השבוע הייתי עד לשיחת אב ובנו, האב מדגדג את גיל הארבעים והבן נשק לא מכבר לגיל מצוות. הבן: "אבל לכולם יש!", האב: "אז מה? לך יש דברים אחרים שלכולם אין". הבן מיד שילב דמעות בנשימות כבדות. "נראה אותך נכנס לכיתה ולכולם יש ולך אין", אמר בקול שקשה מאוד להתעלם ממנו. האב, שהבחין בסובבים המסתכלים על הסצנה, נכנע לעוד קנייה – שתהפוך לעוד מוצר מדף בחדר הילדים בעוד שבועיים. גם כמתבונן מהצד וגם בזוכרי את הילד שהייתי, הבנתי שיש משהו משותף לאב, לבן ולכולנו: אנחנו מתביישים מדי. הבושה שהילד פחד להרגיש בכיתה. בושת האב מהסובבים בחנות. אותה בושה שמרגישים במדינת שפע שמודדת מבוגר וילד לפי עומק כיסו.
בפעם הראשונה בה עלתה זעקת מעמד הביניים, אנשים שעובדים ומתפרנסים בכבוד אמרו: "גדול עלינו". עד אז היה הסכם בשתיקה ובעיקר דיברו על קו העוני, כי כל השאר "בסדר", משמע – שותקים מבושה. הבעל והאישה עובדים ועדיין ההורים משני הצדדים תומכים (מולם יחסית קל להכיל את הבושה). הרי בשם השוק החופשי אנחנו רואים את מה שיש לעולם החומרי להציע לנו ולילדינו. אנחנו לא מוציאים משקפת כדי לראות את מה שרחוק מאיתנו, אבל מה שמתחת לאפנו, תנו לנו להשיג.
מחאה? רק אם עושים את זה ביחד
אני בטוח שכל אחד ואחת שיצאו לרחובות בעת המחאה היו מתביישים לצאת לבדם. רק ביחד אפשר להרוג את הבושה, משום שאין ממי להתבייש. הייתי בהפגנה בכיכר המדינה וראיתי אנשים בדיוק כמוני שלא היו משתמשים בצירוף מילים כמו "אין לי" בסביבת אנשים זרים למחצה. הגאווה היא זו שהוציאה לנו את הארנק. ראיתי גברים שלעולם לא יספרו שהעסק כבר לא מרוויח כמו פעם, בעיקר לא לאישה, כי למרות הקידמה אנחנו עדיין ציידים ברבריים. ראיתי נשים שיילחמו בשיניים כדי שלא יחסר כלום להן ולבני ביתן. כמובן, ביחס לשכנים.
אנחנו עומדים בסיטואציות יום-יומיות כשמצד אחד מאיימת הבושה ומהצד השני נמצא הפתרון המושלם: כרטיס האשראי. בדיוק כמו שמוכרי הנשק דואגים שיהיו מלחמות, כך גם מי שמוכר מוצרים יום-יומיים דואג שיהיה לך איך לשלם. לכן לא נאמר עוד מעמד הביניים, נאמר "מעמד כרטיסי האשראי". בהתחלה זה רק כרטיס אחד ומקסימום בשלושה תשלומים, ואז מגיעים לארבעה כרטיסים וים של תשלומים. ההמצאה האחרונה היא "שוק אפור חוקי": הכרטיסים החוץ בנקאיים, נגעת-נסעת, תשלם לנצח ורק את הריביות המטורפות. אבל היי! לפחות לא בחרת בבושה.
גדלתי והתחנכתי בבית עם הורים חרוצים שעבדו כל חייהם. כשרצינו בגיל צעיר שייקנו לנו דבר מה, תמיד אמרו כן. אם רצינו כסף מזומן, אבא אמר שניקח ממכנס העבודה שלו שמונח על ארון הנעליים. ראיתי גם ימים שלא ביקשנו כי היה פחות, ואז פשוט יצאנו לעבוד. מאז כבר הבנתי שכסף לא נאמן לאף אחד ושאני חייב ללמוד להתנהל מחוץ לבושה, חלילה בקמצנות. פשוט לחיות בהתאם להכנסות ולא "מעל הפופיק", כמו שאמא אומרת.
נורת אזהרה
אז לפעמים אני אומר אין או לא עכשיו – כמובן שרק לעצמי, הרי עדיין אינני אבא. אך אותו מקרה בחנות בין האב לבנו הדליק אצלי נורת אזהרה לגבי העתיד. נוכחתי לדעת שהשפע והתחרות עמוקים אפילו יותר בעולם הילדים. מאוד קשה להגיד לא לילד לקניית סקייטבורד שעלול לייצג אותו כך או אחרת מול החברים.
כולנו ממתינים בקוצר רוח לבוא הנס, שהחברים בדרגים הגבוהים יבינו שחייבים לדאוג למעמד הביניים שמא יתרסק ואז בלי תספורות וליטופים בראש, מיד קרחת בקצבייה הקרובה. בינתיים זה לא קורה. אז עד שאעמוד במבחן ה״לא״ על קנייה מול הילד שלי, בינתיים, מצאתי שיטה: פשוט לצחוק על העניין. קצת הומור עצמי ויצאתי מהמצב המביך: ״תגיד לי מתי ואיפה ואשלח לך מהסניף שלי בבנק השוויצרי״. הוא צוחק, אני צוחק, ומתה הבושה.