נכנסו למי המפרץ הקרירים. אני זוכר בעיקר חיוכים. התחלנו לשחות לכיוון גבול ירדן וכעבור 500 מטרים הסתובבנו והתחלנו לחתור לכיוון מצרים.
סמוך לקניון, רוח צפונית וגלים די גבוהים היכו בנו. סמוך לנמל אילת קיבלנו ביקור לא צפוי – דולפינה התקרבה אלינו ושחתה ממש ליד... זה אף פעם לא קרה לי ומיד פירשתי את הביקור כסימן טוב לבאות. שתי הקבוצות מתקדמות לפי הקצב המתוכנן. אין תקלות. המים הצלולים והריף המדהים שבקילומטרים האחרונים עד למזח מלון הנסיכה גרמו לזמן לטוס. בסביבות השעה 10:20 11 מוניות הסיעו חבורה גדולה של אנשים בחזרה לעיר כשלגופם בגדי-ים בלבד ובידיהם משקפות שחייה.
מכל מיני סיבות פספסתי את הטיסה בחזרה לת"א. נאלצתי לקנות כרטיס אוטובוס בעמידה (לא היו מקומות) ולחזור במהירות שיא של 6 שעות בחזרה למרכז. שעות שינה הן מצרך יקר...
יום חמישי, הים התיכון
ב- 04:30 אני מזנק מהמיטה וממהר לכיוון חוף הנכים בהרצליה. הים פלטה. וצלול ונעים וקריר. 45 איש התחלקו לשתי קבוצות. התרחקנו כ- 500 מטר מהחוף והתחלנו להתקדם לאורך קו החוף של הרצליה. השמש עולה מעבר לצוקים. אני מזהה את חוף אכדיה, מלון דניאל, סידני עלי, ארסוף.... הים צלול ושטוח. רואים הרבה דגים וריף עשיר כששוחים עמוק יותר. אחרי 5 קילומטר עשינו הפסקה והסתובבנו. מצב הרוח בשמים. הזרם בחזרה איתנו והקרקעית 'עוברת' למטה מהר יותר. אחרי ההפסקה השלישית והאחרונה, כ- 3 ק"מ לקו הסיום, פירקנו את הקבוצה והשחיינים המשיכו כל אחד לפי קצב השחייה שלו. הזרועות שלי מתחילות להרגיש את המרחק.
כולנו מחכים עד שאחרון השחיינים ייצא מהמים, חוגגים תמונה קבוצתית וקובעים להתראות למחרת ב- 05:30 בחוף אמנון שבקצה הכי צפוני של הכינרת.
יום שישי, הכינרת, עשרת הקילומטרים האחרונים
קמתי ב- 02:45 וב- 03:15 נסענו שיירת מכוניות מצומת גלילות לכיוון הכינרת. הגענו לחוף אמנון ב- 05:00 כדי לגלות את כל המשוגעים מגיעים רכב אחרי רכב, בטפטוף יציב וארוך. תדריך אחרון בהחלט ואנחנו במים. הכינרת קרה (23-24 מעלות) והשחיינים הרזים יותר רועדים מקור. המים עכורים. הקצב ביום האחרון איטי מידי ואנחנו מתקדמים לאט. צברנו לא מעט מטראז' והעייפות והמים המתוקים של הכינרת לא מסייעים בציפה כמו מי המלח בתיכון ובים סוף. שחינו לכיוון חוף חלוקים שבמזרח הכינרת וכעבור 5 קילומטר והפסקה התחלנו לחזור הביתה.
בקילומטרים האחרונים של הכינרת כבר ממש רציתי שזה ייגמר. מיציתי. הבנתי את הפרנציפ. יש משהו מטעה מאוד בתחושת המרחק מהמים. החוף נראה קרוב מאוד, 400-500 מטרים כשבעצם המרחק הוא כ- 2 קילומטר מהחוף. המראה מטעה. התוצאה יכולה לייאש שחיינים שלא מכירים את הכינרת. אני כבר מנוסה בדרך הקשה – מספר חודשים לפני כן, כשצלחנו את הכינרת לאורך, סבלנו מאוד מהמשחקים שהמוח שלנו שיחק – בין ייאוש לתקווה – החוף מסרב להגיע.
שלושה ימים בשלושה ימים - אפילוג
סיימתי. כולנו מתרכזים בין העצים, בצל, שמחים, נהנים מרגעים מתוקים של אושר ותחושת הישג. אני מאוד גאה. בעיקר בזה שהגשמתי לעצמי חלום שבשנה שעברה היה נשמע לא הגיוני. עשרות שחיינים ישחו כאלו מרחקים? ביחד? מסתבר שכן.
ארוחת צהריים חגיגית ונוסעים בחזרה לתל אביב. בסביבות 16:00 נכנסתי הביתה ממוטט. מירב אשתי מודיעה לי שהבת שלנו, מיקה התינוקת, חולה. אני מוסיף עוד לילה ללא שינה לגירעון שעות השינה שלי...
Quien me quita lo bailado: אי אפשר לקחת ממך את מה שכבר רקדת. עשינו הכל כדי שהטיול הזה יהיה כיפי, ייחודי, ראשוני וכפי שהתחייבנו – שהמשתתפים יחזרו עם חוויה בשקית. אני חושב שהצלחנו. היופי הוא שאי אפשר לקחת את זה מאיתנו. גם אם ינערו טוב טוב...
היעד לשנת 2011: 200 שחיינים ושחייניות. אני חושב שהוא בר השגה.
גדי כץ הוא מדריך שחייה ראשי ב-TI ישראל.