בתרבויות המודרניות, נקמה היא משהו שכולם מנסים להעלים מהעולם. אף אחד לא רוצה לראות איך מעשה נתעב אחד גורר אחריו אחד נוסף, שיגרור אחד נוסף וכך עד שיהיה מאוחר מדי – ויותר מדי אנשים ישלמו על משהו שמלכתחילה לא היה אמור להתרחש.
אבל גם בעולם של היום, יש מקרים בהם רובנו היינו רוצים לראות אנשים מסוימים משלמים על דברים שביצעו – ולא בהכרח באופן המוגדר בחוק. רובנו מקווים שהקארמה של הקוסמוס תיכנס לפעולה ותגרום למשהו כזה לקרות – אבל יש לא מעט כאלו בעולם שהחליטו לא לחכות שהקארמה תשים לב למה שקורה מסביבה, והחליטו לפעול בעצמם. חלק קוראים לזה נקמה, חלק קוראים לזה צדק וחלק מגדירים זאת כברוטאליות ואנרכיה – מה שבטוח, יש בעולם אנשים שבאמת לא כדאי להכעיס.
פלוגות ה-DDS, הפיליפינים
אם יש משהו שיכול להדיר שינה מעיני אזרחים פשוטים, זה פשע ואלימות שגואים בעיר. סוחרי סמים שמחפשים קליינטים ברחובות, כנופיות שגורמות לך לפחד לצאת לבד בלילה ועבריינים שמעבירים בך צמרמורת כשהם עוברים בסביבה – כל אלו הם מטרדים שכל תושב היה רוצה לחסל, ובמיוחד זה העומד בראשות העירייה.
אבל בזמן שכולם מדברים על מה הם היו רוצים לעשות, רק אחד באמת קם ועשה את זה. שמו רודריגו דוטרטה (Rodrigo Roa Duterte), ובשנת 1988 הוא נבחר לראשות העיר, והחל לנקות אותה.
עד אותה שנה, העיר דבאו (Davao) בפיליפינים הייתה מוצפת בחלאות אדם, ותושבים ותיקים מספרים כי לא מעט עזבו אותה כדי לחפש להם מקומות שקטים ובטוחים יותר. אבל מהרגע שדוטרטה נכנס לנעלי ראש העיר, פושעים החלו ליפול מתים ברחובות, בדרך כלל באותו תרחיש: שני אנשים על אופנועים בעלי אקדח 0.45 או 9 מ"מ, שירו מטווח קצר על מנת להרוג.
תושבי המקום מכנים את את מנקי הרחובות החדשים שלהם בשם DDS, ראשי תיבות של Davao Death Squads, ועל אף שאף אחד לא מודה בכך רשמית – כולם בעיר יודעים מי מנהל את ההצגה מאחורי הקלעים – וגם מחוץ לעיר: המגזין Time הדביק לו את הכינוי "המעניש", ותהיו בטוחים שזה לא בגלל שהוא היה מתעצבן על הילדים שלו כשהיו מאחרים לבית-הספר.
מאז ועד היום, למעלה מ-300 אנשים נרצחו על ידי ה-DDS. חלקם היו פושעים מורשעים, וחלקם בכלל עוד לא הגיעו לשלב בו הם מוכרים "רשמית" לרשויות החוק. עם רזומה כזה, קל להבין איך קרה שדוטרטה נבחר פעמיים נוספות ברציפות לראשות העיר. משם, אגב, הוא המשיך אל הקונגרס הפיליפיני – ולאחר כמה שנים חזר והתמודד על שוב על ראשות העיר. באופן לא מפתיע, הוא נבחר שוב לשלוש קדנציות רצופות. לאחר מכן הוא החליט לקחת על עצמו את תפקיד סגן ראש-העיר, בו הוא מכהן כיום, לאחר שהבת שלו נבחרה להיות ראש העיר. תהיו בטוחים שאף אחד לא מתעסק איתה.
הנשים שרצחו את האנס שלהן בהודו
אונס ברחבי הודו הפך, לצערנו הרב, לעניין שבשגרה בקרב האוכלוסייה הענייה. במקרים רבים נשים בכלל לא הולכות ומתלוננות, ובלא מעט מהמקרים בהן נשים דווקא כן מתלוננות – הן לא בהכרח מקבלות יחס אדיב מצד המשטרה. מיותר לציין שלא חסרים גברים במדינה שמנצלים את המצב האבסורדי הזה, ואנסים עשרות ולפעמים אף מאות נשים שונות בצורה ברוטלית, ללא הבחנה בין נשים ואף ילדות.
אחד מאותם אנשים היה אקו ידאב (Akku Yadav). מספרים שהוא היה בוחר רק נשים עניות כקורבנות, מאחר וידע שהן לא ילכו להתלונן – וגם אם כן, אף אחד לא יקשיב. הוא היה בריון שהתעלל בכ-300 משפחות שחיו בשכונת Kasturba Nagar בעיר Chennai, ותושבים מספרים שמעבר לאונס, הוא גם רצח שלושה אנשים.
הטעות שעלתה לידאב בחייו הייתה כאשר החליט לאנוס את אחותו של עורך דין מקומי – והאחרון דאג שהוא יגיע לבית המשפט. אבל את המשפט שלו, ואת גזר הדין, הוא לא קיבל מהשופט. ביום שהגיע ידאב לבית המשפט, הסתערו עליו לא פחות ממאתיים נשים שטענו שאנס אותן, חמושות בסכינים ועם מטרה אחת מאוד ברורה – גזר דין מוות.
הנשים הוציאו לפועל לינץ' אכזרי שנמשך במשך כרבע שעה, ובמהלכו נדקר יאדב למעלה משבעים פעמים בחזה, איבר מינו הוסר בעזרת סכין ירקות וצ'ילי פוזר על פצעיו – כל זאת בבית המשפט. הנשים, אגב, לא ברחו לאחר המעשה. הן פנו לשוטרים ההמומים, והסגירו עצמן על הרצח שביצעו.
רוסיה: התושבים שהחליטו להילחם בסוחרי הסמים
יש המון דברים נהדרים בחיים בעיירות הקטנות והמרוחקות מהערים הסואנות. השקט, האוויר הנקי ותחושת "כולם סומכים על כולם" מושכים לא מעט אנשים ברחבי הגלובוס להתנתק מהמרכז ולעבור לעיירות קטנות רחוקות מהכול.
אבל הריחוק והבידוד יכולות להיות גם החסרונות הגדולים ביותר של מקומות אלו – כי כאשר צריך עזרה, אין אף אחד שיבוא. כך קרה גם בעיירה קטנה בהרי אורל שברוסיה, שם אט-אט החלו למצוא את דרכם סוחרי סמים רבים אל תוך העיירה, ולספק הרואין לנערים שגם ככה לא היה להם יותר מדי מה לעשות. אז כשהמשטרה הקטנה שבאזור לא מסוגלת להתמודד עם הבעיה, התושבים החליטו לקום ולעשות סדר במקום. הם התארגנו בקבוצות, פרצו לבתים של סוחרים סמים – או כאלו רק חשדו בהם – ואיימו שאם לא יחדלו מיד, הם ישרפו את בתיהם. במקרים קיצוניים יותר, סוחרי סמים נלקחו בכוח לאזורים המיוערים מחוץ לעיירה והוכו קשות, כאשר המקרה המפורסם ביותר סוחר סמים הוכה, ונקשר לעץ כאשר נתלה עליו שלט בו צוין כי הוא מרעיל את ילדי המקום. ואם זה לא מספיק – מכנסיו של אותו סוחר הופשלו, ואת חלקו האחורי מילאו במחטים משומשות להזרקת הרואין. לאחר ביצוע המעשה הוזמנו למקום כתבים של רשת טלוויזיה מקומית, ותהיו בטוחים שהם הגיעו. אם היו לכם ספקות, המצב בעיירה נרגע.
העיירה האמריקאית שרצחה את הבריון שלה
בכל מקום, תמיד יש את הבריון שיעשה לכולם את המוות. יקלל, ירביץ, יאיים – ולפעמים גם גרוע מזה. כך היה גם בעיירה קטנה ומנומנמת בשם Skidmore במדינת מיזורי שבארצות הברית. לבריון המקומי קראו קן מקאלרוי (Ken McElroy), ואותו שום דבר לא עצר מלעשות מה שבראש שלו. הוא היה גונב, מציק, ומדברים גם על מקרי אונס. הוא נעצר יותר מעשרים פעמים, אך איכשהו תמיד יצא ללא עונש. אומרים שהוא גם לא היה עובד, אבל תמיד היה לו כסף.
העיירה סבלה ממנו קשות, אבל ביום שהוא ירה בבעל מכולת בן 70 לאחר שזה האשים את הבת שלו בכך שהיא גנבה ממנו ממתק, ופצע אותו קשות, תושבי העיירה החליטו שהפעם הוא עבר את הגבול. באחד מהימים הבאים, בשעת צהריים של אמצע היום, בעודו יושב בטנדר שלו – קן מקאלרוי נורה למוות על ידי לפחות שני כלי נשק שונים, וכל זאת מול קהל של בין שלושים לארבעים מתושבי העירייה. בסקידמור אין תחנת משטרה, וכשהגיעו השוטרים לגבות עדויות, כל תושבי המקום סיפרו בדיוק את אותה הגרסה – "שמעתי יריות והגעתי למקום. לא ראיתי כלום".
קן מקאלורי נרצח ביולי 1981, וגם היום – יותר משלושים שנה לאחר מכן, אף אחד לא יודע מי רצח אותו. אף אחד, חוץ מתושבי סקידמור, שניהלו אורח חיים הרבה יותר שלו החל מאותו יום.