הרשו לי לפתוח את הכתבה הזו בגילוי נאות: אני פחדן גדול. לו הייתי ערן זהבי הייתי בוודאי בורח בזעקות שבר מאגרופיו המאיימים של פואד האוהד. כזה אני. הפעם האחרונה שבה הגעתי לעימות פיזי הייתה בגיל 12. הלכתי מכות עם בן כיתה, עד שאבא שלו התערב לטובתו ופוצץ לי טוב-טוב את הפנים.
לא שאני מעודד אלימות חס וחלילה, להפך כמובן, אבל בימים בהם היא גואה ומתפשטת לכל חלקה טובה, החל מהרחוב, דרך מגרשי הספורט וכלה במסדרונות בהם מתהלכים נציגי השלטון, חשוב שנזכור שיש במילה "מכות" גם הרבה מעבר – פילוסופיה, חוכמה, כבוד ליריב. את כל אלה מביאים לידי ביטוי גברים אמיתיים, שהשפיעו על אנשים רבים, הפכו לאגדות בחייהם ובמותם וזכו בצדק לכינוי "אמני לחימה". הנה שישה מהגדולים שבהם, שדווקא מומלץ לפגוש בסמטה חשוכה, או בשיעור אמנות לחימה.
הליו גרייסי (Helio Gracie)
בשנת 1951 התכנסו כ-20 אלף בני אדם, בהם נשיא ברזיל, כדי לחזות בלוחם המקומי הליו גרייסי נאבק בקרב בשיטת ג'ודו-ג'יטסו נגד הלוחם היפני מאשיקו קימורה. הקרב, שהפך לאגדי בקרב חובבי אמנויות הלחימה, הסתיים לאחר מאבק ארוך ועיקש בניצחון "מוסרי" של הברזילאי, שסיים אותו עם יד שבורה.
גרייסי לחם בחייו 21 קרבות "רשמיים" בלבד. הוא ניצח בעשרה, סיים תשעה בתיקו והפסיד רק פעמיים. בין הקרבות הללו היו למשל הקרב הראשון בחייו, שנערך בשנת 1931 ובו ניצח את המתאגרף אנטוניו פורטוגל בנוק-אאוט תוך 30 שניות בלבד. קרב אגדי נוסף בו לקח גרייסי חלק התקיים בשנת 1934, נגד אלוף העולם באגרוף דאז, הפולני וולדק זביסזקו, שמשקלו היה כפול מזה של גרייסי. במשך שלושה סיבובים בני עשר דקות כל אחד נאבקו השניים עד זוב דם, והקרב הסתיים בתיקו.
יחד עם אחיו קרלוס, ייסד הליו גרייסי סגנון לחימה ייחודי, המבוסס על הג'יו-ג'יטסו ונקרא על שמם – "גרייסי ג'יו-ג'יטסו". הוא הקים אקדמיות ללימוד סגנון הלחימה בכל רחבי ברזיל והעולם. כמה מבניו, למשל רויס גרייסי שזכה בשלוש מארבע אליפויות ה-UFC הראשונות, הפכו ללוחמים מובחרים בשיטת לחימה זו, והם משתתפים באופן קבוע בקרבות.
בשנת 1997 נבחר גרייסי ל"איש השנה" על ידי המגזין האמריקני "חגורה שחורה". הוא נפטר בינואר 2009, אולם מורשת הקרב והמסורת שהנחיל ממשיכות לחיות, ולבעוט בעוצמה, גם היום.
מאשיקו קימורה (Masahiko Kimura)
כבר בגיל 9 החל הג'ודוקא היפני האגדי ומי ששבר את ידו של גרייסי הברזילאי באותו קרב בלתי נשכח, להתאמן ולנצח, והיה ללוחם הצעיר בהיסטוריה שהועלה לדרגת דאן 4. בגיל 15, לאחר שגבר על שישה יריבים בוגרים ממנו, הועלה קימורה לדרגת דאן 5 ובגיל 20 הפך לאלוף הרשמי של יפן.
קימורה היה ידוע בשל משמעת האימונים הנוקשה שלו, שכללה אלף שכיבות סמיכה ולא פחות מ-9 שעות של אימונים ביום, אולם הוא זכור יותר מכל בשל התרגיל הקרוי על שמו, אותו ביצע לראשונה בקרב נגד גרייסי בשנת 1935. התרגיל, הקרוי כמובן "קימורה", הוא מעין לפיתה אימתנית האמורה להכניע את היריב (שלא יכול לסבול את הכאב ואינו מסוגל להשתחרר) תוך זמן קצר. במקרה והיריב אינו נכנע, גורמת הלפיתה לשבירת ידו.
בשלב מאוחר יותר בקריירה שלו, החל קימורה להתמקצע גם בקראטה, בהתחלה בשיטת "שיטיקאן" ולאחר מכן גם בשיטת "ג'וג'ו-ריו", והפך כמובן לאחד הלוחמים הטובים בעולם גם בתחום זה. בשנת 1951, לאחר שביקר בארה"ב ולחם שם במתאבקים מקצועיים, הקים קימורה את איגוד ההתאבקות של יפן. באחד הקרבות במסגרת האיגוד, שהיה אמור להיות קרב מבוים, לחם קימורה נגד לוחם בשם ריקידוזאן. השניים סיכמו מראש כיצד יילחמו וזהות המנצח אמורה הייתה להיקבע במשחק "אבן נייר ומספריים", לאחר שהקרב יסתיים בתיקו. אולם בזירה עצמה, ככל הנראה בהשפעת כספי הימורים שהוצעו לו, תקף ריקדוזאן את צווארו החשוף של קימורה והכריע אותו.
"עורקי צוואר הם כל כך פגיעים, שכל ילד בחטיבת ביניים יכול להפיל אותי בדרך הזו. הוא יצא מדעתו, נהיה למטורף, הפך עבד לתאוות הבצע", אמר קימורה לאחר הקרב. "לעולם לא אסלח לו על אותה בגידה, וכבר באותו לילה קיבלתי טלפון שהודיע לי כי עשרה אנשי יאקוזה בדרכם לסיים את חייו". את הלילה ההוא אומנם שרד הלוחם הבוגדני, אולם ב-18 בדצמבר 1963, בשעה שחגג במועדון לילה, נדקר בליבו בסכין ספוגת שתן על ידי איש יאקוזה ומת כעבור שבוע.
קימורה עצמו נפטר באפריל 1993, ונחשב עד היום לאחד מגדולי הלוחמים שיצא מארץ השמש העולה.
קרלוס ריי "צ'אק" נוריס (Carlos Ray "Chuck" Norris)
מה לא נאמר על האיש בעל המשפטים? האיש שהרג שתי אבנים עם ציפור, מחלק באפס, מחרבן על יונים, משתין נגד הרוח, מלקק לעצמו את המרפק, לא מצמץ מעולם ודמעותיו מרפאות סרטן (רק חבל שהוא אף פעם לא בכה) – הוא גם אמן לחימה מהגדולים שידע העולם.
את הקריירה שלו החל נוריס בכלל בצבא האמריקני, שלחיל האוויר שלו התגייס כשוטר צבאי ונשלח בשנת 1958 לשירות בדרום קוריאה, שם החל להתאמן בשיטת הלחימה "טאנג סו דו". עם השנים התמקצע נוריס באמנויות לחימה נוספות, ועל פי הביוגרפיה שלו הוא בעל חגורה שחורה ומומחה בשיטות רבות כגון "טאי קוואן דו", "קראטה שיטוריו" ו"ג'יוג'יטסו ברזילאי. בנוסף, פיתח נוריס גם שיטת לחימה משלו, הנקראת, איך לא, "צ'אק קוק דו" (הדרך האוניברסאלית) וייסד את "פדרציית אמנויות הלחימה המאוחדות" (UAFA).
ב-1962 חזר נוריס לארה"ב והתפרסם כקראטיסט מעולה. הוא זכה מספר פעמים בתואר אלוף העולם בקראטה במשקל בינוני ויחס הקרבות שלו הוא 183 ניצחונות לעומת 10 תוצאות תיקו ו-2 הפסדים בלבד. בשנת 1974 פרש מתחרויות מקצועיות.
במקביל לקריירה התחרותית שלו, החל נוריס לשמש גם כמורה לקראטה. סלבריטאים רבים למדו אצלו ודרכם, בעזרתו האדיבה של במאי ומפיק הקולנוע מנחם גולן ז"ל, הגיע גם להוליווד והוא זכור כמובן מסרטים כגון "מחץ הדלתא", הסדרה האלמותית "ווקר" בה הוא מגלם את השריף הטקסני קורדל ווקר וגם שר את שיר הפתיחה, ולאחרונה בהופעת אורח ב"הבלתי נשכחים".
אחד מהסרטים הראשונים בהם כיכב היה "שאגת הדרקון" שצולם ב-1964 ובו גילם לוחם ענק ומעורר פחד שנשכר כדי לחסל את לא אחר מאשר ברוס לי. בסרט, שהופץ רק בשנת 1972, הפסיד נוריס ללי לאחר אחד הקרבות הפנומנאליים שצולמו אי פעם בהוליווד. הצילומים השפיעו גם על חייהם הפרטיים של השניים, שלא עזבו את הסט כשהם חברים טובים במיוחד.
מאוחר יותר באותה שנה, במהלך אליפות קראטה שנערכה בלונג-ביץ', העליב נוריס את לי במסדרון בית המלון כשטען כי הוא לוחם טוב ממנו. בתגובה קרא לי תיגר על נוריס ואיים כי יגיע להילחם בו בבית הספר שלו, אולם העניינים נרגעו לאחר שנוריס התנצל במכתב פומבי.
למרות אותה התנצלות, כדאי מאוד שתזכרו שצ'אק נוריס לא צריך טוויטר. הוא כבר עוקב אחריכם.
ג'יגורו קאנו (Kanō Jigorō)
אמן הלחימה הוותיק ברשימה הוא ממציא הג'ודו המודרני – ג'יגורו קאנו. סיפור חייו של קאנו החל ב-1860 בכפר קטן ביפן. כשהיה בן 11 עברה משפחתו לטוקיו והוא למד בבית ספר אנגלי-גרמני, לצד לימודי פילוסופיה מהמזרח.
אחד מחברי המשפחה היה נאקאי באיסארי, ששימש כשומר ראשו של השוגון של טוקיו. אותו חבר היה מי שהכיר לקאנו את עולם אמנויות הלחימה, כשאימן אותו בילדותו בשיטות העתיקות של הג'יו-ג'יטסו, תורת לחימה שבאמצעותה יכול גם ילד קטן לגבור על יריב גדול ממנו, כשהוא משתמש בכוחו של היריב בכדי להפיל אותו. קאנו התמכר מיד, והחל מתאמן ברצינות רבה תוך שהוא משלב באימוניו מספר אמנויות לחימה שונות, בהן גם סומו והיאבקות.
במקביל החל קאנו להתעניין גם ברפואה, והחל ללמוד על מבנה העצמות מרופאים ידועי שם ביפן. תוך כדי לימודיו, שילב את הידע שצבר מתחומי הרפואה עם הידע באמנויות הלחימה והחל להמציא תרגילי לחימה שונים ומשונים משלו. אחד התרגילים הללו, הוא תרגיל ה"זריקה" הידוע הכולל כניסה מתחת לזרועו של היריב והפיכתו על גבו תוך כדי שהוא מורם על עצם הכתף.
עם השנים החל קאנו להתמקצע יותר ויותר באמנויות לחימה רבות ומגוונות, ופיתח שיטות חדשות משלו. אחת השיטות הללו נקראת "קוקודאן ג'ודו", והיא למעשה הבסיס לג'ודו המוכר כיום.השיטה החדשה עשתה רעש גדול ביפן ובעולם כולו, וקאנו החל לשמש מורה מבוקש לאמני לחימה מכל רחבי הגלובוס שהגיעו והשתאו כיצד אותו "צוציק" בן 21 בלבד מטיל אותם על הרצפה בזה אחר זה.
"תוצאת המחקר שלי הנחתה אותי שיש לשבור את היציבה של היריב, לפני שאני זורק אותו", הסביר קאנו. "עליי לקרוא את תנועת היריב, ולמצוא את הרגע והמקום הנכון בהם אני יכול לערער את יציבותו לפני שאני עובר לזריקתו על הארץ. הנקודה הזו נכונה גם לקרב, וגם בחיים עצמם".
קאנו ראה באמנויות הלחימה תורה כוללת ודרך חיים שלמה, החובקת בתוכה פילוסופיה עמוקה. הוא המשיך לאמן ולהתאמן, עד שנפטר בשנת 1938 מדלקת ריאות. מעמדו ביפן, ובעולם אמנויות הלחימה נותר אגדי, והוא נחשב כמשפיע הגדול ביותר על הלוחמים המודרניים. הג'ודו "שלו", כפי שיודעת היטב יעל ארד, הפך לספורט אולימפי רשמי בשנת 1964.
אנדרסון סילבה (Anderson Silva)
אנדרסון "העכביש" סילבה הברזילאי, אחד מגדולי לוחמי ה-"MMA" המחזיק בשיא של 16 ניצחונות רצופים, הוא אולי הלוחם הגדול ביותר החי כיום.
כבר בגיל 12 החל סילבה, שנולד באפריל 1974, להתאמן באגרוף תאילנדי. בשנים הבאות התמקצע גם באגרוף קלאסי, בהיאבקות בסגנון יווני-רומי, בג'יו-ג'יטסו, בטאקוונדו ובג'ודו.
בשנת 1997 החל את דרכו המקצועית, כלוחם במשקל חצי-בינוני בברזיל. אחרי שלא הותיר יריב בלתי-מושפל בזירה המקומית, עבר העכביש ליפן, שם לחם במסגרת ארגון "Pride". בשנת 2006 עבר לארה"ב, הצטרף לליגת ה-UFC ומהר מאוד מיצב את עצמו כאלוף הבלתי מעורער שלה במשקל בינוני, כשהוא מגן על תוארו ב-10 קרבות. בשנת 2013, כשהוא כמעט בן 40, הפסיד סילבה את תוארו לכריס ווידמן (בהפסד טכני) ולאחר מכן התמודד נגדו שוב, והפסיד בפעם השנייה אחרי ששבר את רגלו במהלך בעיטה לא מוצלחת.
סילבה הוא לוחם צבעוני, המעורר על עצמו לא אחת את זעמם של יריביו שאמרו עליו לא פעם כי הוא ראוותן" ו"עושה הצגות לקהל". כל זה לא מפריע לו להביס אותם פעם אחר פעם, כמעט תמיד בנוק-אאוט. יתרונותיו הגדולים הם הטכניקה המעולה שלו ומקצועיותו במספר רב של אמנויות לחימה, המאפשרת לו לבחור את הדרך הטובה ביותר עבורו על מנת להכניע את היריב, בין אם מדובר בבעיטות מרהיבות ובין אם מדובר בחניקות או לפיתות מוות.
ברוס ג'ון-פאן לי (Bruce Jun-Fan Lee)
"רוקן את מוחך. היה חסר-תוכן, חסר-צורה, כמו מים. כשאתה שופך מים לכוס, הם נהיים הכוס. כשאתה ממלא מים בקנקן תה, הם נהיים קנקן התה. מים יכולים לזרום, ויכולים להתנפץ. היה מים, ידידי, היה מים". כך, בחיוך שובב, מסביר מי שנחשב לאמן הלחימה הגדול בכל הזמנים, ככל הנראה בלי שלחם קרב אמיתי אחד כל חייו, את מהות התורה כולה.
ברוס לי נולד בנובמבר 1940 בהונג-קונג. כבר בילדותו, תחת השם "לי שיאולונג" החל לשחק בסרטי קולנוע, ובמקביל להתאמן באמנויות לחימה שונות. בגיל 15 החל ללמוד את אמנות הלחימה הסינית העתיקה "וינג צ'אן קונג פו", אצל המורה ייפ מאן שנחשב לאחד המורים האגדיים ביפן ונחשב לאביו הרוחני של לי.
ב-1959, כשהוא עוד לא בן 19 ובשל מצב כלכלי קשה והסתבכות בקרבות רחוב עם כנופיה, הפסיק לי את לימודיו והיגר לארה"ב כשבכיסו 100 דולרים בלבד. הוא עבד בתחילה כמורה שריקודי צ'ה צ'ה צ'ה ובמקביל המשיך ללמוד ולהתמקצע באמנויות לחימה וגם ללמד בעצמו שיטה שפיתח ולה קרא "ג'ון-פאן קונג פו, על שמו כמובן.
השנה המכריעה בחייו של לי הצעיר הייתה 1964 במהלכה עבר לאוקלנד והצטרף לקהילה של אמני לחימה מובחרים שהיגרו מהמזרח לארצות הברית. במסגרת חבורה זו לחם לי בקרב "רחוב" קצר ועקוב מדם נגד וונג ג'ק מאן. הגרסאות אודות מי ניצח, או אם בכלל התקיים קרב כזה, סותרות זו את זו – אולם ברור ככל הנראה שהוא אכן נערך, משום שלאחר אותו אירוע מכונן עבורו פיתח לי שיטת לחימה חדשנית לה קרא "ג'יט קו דו" ובה התמיד עד מותו.
השיטה החדשה של לי, שפירוש שמה הוא "דרך האגרוף המיירט", הייתה מבוססת על שילוב בין אמנויות לחימה עתיקות מהמזרח, לבין אגרוף וסיף, והיא בנויה על תנועה ודינמיות. "היה מים, ידידי", זוכרים?
במקביל לפיתוח השיטה, שכפי שיידעו כולם בעתיד הקרוב גם מצטלמת היטב, חזר לי לתחום הקולנוע והקדיש לו (לצד הוראת אמנויות לחימה) את שארית חייו. הוא הופיע בעשרות סרטים והיה מי שחשף את אמנויות הלחימה מהמזרח הרחוק לעולם כולו. בין סרטיו זכורים במיוחד "אגרוף הזעם", "שאגת הדרקון" ו"משחק המוות", שהושלם לאחר מותו בעזרת כפיל.
לי סיים את חייו באופן טראגי. בחודש מאי 1973, בזמן צילומי הסרט "משחק המוות", נמצא לי על סט הצילומים כשהוא מתעוות ומפרכס. הוא הועבר לבית החולים בהונג-קונג (שם צולם הסרט) ונבדק בבדיקות מקיפות שלא העלו דבר. הרגשתו הטובה חזרה אליו במהירות ולאחר בדיקות נוספות בארה"ב שב לי לצילומי הסרט. כחודש לאחר שובו להונג-קונג, ב-20 ביולי 1973, בזמן שביקר בביתה של ידידה, לקה לי בשבץ מוחי פתאומי ומת בדרך לבית החולים. עד היום הוא נחשב לאדם המשפיע ביותר על אמני הלחימה העכשוויים, ולוחמים רבים מגדירים אותו כ"אביהם הרוחני".
מומחים בז'אנר, אני מניח, יסיימו את קריאת הכתבה הזו בהרגשה שמתחשק להם לשבור לי עצם או שתיים, ובצדק. קיימים עשרות סוגים ומינים של אמנויות לחימה, וקשה מאוד לקבוע מי הם הגדולים מכולם. חושבים שיש כאלה שהיו ראויים ולא נכנסו לרשימה? אל תרביצו! תכתבו טוקבק, צ'אק נוריס כבר קרא אותו.