קובי נראה כמו כל אזרח רגיל מהשורה: שקול, רגוע, נטול קפריזות, מדבר בקול שקט עד כדי כך שצריך להעיר לו שידבר בקול רם. הוא בן 29, נראה כמו כדורגלן, אתלט, לרגליו נעלי ספורט אופנתיות ובעיניו מבט שמשתוקק לכבוש את העולם.
אבל כשמבחינים במדים הכתומים שחורים שהוא לובש, בגדרות התיל ובשערי הברזל הנעולים – התמונה משתנה. כששומעים את סיפורו נאלמים דום לנוכח המציאות: מדובר בעבריין מסוכן, שמגיל צעיר הסתבך בפלילים עד שהפך לחייל בארגון פשע. בחור צעיר שעבר דרך ארוכה, מפותלת ועם תג מחיר יקר: 8.5 שנות מאסר בפועל על שליחת עבריין זוטר לזרוק רימון רסס לעבר בית עסק גדול בתל אביב.
לקובי (שם בדוי) אין יציאות לחופשות. הוא מסווג על ידי קצין המודיעין של השב"ס והמשטרה כאסיר מסוכן שעדיין מקיים קשרים עם עבריינים, למרות שהוא מכחיש זאת לחלוטין. אבל קובי, המרצה את עונשו באגף החינוך בכלא 'מעשיהו', מביט קדימה ומנסה לחזור למוטב, צעד אחר צעד. לאחרונה הוא סיים בהצלחה סדנא מיוחדת לטיפול בבעיות קשב וריכוז, בניסיון לא להיכשל וליפול לבור שיחזיר אותו בעוד כמה שנים לבלות שנים ארוכות מאחורי הסורגים.
בראיון נדיר הנעשה בין כתלי הכלא, אנו זוכים לשמוע מונולוג מרתק של צעיר, שמסביר למה הפשע לא משתלם – ולא משנה כמה זה מפתה להיות עבריין.
הרגשתי שאני מתפוצץ, שעוד רגע אני הורג איזה מורה
"נולדתי בעיר גדולה במרכז הארץ. ההורים שלי עבדו במוסדות ציבוריים בתפקידים די בכירים. שניהם היו דתיים, שומרי מסורת, ושלחו אותי כבר מגיל קטן מאוד למוסדות דתיים. גדלתי בשכונה רגילה למדי, ילדים בני טובים, לא ידענו מה זו אלימות, מה זה פשע. החינוך בבית היה טוב, ההורים שמרו עליי, עטפו אותי בחום ואהבה, נתנו לי כל מה שיכלו כדי שאצא בן אדם עם מקצוע טוב.
הבעיות התחילו בגיל מוקדם, אבל קריטי. גיל 13. למדתי בבית ספר דתי, החינוך היה קשוח במיוחד. המורים שם לא עשו הנחות, על כל הערה, או הפרעה בשיעור קיבלתי מכות. הם הרביצו חופשי. הייתי מגיע הביתה עם סימנים כחולים על הידיים, על הפנים, כל הזמן בוכה, לא ישן בלילות בסיוטים מבית הספר. ההורים חשבו שהבעיה היא איתי ושהמורים בסדר. לא יכולתי יותר להישאר בבית הספר, הרגשתי חנוק, שלא מבינים אותי, שעוד רגע אני מתפוצץ והורג בטעות איזה מורה. הייתי מלא כמו רימון שעוד רגע משחרר את הנצרה ומתפוצץ על כל מי שפגע בי.
המצב בבית הספר הלך והחמיר, הייתי משקר להורים שלי, הייתי אומר להם שאני הולך ללמוד אבל התחלתי להסתובב ברחובות עם כל מיני בני נוער וצעירים, גונבים כדי לשרוד ולקנות לעצמנו מה שאנחנו רוצים בלי טובות של ההורים, עושים פה ושם מעשי ונדליזם, משחיתים כלי רכב, ספסלים ציבוריים ככה בשביל הכיף, הפאן כדי לשחרר מתחים ולחצים היינו מתפרעים.
ההורים שלי פחדו שאסתבך בפליליים ואלך לתרבות רעה, שלחו אותי לבית הספר תיכון לא דתי, הם חשבו שהפעם זה ילך אבל לא יכולתי לשבת בכיתה ולשמוע שיעור, הייתי מפריע, עושה בלאגן, לא ידעתי ידעתי שאני סובל מבעיות של קשב וריכוז, גם המורים לא טרחו לברר את הבעיה שלי, העיקר רצו להעיף אותי מהשיעורים בגלל התנהגות שלי, לא רצו להתעמק ממה זה נובע, מה הרקע. הבעיה היתה אצלי, לא אצל המורים. לא יכולתי לשבת יותר מעשר דקות בכיתה, אחרי זה הייתי מתחרפן, משתגע מעצבים.
לא האמנתי שיתפסו אותי. הפשע פיתה אותי
בכיתה י' עזבתי את בית הספר. ההורים שלי התייאשו, הרימו ידיים. החלטתי שאני רוצה להגשים את החלום שלי מגיל קטן: לעשות הרבה כסף בזמן קצר, לחיות כמו 'קינג' כזה, לנסוע במכוניות מפוארות כמו 'ב.מ.וו ומרצדס', לעשות סיבוב של 'שופוני' בשכונה, לגור בוילה מפוארת עם עוזרות, לחיות בלי דאגות. הפשע פיתה אותי, לא ידעתי ולא האמנתי אף פעם שיתפסו אותי אז נכנסתי לזה. פינטזתי על בחורות יפות שאחליף כל יום, שאהיה מוקף בחיילים שיעשו מה שאומר להם שכולם יכבדו אותי. הכבוד היה חשוב לי מאוד. הפוזה. המעמד.
רציתי להיכנס למגרש של העבריינים הגדולים, להיות חלק מהם. לחיות את החיים הטובים. כדי להיכנס לארגון הפשע הייתי צריך להוכיח את עצמי. לעשות שליחויות של חבילות סמים, סידורים אישיים לעבריינים בכירים, לשמש לפעמים גם הנהג שלהם, להעביר כל מיני דברים ומסרים מעבריין אחד לשני, אתה יודע, עבודה של חייל זוטר, עבריין פשוט, זו היתה הדרך שלי להיכנס פנימה, לעולם הפשע, לממש את החלום שלי. השתן עלה לי לראש. הלכתי עם הרבה סטפות של כסף בכיסים לעשות רושם על אנשים ובעיקר על בחורות. אנשים ועבריינים בשכונה כיבדו אותי, רצו להיות קרובים אליי. הרגשתי מלך. הייתי בעננים, על גג העולם, לפחות כמו אלוהים, כנראה שהייתי צריך מוקדם יותר לחטוף סטירה כדי להתעורר מהחלום אבל זה לא קרה כל כך מהר.
ידעתי שיעצרו אותי וזו היתה שאלה של זמן, אבל הימרתי כמו בקזינו, חייתי מיום ליום, נהניתי מכל רגע ומה שיהיה יהיה. ההורים שלי לא ידעו כלום, חשבו שאני עובד בעבודה מסודרת עד הגיוס, לא שאלו הרבה שאלות. יש שלושה אחים מוצלחים ממני, גדולים שעובדים בעבודות טובות ומרוויחים המון כסף, אני יצאתי אפשר לומר, הכבשה השחורה של הבית. העבריינים בעולם התחתון התחילו להעריך אותי, ואז הגיע הקטע של הגיוס לצבא שאיים לקטוע לי את החלום. הגעתי ללשכת הגיוס, עשו לי בדיקות, ראו שאני לא כל כך בעניין של להתגייס לצבא, אחרי ארבעה ימים קיבלתי שחרור בגלל חוסר התאמה. שמחתי מאוד, עכשיו שום דבר לא יפריע לי להיות עבריין בכיר עם סטייל.
לאט לאט צברתי מעמד בתוך העולם העברייני עד שיום אחד הגיע אליי הבוס וביקש ממני לדאוג שרימון רסס יעוף על בית עסק גדול בתל אביב, בגלל שיש לו סכסוך עם הבעלים. לא חשבתי יותר מדי, אמרתי לו שיסמוך עליי והכול יהיה בסדר. לקחתי את אחד העבריינים הזוטרים בארגון והנחתתי עליו את הפקודה. דאגתי שהוא יקבל את הרימון, הסברתי לו לאן לזרוק וזהו, וככה זה קרה. הוא זרק את הרימון, למקום נגרם נזק כבד, הבוס שלי היה מרוצה. רק אחרי כמה ימים הבנתי שאני בצרות. התחילו המעקבים המשטרתיים, לא ידעתי שמבצעים האזנות סתר לטלפונים שלי ושל עבריינים נוספים בארגון, היינו די שאננים, היה קשר של שתיקה שאף אחד לא פותח על השני, קוד של עולם תחתון, שותקים בחקירה.
רציתי לברוח החוצה, לנשום אוויר. אבל הקירות היו חזקים ממני
אחרי כמה חודשים, המשטרה ביצעה מעצרים של עבריינים בארגון ועצרו גם אותי. זה היה תיק תקשורתי מאוד שהמשטרה השקיעה בו המון כסף ואמצעים משוכללים. זו היתה פעם ראשונה שלי בחיים שאני בכלא, בהתחלה בבית המעצר 'אבו כביר'. הייתי עצור יחד עם החברים שלי העבריינים, לא הרגשתי ממש את המעצר, את אובדן החופש, אבל מה ההורים שלי לקחו את זה קשה, היו מאוכזבים, הרגשתי שפגעתי בהם, שעשיתי להם בושות, בשכונה, בתוך המשפחה המורחבת, שרמסתי את כבודם.
אחרי שהוגש כתב האישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב, חשבתי שבטח אקבל שלוש שנים וכבר אצא הביתה, אבל אז חטפתי את הפטיש חזק בראש: השופט גזר עליי 8.5 שנים בפועל ונשלחתי לכלא רמלה, הרחק מהחברים שלי שקיבלו עונשים מאוד קלים יחסית אליי. בהתחלה הדחקתי את העובדה שאין לי יותר חופש, שאני לא יכול לעשות מה שבא לי, שעכשיו אני בתוך הכלא, נעול מאחורי סורג ובריח. התחלתי לטפס על הקירות כדי לברוח החוצה, לנשום אוויר, אבל הקירות היו חזקים ממני. נלחצתי, הייתי לבד בתא סגור, שמור. פחדתי ללכת לאיבוד, הרגשתי מוגבל, הרגשתי שאיבדתי משהו חשוב בחיים: חופש. השתדלתי לשמור על קור רוח, לא להסתבך בקטטות, לא להתחבר לאסירים. חלק מהאסירים ידעו מי אני ונתנו כבוד. ידעו על מה שאני יושב ולא עשו לי בלאגן, פחדו להתעסק איתי, נתנו דיסטנס, שמרו על מרחק.
חמש שנים אני בכלא, לאט לאט התרגלתי למציאות החדשה שאין לי חופש בגלל שאני מסווג כאסיר בעייתי, אולי מסוכן, למרות שזה לא נכון. לפני שנתיים הציעו לי לעבור לאגף החינוך ולהשלים 12 שנות לימוד. זה היה לי קשה מאוד, לא יכולתי להתרכז בכיתה, אני ועוד כמה אסירים סבלנו מבעיות של קשב וריכוז, היינו עוזבים את הכיתה אחרי 20 דקות, הייתי משתגע. הקצינה לימור סידרה לנו מורים פרטיים במתמטיקה ואנגלית, דבר שלא נותנים לשום אסיר, באו לקראתנו אבל לא החזקתי מעמד, לא יכולתי להקשיב למורה, אחרי כמה דקות נגמרה לי הסבלנות, הייתי קם ועוזב את השיעור, ותבין זה שיעור פרטי שבשום מקום בעולם לא הייתי מקבל. ועוד בחינם.
למדתי להתגבר על היצר הרע
קצינת החינוך עלתה על זה בפעם הראשונה שאני ועוד כמה אסירים סובלים מבעיות של קשב וריכוז והחליטה לעשות פיילוט לטפל בבעיה כדי שלא נחזור שוב פעם לכלא. המטרה היתה ללמוד להבליג, להקשיב, לא להרים את הקול, לא לקלל, דברים שבחיים לא חשבתי שאצליח להתגבר עליהם. אם פעם מישהו היה מקלל אותי או מרים את הקול, ישר הייתי מוריד עליו כאפה או אגרוף, היום אני אדם אחר, חדש אפשר לומר, מדבר כמו שאתה שומע בקול די שקט, רגוע, מאוזן מבחינה נפשית ולומד להתגבר על היצר הרע, לא אימפולסיבי.
סיימתי כמה קורסים של האוניברסיטה הפתוחה, בין השאר על הצמיחה במדינות המתפתחות באפריקה, דיני חוזים וזה לא היה קל עבורי, היו רגעי משבר די קשים, תבין מה לעבריין כמוני ולאפריקה, או קורס בכלכלה או לימוד השפה האנגלית, הייתי רחוק מזה בחיים הקודמים שלי, אף אחד לא האמין בי. פה האמינו בי. הושיטו לי יד. ההורים מבקרים, תומכים בי מאמינים יחד עם הצוות פה שלכלא לא אגיע יותר, שזו מעידה חד פעמית. אני יודע שהכול תלוי גם בי ולא רק בהם. שהכול יפול או יצליח בזכות היכולות שלי.
יש לי עוד שלוש וחצי שנים בכלא, אין יציאות לחופשות, חושבים שאני מסוכן, שאני מחובר לפושעים בחוץ, אבל ממש לא, זה לא נכון, יש לי קשר עם חברים אבל לא עבריינים. אנשים לא מבינים שלכולם בחיים יש נפילה בשלב כזה או אחר של החיים, נכון שכולם פה פושעים, אין פה צדיקים, אבל אל תשפטו אותנו, תנו לנו סיכוי להשתקם. אני קורא ספרים, אחד כמוני בחיים לא ידע איך מחזיקים את הספר ואם זה קרה הייתי מחזיק אותו הפוך, היום בולע ספרים, צמא לקרוא דברים חדשים, רוצה להיות אדם אחר, לצאת מכלא כאזרח ששילם את חובו לחברה ועכשיו צריך לתרום לה. אני מקווה שיהיה לי את הכוח להמשיך. אני לא משלה את עצמי: מהכלא לא אצא מרצה אבל בן אדם שונה.
אני יודע שהחיים בחוץ שמחכים לי לא קלים, שיהיה לי קשה למצוא עבודה, מי ירצה להעסיק עבריין כמוני שעשה את מה שעשה, אני רוצה להאמין שיתנו לי הזדמנות להוכיח אחרת, שלא אמעד שוב ואגיע לכלא. למדתי לדבר, לנהל שיחה, את זה אני צריך לשמר בחוץ, ואם אאבד את זה ואת השליטה על החיים שלי, זה יהפוך לכדור שלג. פה בכלא זו חממה, ששומרת עליי, מגינה עליי, תומכת בי. בחוץ זה גן חיות, מלחמת הישרדות ואני חייב קודם להבטיח לעצמי ואחר כך להורים שלי, שאני עם הפשע גמרתי, עכשיו הכול תלוי רק בי".