קול מחוספס נשמע מהרדיו ומיד אני מגביר כדי להקשיב. חלילה שרק אשמע ברקע. יש משהו שמשתלט עליי כשאדם מבוגר מחליט לדבר ולספר על החיים שעשה דרך שיר. אותה השתוקקות פורצת בבית הקפה השכונתי כשאני מוצא עצמי מצוטט לשיחת גמלאים. לפעמים אני מסכים ולפעמים פחות אבל מה שבטוח, אני מהופנט. לפתע לא רק לשפתיים יש סיפור, אלו הקמטים, השיער וכל העטיפה המרשימה שעם פחות מילים מצליחה לנצח. אז כתבתי מתוך געגוע.
את הוריו של אבי לא זכיתי להכיר לצערי. למזלי הוריה של אימי ליוו אותי עד לשנות ה-20 המוקדמות ושם נפרדו דרכינו. כל-כך הרבה שאלות עמדו על שפתיי בביקור בית הרעפים המזדקן. איך נעצרתי במה שלומך? נשקתי כמכבד ומיד לגמתי כוס קריסטל מנטה שאהבתי לאהוב. הייתי צעיר והם כבר היו עייפים. חשבתי בטיפשותי שלא ירצו לספר על עצמם. לשמחתי אמא ידעה לדובב אותם עד יומם האחרון ולא ויתרה להם. נלחמה על כל מילה איתם. כשסבא חייך התרגשתי וכשסבתא סיפרה בדיחה בשפת אימה, אמא שאלה: "הבנת?", ומיד דאגה לתרגם. גם היא רצתה שנכיר אותם יותר.
"תחושת החוסר מלווה אותי כל חיי"
כשאתה צעיר אתה בטוח שהכול לנצח. עם השנים שעוברות אתה מבין שלא תספיק כלום. איך הייתי אמור להבין שיש שאלות שהתשובות עליהן ילכו איתם? לא ידעתי שתחושת החוסר תלווה אותי כל חיי. למה הם לא סיפרו מבלי שאשאל? היום המחשבה שהם בעצמם חששו לשעמם אותנו עולה ומעציבה אותי.
הבעיה היא שבגיל כה צעיר אתה עדיין לא מבין איזו עוצמה אתה מקבל כשאתה מגלה מהיכן באת. כשאתה מתבגר אתה מתחיל לחשוש שאולי זה מאוחר מדי; עד היום אני מקפיד ללקט פיסות מידע מהוריי, וככל שאני יודע יותר כך חסר לי יותר. אבל אני מתנחם לדעת שאולי זו הייתה משאלתם, אולי כשראו דור חדש צומח פשוט חייכו בליבם והשאירו את שעברו מאחור.
אם הם היו כאן לצידי יושבים, היום הייתי נוהג אחרת. בטוח שואל על התקופה בחוץ לארץ ומדבר עם סבתא על הילד שאיבדה שם, הרי לא יכול להיות שאמא לא תבכה לנצח על בנה למרות שזכתה לתשעה נוספים. איפה בכית סבתא? מהיכן שאבת כוחות לעבור את הדרך הארוכה ארצה? וסבא, איך הרגשת בין כל היהודים סביבך? האם אותו הילד בן ה-10 שיצא להביא פרנסה לביתו זכה לאושר? האם יש חרטות בליבך על מעשיך מהעולם הישן כשנגלה לפניך המערב הצועק לשיוויון? האם היית שווה סבא? רק אלוהים יודע כמה רציתי להכיר את הורי אימי ואבי. להכיר באמת.
אז כתבתי מתוך געגוע לאנשים היקרים שמעט הכרתי ובעיקר לאלה שלא. החיים נוהגים בנו, ולנו נשארת הבחירה ללחוץ על הברקס מדי פעם ולהקשיב ליקירינו. להכיר באמת מי הם. הרי מעטים הזכרונות שבאמת נחרתים. אל תפסידו רגעים איתם. דבר אחד כן הספקתי ללמוד בחיי הצעירים – כולם ישמחו לדבר ולספר על עצמם. תבדקו! אחרת תאזינו לשיחת סבתות בפארק על תכנית ריאליטי בשארית חייכם.