התשובה שלי, של "רגע, אני עוד לא בן 30", מתחילה לאבד את קסמה לאחרונה. אני משתמש בתשובה הזאת כדי לבשר לכל מי ששואל אותי מה עם חתונה וילדים שעוד יש לי הרבה זמן כדי לקחת את ההחלטה הכי חשובה בחיים שלי (בהנחה ובתקווה שתהיה פעם אחת כזאת), אבל איכשהו, המסר לא עובר.
המצב חמור. כמעט הרגשתי שאני צריך להתנצל בפני הדודה בשעה מאוחרת בלילה, בסוף עוד אירוע משפחתי שעושה לכולם חשק להמשכיות. למרות שחיי היום יום לא פשוטים לאף אחד, עדיין משהו קורה באירועים האלה; כולם לבושים במיטב בגדיהם, השיער עבר טיפול אצל ספר ולא בסגנון פן ביתי, סטייקים עסיסיים מוגשים במרכז השולחן כאילו המחיר של הבשר לא משנה כבר לאף אחד, בעצם הכל מושלם (חוץ מהצ'ק שזרקנו בתיבה). אז דווקא בשעה שהכל מתוק כל כך הדודה לוחצת. כששאלתי "יש לאן למהר?" מיהר לעזרתה הדוד שלי, ששלף תשובה ממרומי גילו: "בטח שצריך, אפילו חייב". האמת שציפיתי לתשובה אחרת ממנו, אבל כנראה שכשאנחנו רחוקים מכל בעיה אנחנו מיד חושבים על המשכיות, כי ילדים זה באמת שמחה.
שלוש סיבות לא מאוד טובות להיות רווק
אז למה בעצם אנשים (וגם אני, למרות האירוע המשפחתי) מפרגנים לעצמם בעוד מספר נאה של שנות רווקות? האמת שאני בטוח שלכל אחד יש את הסיבות שלו וברור לי שזו לא סיבה אחת אלא מכלול שלם של סיבות, כמו "עוד לא מצאתי את האחת". לדעתי, אם היה נהוג להתחתן בגיל 16 בישראל, בטוח שהייתי נשוי לאהבת נעוריי – כי אז זה באמת היה נראה לי הגיוני (גם לכם?).
או הסיבה המנצחת הבאה: "תן לי ליהנות מהרווקות". גם אם נדמה לכל הנשים בעולם שגבר רוצה רק דבר אחד, תאמינו לנו שאנחנו רוצים יותר מאשר לפזר חתיכות מהלב שלנו בכל פעם אצל מישהי אחרת.
או אולי "צריך בית, אוטו וטיטולים. אין כסף". כן, ברור שהדאגה הכלכלית גורמת לנו לחשוב פעמיים או מיליון פעמים לפני צעד גדול כזה, אבל האמת שאם לא נולדת כבן עשירים הדאגה הזאת תהייה קיימת לנצח (וגם אם זכית במיליון וקנית בית ובעצם כרגע אתה מחוייב למשכנתא כבדה). הדודות יחזקו ויאמרו "כל ילד והמזל שלו". מישהו מאמין לדודה?
סיבה אחת טובה להתחתן. או שלא?
נכון, זה הזמן לדבר על אהבה, המילה שכולנו חושבים שאנחנו כל כך מבינים בה – מילה שאנחנו חיים על ידה או בתוכה עוד מימי מסיבות החנוכה בגן הילדים (גם אתם התאהבתם בגננת?). ובאהבה, כמו בכל מה שבני האדם נוגעים בו, גם בה יש שינויים. "פעם תורי לאהוב ופעם תורך", כתב ושר שלמה ארצי. אולי הוא התכוון לגלגולים בתוך כל קשר קיים; שיש תקופות שאתה רץ אחריה כמו מחזר לטיני, ופתאום היא אומרת "אתה כבר לא אוהב אותי", ועד שאתה מתאושש היא כבר בעבודה חדשה והיא יפה וקמים עליה מחזרים ואתה... אתה חוזר להתגלגל.
אז באמת כדאי להתחתן מאהבה? הרי כולנו רודפי יציבות מסוג זה או אחר והיא לא כל כך יציבה האהבה הזאת, אז שבגללה או בזכותה נתחתן?
בסופו של דבר כל אחד ואחת מחליטים להתחתן מאיזושהי סיבה שנשמעת או נראית להם הגיונית לאותו הרגע. יש את אלה שבוחרים בזאת ששמה אותם על שפיצים בכל יום שני וחמישי ומגרדת להם את האגו ואת רגשי הנחיתות מולה; ויש את אלה שבוחרים את האישה שתעריץ את האדמה שהם הולכים עליה. מה שבטוח הוא שאחרי קשר ארוך נוצרת אווירה מסוימת שרק רעידת אדמה שתשבור את ריכטר ואת הסולם שלו תוכל לשנות. המסקנה פשוטה: כדאי להיות יותר מחודש ביחד כדי להבין לאן נושבות הרוחות; האם אנחנו שולטים או נשלטים?רודפים או נרדפים? או שבכלל ההרמוניה חוגגת ואנחנו באיזון מושלם?
מחכים לרגע שיפתיע אותנו
לעניינינו, ברור שאני חושב ומנתח יותר מדי, אבל כולם עושים את זה לא? חוץ מאלה שהולכים אחרי הלב למרות שאחרי כמעט 30 שנים הוא עיוור ובלי כלב נחייה, אז כן, חתונה זו בחירה והחלטה רצינית ולמרות כל נתוני הגירושים המאיימים רובנו רוצה עדיין להתחתן ולהקים משפחה. כולנו מקווים שפתאום ברגע אחד זה יקרה, משהו ייחשף, משהו ייפתח ונוכל ללכת בלי פחד על כל הקופה והחופה. כולנו מחכים לרגע בו פשוט "נרגיש את זה".
האם הרגע הזה יהיה מושלם? כמו שאמרו לפנינו, "אין מושלם, צריך לדעת לוותר". צריך למצוא את האמצע, להבין, להכיל, לשתף, לכבד, להעריך ועוד מיליון דברים בערך. עוד לא הגיע הרגע? לא נורא; מקסימום תמיד אפשר להגיד "אמא מה את מתרגשת? הסיכויים להתגרש הם אחד לשלושה זוגות...וזה בעלייה".