כשאתם הולכים ברחוב ואנשים מסובבים את הראשים אחריכם בסקרנות - בגלל הבגד החדש, המראה המיוחד או סתם כי אתם משדרים יותר ביטחון מהרגיל - יכול להיות שתגיבו בסיפוק או במבוכה. רובנו לא מקבלים את המבטים האלה באופן תדיר, אבל יש אנשים שההרגשה הזאת שמישהו בוהה בהם היא חלק בלתי נפרד מחייהם. תכירו את נטלי ביסמוט, בת 23, סטודנטית לסאונד מכפר סבא שרגילה לזה שאנשים פשוט בוהים בה. "היום זה כבר יותר מפריע לחברים שהולכים איתי ברחוב, אני כבר רגילה למבטים, לא שמה לב אליהם, והאמת, לא אכפת לי".
נטלי מקועקעת מעט יותר מהרגיל, ברמה שלא פשוט למצוא פיסת עור ללא דיו על גופה. "אני באה מבית מאוד אומנותי, אבא שלי היה מצייר והעביר לי את זה בגנים. רק שאני לקחתי את זה לכיוון מעט שונה. אני מאוד מחוברת לקעקועים, זו האהבה שלי, זו תרבות והחיים שבחרתי לעצמי. נכון שאולי היה להורים מעט קשה עם זה בהתחלה אבל זו מי שאני. במקרי חירום אני תמיד מבטיחה להם שזהו, עכשיו זה יהיה הקעקוע האחרון, אבל זו הבטחה שלא מחזיקה מעמד באמת".
כריש זומבי, קעקוע עם אמירה
במהלך חמש שנות הזרקת הדיו של נטלי היא הוציאה בהערכה גסה כ-20 אלף שקלים על התחביב הזה. ניסיתי להתקיל אותה בשאלה הידועה "איזה קעקוע את הכי אוהבת", אבל כמו אשת דיפלומטיה למופת היא ישר ירתה שהיא אוהבת את כולם באופן שווה. לחצתי. והיא גילתה: "יש לי כריש זומבי שנמצא חצי בטן חצי צלעות. אני נורא אוהבת אותו כי אני נורא מחוברת לים וגם כי יש לי טירוף עם זומבים. אני מתה עליו, הוא יצא מדהים, המיקום טוב וזה גם מכסה איזה קעקוע שטות שעשיתי בגיל 18".
גם הקעקוע הראשון של נטלי היה באותו גיל 18 הנפלא, היא החליטה לעשות קעקוע של צמיד סביב היד שכבר לא קיים היום מכיוון שהוא כוסה בקעקוע גדול יותר "הקעקוע הראשון שלי היה סתם בשביל לעשות קעקוע. לגמרי טיפשות של גיל 18. היום אני עובדת בסטודיו ג'ובינו לקעקועים ולצערי אני רואה את התופעה הזו הרבה, אנשים באים לעשות קעקוע לשם הקעקוע. בלי אמירה, בלי מסר ובלי חשיבה מאחורה, זה חבל לי כי הם אותם האנשים שיצטערו על זה בעתיד".
ואת לא חוששת שגם לך יהיו רגעי חרטה בעתיד?
"עכשיו אני כבר לא מפחדת, מאז שנכנסתי לעולם הזה, למדתי עליו כל כך הרבה, כמו שאמרתי, זו התרבות שלי. אני מודה שלעיתים עוברות מחשובת שאולי עשיתי יותר מדי, אבל כל אדם נורמלי צריך לחשוב כך לפעמים, מה שבטוח שזו מחשבה שעוברת בדיוק תוך שתי שניות ואני כבר מוכנה לפרויקט הבא".
רק אל תשאלו אותה אם זה כאב
נטלי מספרת לי שהיא נמצאת כיום בזוגיות מאושרת. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותה איך באמת הגבר הישראלי מקבל את התופעה הזו? "תשמע, היום אני בזוגיות וכיף לי, אבל כשהייתי רווקה היו מתחילים איתי לעיתים קרובות. זה מאוד מושך אנשים, קורץ להם, אולי מתוך סקרנות. ולא רק גברים מקועקעים, גם אנשים שלא קשורים לעולם שלי היו נמשכים".
יכולתי כבר לדמיין את היצירתיות של המוח הגברי כשהוא מנסה להתחיל עם נטלי. הנחתי שמשפטים בסגנון "תגידי זה אמיתי?" ו-"עד איפה הקעקוע הזה מגיע?" כבר יצאו לה מכל החורים, היא הסכימה, והוסיפה את המשפט הקלאסי 'מה? זה לא כאב?' אז כן. זה כאב. "אני לא מבינה איך אנשים חושבים שזה לא כאב? תאמין או לא אני בן אדם בדיוק כמוך... בכל מקרה אם גבר רוצה להתחיל עם בחורה מקועקעת, שידבר איתה על כל דבר פרט לקעקועים, כי מה? אם לא היה לי קעקועים לא היית מדבר איתי?" טקטיקה טובה. רשמתי לפניי.
אבל היצירתיות לא נגמרת במשפטים הזויים, לפעמים זה מגיע רחוק יותר. "לצערי המקרים המוגזמים הם לרעה", משתפת נטלי. "זה שאנשים בוהים בי – כבר התרגלתי. אבל יש לעיתים מקרים שאנשים ממש נוגעים וזה כבר לא לעניין. פעם עבדתי בקופות של איזה מסיבה שהאוכלוסייה שם לא עולה בדיוק בקנה אחד עם אנשים כמוני. כשיצאתי לרגע מהקופה ניגש אלי איזה בחור והתחיל לגעת לי ביד בקטע של לבדוק האם זה אמיתי. אמרתי לו שלא ייגע בי והוא המשיך אז דחפתי אותו בכוח וממש כמעט התחלנו לריב מכות, ישר השומרים הגיעו והעיפו אותו משם".
"אבל זה ממש במקרים נדירים", ממשיכה נטלי. "לרוב זה מסתיים במבטים ואולי איזו הערה שנזרקת לאוויר, זה תלוי מאוד איפה אני מסתובבת, נגיד באשדוד, עיר הולדתי, מעט יותר קשה לקבל את זה, אבל בתל אביב בקושי מביטים. חוץ מזה על כל סיפור רע יש גם סיפור טוב כמו נשים ממש מבוגרות שאתה הכי מצפה מהן לעקם פרצוף ופתאום הן באות ומחמיאות על כמה שזה יפה ומיוחד, זה נותן הרגשה מאוד טובה".
את לא מרגישה שהאומנות שלך עוצרת אותך בחיים מלהגיע למקומות?
"זה מגביל. אין מה לעשות, אבל תמיד ידעתי שאני אעשה משהו שאני אהיה חופשייה בו ושלא יכלאו אותי. צריך לחשוב לפני שעושים מהלך כזה. אם אדם מרגיש שהוא צריך להיות בחליפה ועניבה, אולי לא הייתי ממליצה לו להתקעקע ברמה מוגזמת, מה גם שבארץ אנשים פשוט לא מכירים את התרבות הזו. יש מחשבה בארץ שנשים צריכות להיות עדינות וחסודות, אני לא מאמינה בזה. ואם לעיתים אני נראית להם כמו חייזר, בסדר, שיהיה להם בכיף. לא אכפת לי באמת. אני אגיד לך מתי זה מפריע, כשיש חוסר שוויון, חברה טובה שלי הלכה לראיון עבודה להיות מורה בבית ספר, וסך הכול יש לה שלושה עגילים בתנוך האוזן במקום אחד. המנהלת אמרה לה שהיא נראית לה מעט מופרעת בגלל העגילים. ואני רוצה לשאול את המנהלת, מורות מתהלכות בין הכיתות עם מחשוף שכל החזה בחוץ, שיער אדום מזעזע ובניית ציפורניים של 20 ס"מ. אז שלושת העגילים האלה זה מה שמפריע לה? זה חוסר צדק".
אז אפשר ממך איזה משפט טוב לסיום?
"בכיף, אני אשמח להעביר את המסר שלא חייבים להיות כבשים בתוך עדר, מותר להיות מקוריים, ואם יש לכם הערות לא במקום, שמרו אותם לעצמכם".