בימים האחרונים הצטרפה גם בריטניה לשורת המדינות שמתעוררות בהן הפגנות ומהומות, אבל ההיסטוריה האנושית כבר ידעה הפגנות סוערות לא פחות (והרבה יותר) ממה שמתרחש כרגע בממלכה המאוחדת. אותן הפגנות הפכו לפרקים משמעותיים בחיי אומות ושינו את הסדר החברתי שהיה קיים עד לפרוץ ההפגנות. הנה כמה מההפגנות ששינו את פני ההיסטוריה.
העולם הערבי, 2011: כדור שלג קטלני
המחאה שהתעוררה בישראל בחודש שעבר אינה הראשונה בשרשרת ההפגנות החברתיות שפוקדות את המזרח התיכון מאז תחילת השנה. עם פרוץ גל המחאות בעולם הערבי בדצמבר 2010, הביא "אביב העמים" הערבי לאפקט דומינו בכל איזור הסהר הפורה וגרם להפיכות, מרי אזרחי ושינויים ממשלתיים. הקריאות "העם דורש צדק חברתי", עשויות להזכיר במעט את הסיסמה המוכרת מהפגנות העולם הערבי – "העם רוצה להפיל את המשטר"; הקצב והלחן זהים.
מוחמד בועזיזי, ירקן תוניסאי בן 27, בודאי לא שיער בנפשו שידליק את העולם הערבי, לאחר שיצית את עצמו מול בניין העירייה. בועזיזי היה רק הניצוץ בתבערה שהתפרצה בתוניסיה בעקבות שנים של שחיתות ממסדית קשה, העברת שלטון מאב לבן, דיכוי ויד קשה של כוחות השיטור המקומיים, ובעיקר עוני, רעב, אבטלה והיעדר עתיד כלכלי וזכויות אזרחיות. ההמונים שיצאו לרחובות בתוניסיה, הביאו לבריחתו של הנשיא בן עלי לאחר כחודש הפגנות אך גם שברו את מחסום הפחד ברחוב הערבי, והמחאות גלשו ליתר מדינות ערב. מצרים הופל מובראק לאחר 30 שנות שלטון; בלוב מתחוללת עדיין מלחמת אזרחים בה מעורבים כוחות נאט"ו; בסוריה יורה הצבא באלפי מפגינים שלא העזו לפצות פה עוד מימי שלטון אסד האב. גם על תימן (בה פרצה מלחמת אזרחים) מרוקו, אלג'יריה ובחריין לא פסחו המחאות החברתיות, שקמו בדרישה לרפורמות במדינה.
יוון, 2008: אש ברחובות
כשבועיים של מהומות התחוללו ביוון בתחילת דצמבר 2008, בעקבות מותו של נער בן 15 שנורה בידי שוטר באתונה, במהלך עימותים בין צעירים לשוטרים. המוות של הנער היה טריגר לדור של צעירים מתוסכלים במדינה שסבלו מאבטלה ומהשלכות של המשבר הכלכלי באותה השנה. מותו של התלמיד היווני הוציא לרחובות אלפי מקומיים זועמים שמחו כנגד אלימות השוטרים במדינה ודרשו בנוסף זכויות עובדים. המפגינים הציתו עשרות חנויות ובתי עסק, בנקים, מכוניות והשיבו בידויי בקבוקי תבערה כנגד רימוני הגז המדמיע שירתה לעברם המשטרה; באחת ההפגנות ירו השוטרים כמעט 5,000 רימוני גז.
במהלך ימי ההפגנות הצטרפו האיגודים המקצועיים ביוון לשביתה כללית, במחאה על התנהגות המשטרה. בנתיים התפשטו ההפגנות מחוץ לאתונה אל סלוניקי וערים נוספות. באחד מימי ההפגנות פרצו צעירים לאולפני הטלוויזיה הציבורית באתונה במהלך ראיון של ראש הממשלה היוונית דאז וקראו לצופים להפסיק לצפות בטלוויזיה ולצאת לרחובות, ואילו בתחנת רדיו בסלוניקי השתלטו המפגינים על השידור לזמן מה.
בעקבות הירי המשטרתי שעורר את המהומות, שלח רה"מ היווני תנחומים להורי הנער ההרוג, וגינה את השוטר היורה, שהועמד למשפט.
מהומות המהגרים בצרפת, 2005: הוכרז מצב חירום
גם המהומות שפרצו בסוף אוקטובר 2005 בצרפת, החלו בעקבות מותם של שני בני מיעוטים, שהפך לקש ששבר את גב הגמל ועורר גל הפגנות אלימות של מהגרים מוסלמים. שני צעירים מאחת משכונות המהגרים בפריז התחשמלו למוות במהלך מנוסתם משוטרים צרפתים שרדפו אחריהם. שנים של רגשות קיפוח על רקע הבדלים גזעיים יחד עם עוני ואבטלה ששוררים בשכונות המהגרים, התפרצו בבת אחת. ההתנגשויות נמשכו כמעט שלושה שבועות בין המפגינים למשטרה, אשר הציעה בשלב מסויים לערב את הצבא.
חודש לפני פרוץ המהומות סער העולם המוסלמי בערבות פרסום הקריקטורות בגנות הנביא מוחמד בעיתונות הדנית. המתח שהצטבר בין רבים מהמוסלמים באירופה ליתר תושבי היבשת עלה על גדותיו. קרוב לעשרת אלפים כלי רכב הוצתו במהלך ימי המהומות, בתי עסק נבזזו והושחת רכוש פרטי וציבורי. יותר ממאה שוטרים נפצעו, כ-3,000 מעצרים ביצעה המשטרה; ממשלת צרפת הכריזה אחרי שבועיים על מצב חירום והטילה עוצר לילי על חלקים בפריז וערים אחרות במדינה. שר הפנים באותה עת, ניקולא סרקוזי, קרא לנקוט בגישה של אפס סובלנות כלפי המתפרעים ובישר על הגעת של כוחות מיוחדים למוקדי ההפגנות ,שבהמשך החלו לדעוך לאיטם.
כיכר טייננמן, סין, 1989: 2,000 הרוגים
גם אם נכשלו הפגנות הסטודנטים בכיכר טייננמן בבייג'ינג ביוני 89', בניסיונם להביא רפורמות דמוקרטיות לסין – המחאה הפכה לסמל. דמותו של המורד האלמוני העומד בגפו אל מול שיירת הטנקים הסינים בכיכר, סימלה יותר מכל את המאבק. המחאה שהחלה בדרישה לדמוקרטיה במדינה הפכה גם להבעת התנגדות לשחיתות ששררה בסין, וגררה גל שביתות ומחאות במוסדות האקדמיה.
אחרי חודשיים של הפגנות החליט הממשל הסיני לשים קץ למחאה. הצבא נכנס לכיכר טייננמן ולרחובות הסמוכים וחיילים ירו אש חיה כנגד המפגינים, שהחלו לסגת מהמקום. דיכוי המהומות גבה על פי הערכות של הצלב האדום יותר מ-2,000 הרוגים וכעשרת אלפים פצועים.
מהומות סטונוול, ניו יורק 1969: עלבון שהוביל לתגרות
מצעד הגאווה של הקהילה ההומו-לסבית, מעבר להיותו קרנבל צבעוני, הוא למעשה גלגול של מצעד מחאה שנועד במקור לציין את הרדיפה הממשלתית כנגד הומוסקסואליות באירועי סטונוול, יוני 69', בגריניץ' וילג', ניו יורק. באותן שנים בארה"ב נחשבה הומוסקסואליות לעבירה פלילית שבגינה ניתן לעצור אדם, לשלוח אותו למוסד לחולי נפש או לבצע בו סירוס. שוטרים סמויים הופעלו ברחוב על מנת לאתר אזרחים שנחשדו בהומוסקסואליות.
קצת אחרי השעה אחת בלילה, ב-28 ביוני 69' פשטה משטרת ניו יורק כהרגלה על בר להומואים; חבורת שוטרים נכנסה למקום, כשרק חלק מהם לבושי מדים. מה שבדרך כלל נגמר בסדרת מעצרים התפתח הפעם לחמישה ימים של מהומות, בהם תוקפים כמעט 2,000 הומואים ולסביות כמה מאות שוטרים. תחושת הכעס והעלבון שהצטברו בקרב חברי הקהילה ההומו-לסבית הובילו לתגרות עם שוטרים, השלכות אבנים ובקבוקים והרס של רכוש, אך גם למפנה משמעותי בהיסטוריה עבור ההומוסקואליות.