האגדה על אומנות הלחימה הקטלנית של מנזר שאולין המפורסם מתחילה דווקא בהודו. בשנת 520 לספירה, הנזיר הבודהיסטי בודהידרמה (או בסינית - דה מו) נשלח מטעם המעצמה האזורית המתחזקת הודו להפיץ את תורתו של הבודהה במעצמה המתפוררת השכנה סין.
הנזיר הקשוח מגיע להר סונג הנידח במחוז חה-נאן (סוג של חור רציני), ומגלה שתלמידיו החדשים, חניכי מקדש "היער הצעיר" (שאולין), הם חבורת גמדים רזים וחלושים שבקושי מצליחים להוריד מהסוסים שלו את הספרים הדקים שהוא הביא. בודהירמה, שהיה לוחם בהכשרתו ובן אצילים מכובד לפני שחזר בתשובה, חטף כאלו עצבים עד שהוא נכנס לעשות מדיטציה בתוך מערה ולא יצא ממנה תשע שנים.
תשע שנים עברו, וברגע קסום של פריחה וציוץ ציפורים הנזיר הקשוח התעורר מהמדיטציה. הוא יצא רגוע מהמערה, ושיעורי הכושר ההודים נכנסו למערך הלימוד הבסיסי של מנזר שאולין (טכניקה שנקראת היום "18 תנועות ידי הקדושים").
בסרט: נזירי שאולין פסיכיים עושים דברים שנזירי שאולין עושים
נזירי השאולין הולכים לעבוד בשביל הקיסר
בערך מאתיים שנה חולפות. אחד הנסיכים של שושלת טאנג הסינית מחליט להתקדם בתור לירושה ומחפש עזרה צבאית. הנזירים האנונימיים והמחוזקים של מנזר "היער הצעיר", שקבלו הרבה סטרואידים מאז הביקור האחרון של בודהידרמה – קיבלו את המשימה. כמו בסצנת קונג-פו קלאסית מסרט ישן, הם חיסלו בהפתעה את כל מתנגדיו ואחיו של הנסיך החביב והוא מונה לקיסר.
הרומן הרומנטי בין הקיסר הסיני החדש לי שימין ובין מנזר שאולין הפך לסיפור אהבה מתמשך. לקיסר היה צבא פרטי למשימות חשאיות, ומנזר שאולין קיבל אדמות, זהב, וזכויות מיוחדות, כמו אישור לאכילת בשר, כדי שיהיה להם כוח לקצץ עם החרבות.
השם של נזירי שאולין הפך לאגדה. מורים בכירים משיטות אחרות הפכו לנזירים "אוכלי בשר", כדי ללמוד את השיטה המפורסמת. השנים עברו בנעימים על המנזר העשיר: היו להם מלחמות אזרחים, קרבות ירושה ואנרכיה כדי להתפרע בהם. אבל אז קיסר חדש ועצבני השתלט על סין והמקדש מצופה הזהב של שאולין מצא את עצמו באופוזיציה. יום אחד הותקף מקדש הזהב על ידי הצבא, נבזז ונשרף עד היסוד.
הנזירים הקשוחים שהפכו לפליטים חסרי בית בארצם - ברחו להרים ולטבע, שיפרו את הטכניקה, הפסיקו עם הבשר ועשו מעשים טובים בתשלום. מלחמות אזרחים וחילופי שלטון מחזוריים החזירו את מנזר שאולין לעניינים. פוליטיקה מעורבבת עם דת, חרבות והמון הרוגים הופכים את המנזר למקום עם הרבה אקשן. תודו שזה סיפור טוב. זה סיפור מצוין אפילו, אחרת לא היו מספרים אותו במשך כל כך הרבה שנים בכל כך הרבה דוג'ואים ברחבי העולם. אבל כדרכם של סיפורים טובים, הוא בעיקר רק סיפור.
ועכשיו, מה קרה באמת
במציאות, הסיפור של מנזר שאולין קצת יותר מורכב. יש תיעוד היסטורי של סגנונות מוקדמים של קונג פו צבאי כבר לפני 4,000 שנה, בזמנו של הקיסר הצהוב האגדי. הנזירים הבודהיסטים של מנזר שאולין, המייצגים את הדת העדינה, הצמחונית ושוחרת אי-האלימות, נמשכו לעולם אומנויות הלחימה בעקבות פולחן דתי נסתר לכבוד האלים הלוחמים הבודהיסטים, שנתנו גושפנקה חוקית ואלוהית לאלימות. האל הלוחם הבולט בתחום האלימות הבודהיסטית הוא האל ההודי וג'רפאני (Vajrapāņi) שהפך לאל הפטרון של מנזר שאולין.
קונג פו מזוהה עם אגרוף שאולין, עם לוחמה בידיים ריקות, אבל בתחילת דרכו של הטכניקה המקובלת עשתה שימוש במוט או במקל. מקל הנדודים היה חלק קבוע מציודו של הנזיר הנודד, והוא אפשר לו להתגונן מפני חיות רעות ושודדים חמושים בחרבות וסכינים. את הלוחמה בידיים ריקות התחילו לפתח רק במאה השש-עשרה, בעקבות השפעות של הדת-פילוסופיה הדאואיסטית על הקיסרות הסינית. הסטייל החדש של תירגולי צ'י קונג והתעמלות בוקר מיסטית בפארקים תפס את הנזירים בכול הכוח והסגנון החדש בא לאוויר העולם – יותר מאלף שנה אחרי מה שטוענות האגדות.
באותה התקופה עבדו מכבשי הדפוס החדישים שעות נוספות ביצירת רומנים זולים וקלילים למשרתות בהם הגיבור היה בדרך כלל נזיר שאולין: חתיך, ביישן, חרמן ומאוהב (בעיקר בזונות טובות לב ואגן). גלי הפופולריות של הנזירים ממנזר שאולין בקרב צרכני התרבות העממית החדירו את האגדה על נזירי שאולין בכל הכוח ללב המיינסטרים הסיני.
בסרט: נזירי קונג פו קלאסיים מהסרטים
הסיר הרותח
האגרוף של שאולין מאגד בתוכו עשרות סגנונות בידיים ריקות וכלי נשק מסורתיים. כדי לסיים את הקורס הבסיסי ולהגיע לגמישות המופלאה וליכולת לשבור בלטות עם המצח, צריך להתחיל בגיל שלוש. התרגול כולל קפיצות על הראש, חישול אצבעות, אכילת חרבות. השלב הסופי, לאחר כעשרים שנות אימונים, הוא מסלול מכשולים אלים ומסוכן בסגנון תוכניות הריאלטי. הנזיר בר המזל שהצליח לדלג על המכשולים והאש והסכינים המעופפות, היה צריך להוציא מהמקדש סיר ברזל רותח. על הכוויות שיצר הסיר של הלוחם קעקעו דרקון, המייצג את הדיפלומה – ובסין היה כבוד גדול למנזר שאולין.
נזיר נגד אינדיאני
בינתיים, ביבשת אחרת בצד השני של האוקיינוס השקט, התחילו לבנות מסילת רכבת מחוף לחוף. התנאים היו קשים, אבל פועלים רעבים מסין החלו להציף את המערב הפרוע של אמריקה. הנזירים הבודהיסטים ממנזר שאולין הצטרפו לחגיגה הדמוקרטית של השמדת אינדיאנים, שיעבוד שחורים וניצול המקסיקנים, והם התבלטו במעשי גבורה וכוח ובשירות שלהם לטובת הקהילה המנוצלת והמסכנה של הפועלים הסיניים. כך הגיעה האגדה של השאולין מסין לאמריקה.
איש לבן משחק איש צהוב
אבל כידוע לנו, כל אמנות לחימה שאנחנו מכירים היטב הפכה למפורסמת בגלל עיירה אחת במערב ארצות הברית: הוליווד. ואם יש ז'אנר שהפך את המכות לפופולריות באמריקה, זה סרטי הקונג פו.
ברוס לי עשה אודישן מוצלח לתפקיד של נזיר השאולין קיין, אבל לא קיבל את התפקיד. הזוכה היה אמריקאי, דיוויד קאראדין, שהיום מוכר לנו בזכות טרנטינו ו-Kill Bill, אבל בשנות השישים הסתובב בתור נזיר השאולין הכי סקסי בהוליווד. המיתוס הקולנועי של מנזר שאולין התנפח והפך לאגדת עם אורבנית דווקה בתעשיית הסרטים של הונג קונג (ואז חזר לאמריקה בתור סרטים שבהם יפנים מקבלים דיבוב של אמריקאים).
בסרט: דיוויד קאראדין הולך מכות נגד ברנדון לי, הבן של ברוס
אסף קמר נוסע לשאולין
36 שעות של נסיעת רכבת עברתי כדי להגיע למנזר שאולין. חור רציני. עייריה מדכאת בצבעים שחור לבן. השליטים החדשים של סין הקומוניסטית / קפיטליסטית השכילו להבין שחבל לבזבז הכשרה מקצועית כה חשובה, כי תמיד כדאי שיהיה לידך משהו נאמן עם קרחת שיודע לשבור קיר בנגיחה. בתחנת הרכבת המתינו לי שלושה מורים שונים לקונג פו בשיטת שאולין. היה להם פוסטר ותעודה ממשלתית והם חיפשו תלמידים. נהג המונית היה תלמידו הראשי של מאסטר בכיר לקונג-פו. כולם פתחו בעיר עסקים לקונג-פו: חנויות לבגדי קונג-פו צבעוניים וסכיני הטלה, משחות טבעיות להקלה על כאבים ומשקאות מחזקים מארס נחשים ועקרבים. היה קל מאוד למצוא מורה רציני בחצי מחיר, וקיבלתי שם במשך שבוע ארוך הרבה מכות ומעט אורז.
נזיר במתנ"ס
ישראל היא מעצמת קונג-פו ידועה. בכל מתנ"ס ניתן ללמוד את הטכניקות החזקות של המנזר. מאסטר אייל אופיר, תלמידו של שי יאן טינג, נזיר לוחם דור 34 במנזר שאולין, מתעסק בחרבות ויכול לארגן די בקלות הזמנה רשמית ללימודים במנזר. למי שיש אומץ ללמוד את טכניקת "חולצת הברזל", שתאפשר לו לשכב בלי חולצה על ערימת זכוכיות או לקמט חרבות עם הצוואר, מוזמן לפנות למאסטר אלי עבדו שבילה כמה שנים טובות בעמידה על הראש עם הנזירים במנזר.
ותודה לטל גוטמן, שעזר לח"מ למצוא את האמת מתחת לאגדה.