אלירז שדה (צילום: אורטל דהן)
"לאן אני רץ? עדיין לא החלטתי" | צילום: אורטל דהן

מוצאי שבת ואני כבר מוכן להסתער על השבוע החדש. המטרה: לעמוד בכל המשימות, אלה שאם אספיק אותן, כך אני מספר לעצמי, בטוח ארגיש שאני בדרך הנכונה.

אך בשונה משאר השבתות, בזאת האחרונה קיבלתי סמס מחברה יקרה, שהודיעה לי על חברה אחרת, שביום ראשון הקרוב נכנסת לניתוח. בבום אחד הכול מתגמד. ככה זה; בכל פעם שהבריאות עושה סימנים בסביבה ומזכירה לנו שהיא לא תשאר איתנו לנצח, אנחנו חוטפים זריקת פרופורציה שמחזיקה כמה רגעים. אומרים "נגיד תודה על מה שיש", "העיקר הבריאות" או "לאן רצים?" – ואז מדחיקים עמוק וממשיכים בשגרת יומנו הלחוצה.

התחושה היא של תחרות בלתי נסבלת, כזאת שמתישה אותנו עד לכדי עילפון. כמה באמת נרוויח בחודש כדי שנישן טוב בלילה? איזו עבודה באמת בטוחה? בעידן בו מפטרים בלי הכרה בכל תחום, אני מנסה בכל יום מחדש לפתור את המשוואה שתעניק לי תחושת בטחון לעתיד, אבל ללא הצלחה רבה. תמיד נמצא אתגר חדש ונחשוב שאחרי שנגיע אליו נהיה בסדר. אז מה נשאר? כמו שאומרים החכמים, ״תלמד ליהנות מהדרך״. אני מנסה. אבל גם כדי להגיע להנאה מהדרך, כנראה יש דרך.

רץ במקום

אז ככל הנראה אמשיך לרוץ בעבודה, ללמוד איך לעשות יותר עם הזמן ולנסות להתקדם. אעשה הכול – עד שמשהו גדול מדי, חלילה, יגרום לי לעצור ולנוח. רגעים כמו בשבת האחרונה מאותתים לי שלא מספיק ללמוד איך לעזור לעתיד, צריך ללמוד לעזור להווה. לדעת ליהנות, להכניס מנוחה ללו"ז, לאהוב דברים יפים, לטייל בטבע, למצוא תחביבים חדשים או להחיות ישנים. רק חבל שכל הכתבות והמהדורות הכלכליות למיניהן, לא עוזרות במיוחד להרגעת המצב.

כולי קנאה באנשים שכן יודעים לקחת פסק זמן מהחיים ומהדאגות, כאלה שממש לא צריכים תזכורות חיצוניות ולא נכנעים לתכתיבי החברה בכל הנוגע להצלחה ואושר. אבל עדיין, החשש להיות תלוי במישהו או במשהו שיקרה, רק כדי שאוכל להתפרנס, מלחיצה אותי עד כדי כך שאני ממשיך לנסות לרוץ במעלה ההר. אפילו אם רץ במקום.

לאן אני רץ? עדיין לא החלטתי. אבל אני בטוח שרובנו נמצאים בתוך מסלול כזה או אחר, שגם ברגעים שכביכול אנחנו נחים, מיליון דאגות רצות לנו בראש. אותן דאגות שאנחנו מתחננים שירפו מדיי פעם, כדי שנוכל באמת לשבת בבית קפה או בבר, לגמרי עם ראש נקי. שלא ישאלו אותנו כל חמש דקות, "מה יש לך?הכל בסדר?".

אסיים במשפט שאמר לי בן הדודה שלי שחוזר בתשובה, כשהציע לי להצטרף איתו לאומן בראש השנה: "הזמן לא לנו". לרגע האמנתי, אפילו השלמתי – ואז מיד יצאתי לעבודה. אז מצד אחד, חייבים להשקיע ולהתקדם, כי העולם הוא מקום תחרותי ולא מוותר למי שמוותר לעצמו. אבל מצד שני, אני מבטיח ש"אלחץ" את עצמי יותר כדי ללמוד פשוט ליהנות. ואולי, הלוואי, לא אצטרך תזכורות חיצוניות. בינינו, "העיקר הבריאות".

>> הטור הקודם: "עם חברי הילדות שלי אני מרגיש הכי בנוח"
>> לכל הטורים של אלירז