פקד אייל גרמיי נולד לפני 42 שנים בכפר נידח במערב אתיופיה. הוא לא האמין שביום מן הימים הוא יהפוך למפקד יחידת יס"מ נגב, שנבחרה לא מכבר למצטיינת של משטרת המחוז הדרומי. "זה בכלל נס שאני חי היום. מה שעברתי מההליכה מהכפר הקטן שלנו עד לסודאן ומשם לישראל הוא לא דבר מובן מאליו. הרבה אנשים מתו בדרך, ניסו לשדוד אותנו, לפגוע בנו, סבלנו כדי להגיע לארץ ישראל. בשבילי זו הייתה יציאת מצרים האמיתית", מספר פקד גרמיי ל-mako.
גרמיי נולד בכפר היהודי הנידח וולקייט, שבמערב אתיופיה. מרבית בני הכפר היו חקלאים. ב-1981 הגיע למנהיגי הכפר מידע לפיו יש הזדמנות לעלות לישראל, "זה היה מסע רגלי של שבועות ארוכים, אלפי קילומטרים של מדבר. אנשים מבני הקהילה מתו בדרך, לא שרדו את הקשיים. המראות היו לפעמים די מזעזעים. הייתי רק בן עשר. זה לא היה מבצע צבאי מסודר, אלא אילתורים על גבי אילתורים. בדרך רדפו אחרינו השכנים הנוצרים שלנו שלא רצו שנעזוב את אתיופיה, איימו עלינו עם רובים מכוונים לראש, שנעצור את המסע אחרת יפגעו בנו ולהחזיר אותנו", שיחזר גרמיי, "בסוף ראשי הקהילה אספו כסף ותכשיטים מהאנשים ומסרו לידיהם כשוחד וככה הם הניחו לנו להמשיך במסע החלומי לארץ ישראל".
הם הגיעו לסודאן במסווה של נופשים שהגיעו לטיול באחד החופים במדינה, שם המתינו להם אנשי השב"כ, המוסד וצה"ל שקיבלו את פניהם וסייעו להם. לאחר כשנה וחצי במחנה הפליטים, הועברו מאות מבני הכפר על ידי לוחמי יחידת שייטת 13 במבצע חשאי לתוך סטי"ל של חיל הים, שהמתין להם בחוף ומשם לישראל, אליה הגיעו סוף סוף ב-16 במרץ 1982.
"עובד סוציאלי בנשמה"
החלום של גרמיי היה בכלל להיות עובד סוציאלי, אבל החיים הובילו אותו לכיוונים אחרים. הוא התגייס לצבא, שירת כקצין בסיירת מובחרת של גבעתי וכשהשתחרר התגייס ליחידה למלחמה בטרור. "בשלב מסוים החלטתי להתפטר מהימ"מ, אחרי שסיימתי את חוזה ההעסקה שלי, לעזוב את המשטרה וללמוד באוניברסיטת חיפה עבודה סוציאלית. זה זרם לי בדם, היה לי חשוב ללמוד תואר שיעזור לי לתרום לקהילה", מספר פקד גרמיי.
לאחר שסיים את לימודי העבודה הסוציאלית, קיבל פנייה לחזור למשטרה ומונה לקצין נוער במשטרת חדרה, בתחום שלא היה רחוק מבחינתו מעבודה סוציאלית. שלוש שנים כיהן בתפקיד ולאחר מכן עבר לתפקיד ראש משרד חקירות ומודיעין במשטרת העיירות ובאחרונה מונה לתפקיד מפקד יס"מ נגב - העולה האתיופי הראשון שמונה לתפקיד בכיר כזה בדרום.
"זה תפקיד מורכב מאוד. היחידה מטפלת בהפרות סדר, אבטחת אירועים גדולים, לחימה באירגוני פשיעה, גנבי כלי רכב וסיוע ליחידות הפועלות במגזר הבדואי. בשעות חירום היחידה משמשת גם ככוח התערבות לחילוץ בני ערובה מידי מחבלים ופשיטות על ישובים פלסטינים בדרום הר חברון ומעצר חשודים", הוא מספר, אבל לא שוכח מאיפה בא, "בכל תפקיד שהייתי בו לא שכחתי שאני עובד סוציאלי ומצאתי בכל מיני דרכים לעזור לשוטרים או לבני נוער", סיפר גרמיי.
בכל זאת צורם לגרמיי שחלק לא מבוטל מבני הנוער האתיופים לא התאקלמו בישראל. "לצערי הרב, חלק מבני הנוער נחשפו לתופעות קשות של אלימות, סמים אלכוהול, דבר שלא אפיין את החברה היהודית באתיופיה, זו שבירת מוסכמות והמצב הזה רק הולך ומדרדר. רבים מהם הפכו ל"חצר האחורית" של החברה הישראלית", אומר גרמיי בצער.
"כל המערכות במדינה צריכות לתת מענה לבעיה ולתת לה פתרונות. לא רק המשטרה צריכה לטפל בזה, כל הרשויות יחד צריכות להירתם למאמץ הזה, אחרת המצב ילך ויחמיר עוד יותר. ההורים שהיו דומיננטיים באתיופיה, איבדו את מנהיגותם לטובת ילדיהם, שהם אלה ששולטים בהם בגלל שהם מבינים את השפה טוב יותר והם התערו במהירות רבה בחברה הישראלית".
גרמיי, נשוי ואב לארבעה ילדים מקווה בעתיד להמשיך בעבודתו כעובד סוציאלי. "אני בנשמה שלי עובד סוציאלי, זה זורם לי בדם ובעתיד בטוח שאמשיך לעסוק בזה ולתרום לחברה הישראלית".