ברמן ישראלי, ברמן אוסטרלי, ברמן אנגלי וברמן הולנדי עומדים בשורה מאחורי בר מפואר במרכז אמסטרדם ומרכיבים במהירות שיא קוקטיילים מקוריים מול קהל מבושם שצורח באנגלית ובעברית. יכולים לדמיין את זה? עכשיו נסו לדמיין את הברמן האוסטרלי מגיש את המשקה שלו לשני שופטים הולנדים מעונבים כשהוא לבוש רק בתחתונים, ובזמן שהוא מדבר אחד מחבריו מוריד לו את התחתונים ומותיר אותו מול עשרות אנשים עירום כביום היוולדו (אנחנו עוד נחזור אליו, אגב). כנראה שהייתם צריכים להיות שם, אבל בדבר אחד אין ספק: הרגע הזה, בשיא תחרות הברמנים הבינלאומית של וודקה "קטל וואן", רלוונטי לכולנו פה בארץ.
כדי להבין על מה מדובר צריך לחזור שלושה ימים אחורנית, לנתב"ג.
"Drink Less But Better" - מצהיר דודי זץ, המנהל המקצועי של IBBLS המשווקת בארץ את הוודקה ההולנדית, בזמן שכולנו מזדחלים בתור לצ'ק אין. הוא לא מוכן לשמוע שברמן הוא רק בחור מגניב שמוזג משקאות. עבורו המילה הזו מייצגת מקצוע מכובד הדורש ניסיון, כישרון ומקוריות בדיוק כמו שף. הוא רוצה שכולנו נתחיל לשתות "מתוחכם יותר" ויש לו תכנית שלמה איך לשכנע אותנו שאנחנו טועים – ושצריך להוציא וודקה עם רדבול מחוץ לחוק. בשבילו אלכוהול הולך יד ביד עם אנינות טעם ובעצם אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו בלהעלות לאינסטגרם תמונות של סטייקים במקום של קוקטיילים. התחרות הזו, שנבחרת הברמנים של ישראל ואני טסים אליה, הפכה כבר לעניין גלובלי ומתקיימת בפעם השלישית ברציפות. התחרות הזו היא שיאו של קמפיין חינוך הברמנים הישראלים, כדי שהם בתורם יחנכו את הבליינים הישראלים.
"נבחרת הברמנים של ישראל" - נכון, זה נשמע בהתחלה כמו מערכון של החמישייה הקאמרית, אבל הקליקה האקלקטית והאליטיסטית הזו היא בדיוק ההפך ממה שרוב האנשים מדמיינים כשהם חושבים על ברמן. כשהחבר'ה האלה נכנסים לתוך העולם רווי האלכוהול שלהם הם שוכחים מהציניות הישראלית הזו שדופקת הכול ולא נותנת לאף אחד ליהנות ממה שהוא עושה. ובעולם שהם חיים בו, הביזנס שלהם זה הזמן הפנוי שלנו. הם מתפרנסים מהצרות של העבדים המודרניים ושומרים על פרספקטיבה שפויה עד שהשמש שוקעת. לפחות רובם - חלק חיים בסדרת ריאליטי המבוססת על עצמם. או אם לפתוח בקלישאה חבוטה עד זוב דם - הברמנים של היום זה לא הברמנים של הלילה.
ברמנים ישראלים עם ממוצע פסיכומטרי של 720
ברמנים, מתברר, זה תחום גברי. כלומר, יש המון ברמניות בעולם, אבל בנבחרת (ולא רק הישראלית) שהגיעה לתחרות של "קטל וואן" אין כמעט בנות. בודדת בנוף היא עדי קייזרמן (קפה איטליה, תל אביב) - המתחרה היחידה כחול-לבן שעשתה הרבה כבוד אבל עמדה כעלה תאנה מול שורת הגברים.
"באנו לנצח ולעשות פאן", אומר לי אלעד ברוך (קפה נואר, תל אביב) בטיסה לשם, ונראה שדודי הצליח להחדיר בכולם את המסר הזה - קודם כל תיהנו, אחר כך תמכרו את הוודקה הזו הכי חזק שאתם יכולים. אבל בשלב הזה הנבחרת עדיין לא ממש מגובשת; הם נאספו מכל רחבי הארץ וחלקם נפגשו לראשונה שעתיים לפני הטיסה. חלקם חדורי תחושת שליחות, חלקם באו לראות וליהנות, אבל בסך הכול מדובר בחבורה של חבר'ה טובים מכל הארץ המסתתרים מאחורי פוזה סטריאוטיפית - הבליין, הילד הטוב, פרח השכונה, ערס הצעצוע, הליצן וכל נקודה אחרת על מפת הישראליות. ומתחת לכל זה יש את הישראלי הסטלן שאוהב צחוקים - זה שאפשר למצוא ולאהוב בכל אחד.
כולם שם בני 26-36, חלק נשואים עם ילד או ילדה בבית - לא בדיוק המצב המשפחתי שהייתם מצמידים אוטומטית לברמן מצליח שמקבל לא מעט מספרי טלפון על מפיות מדי ערב. למעשה, אין כמעט אף אחד בנבחרת שלא יפתיע אתכם עם כל משפט שני שייצא לו מהפה.
עידן סלע (פרנג'ליקו מוריה, חיפה), למשל, לומד שנה שלישית משפטים אבל בחיים לא הייתם מנחשים שמאחורי הצעיף, העיניים הטרוטות והלוק החיפאי המצוי מסתתר בחור חריף ואינטליגנט שמעסיק שני סטודנטים לרפואה במטבח. למעשה, הוא מספר שאם עושים ממוצע ציוני פסיכומטרי של כל שמונת העובדים שלו מגיעים ל-720. בכיף הוא יכול להוסיף שיעורי הכנה לבחינה בתפריט.
ולמרות שהם חיים באותו העולם, עידן הוא ההיפך המוחלט כמעט מארז דרעי, הסופרסטאר האילתי, שפתח לפני כמה חודשים את בית הספר הראשון בישראל לפליירינג (להטוטי בר). ברגעים שהוא לא משחק דמויות ומצחיק את כולם, הוא שולף שייקר ובקבוק ומתחיל לסובב אותם סביבו באוויר. אבל מלבד היוזמה הייחודית להפוך את הברמנים באילת לקצת יותר טום קרוז, הבחור לא מפסיק להמציא פניני לשון, שאם היו נשמעים בארץ נהדרת היו הופכים ממזמן כבר לרינגטונים.
אבל כל עוד כולם מביטים קדימה לעבר התחרות והגביע, העיניים מופנות לעמית גלעד - ממציא קוקטיילים, מעצב תפריטי משקאות וסך הכול האיש שכולם מצביעים עליו כאס של הנבחרת. בגיל 36 הוא כבר זקן הברמנים בנבחרת אבל הוא רחוק מלהיות ברמן שחוק. גלעד, שאחד הקוקטיילים שלו כבר זכה בפרסים ולכבוד עולמי, מצליח לגרום לכולם להאמין שיש עתיד במקצוע. כולם שם חיים בעולם מקביל - עולם בלי אשקוביות, בלי ישיבות מערכת ובלי דיונים המוניים בחדרי ישיבות מחניקים. היום שלהם מתחיל כשהיום שלנו מסתיים, ובניגוד למה שהבליין הממוצע אולי חושב, זה דורש הרבה יותר משינוי של הרגלי שינה.
הישראלים? יותר שקטים מכולם
אחרי ערב שכלל ערימות וודקות, טוניק וקרח, ולילה של התרסקות, אנחנו קמים ליום של פינוקים תוצרת אמסטרדם. בין סיור בעיר לשיט בתעלה לארוחת ערב ולסיבוב שופינג אני שומע איך כולם סוגרים מיני עסקאות בקריצה תוך כדי גישושי היכרות אחרונים בהחלט. בעוד כמה שעות הנבחרת הזו תקבל צורה סופית וכולם מקווים לחזור לארץ עם כמה שפחות כרטיסי ביקור וכמה שיותר חברים מהביזנס. אבל בעיקר, אני שומע פה על ישראל אחרת - בצורה טובה; כזו שמתחשבת בלקוחות, שרוצה איכות ולא רק כמות ומוכנה להשקיע הרבה במשהו שמעט מאוד אנשים מסוגלים להעריך בארצנו הקטנטונת.
גל שקין (ברברה פריי, תל אביב) מדבר על תודעת שירות, יחס אישי ו"פאב שכונתי אחר". הוא עובד לעתים כלקוח סמוי עבור אחרים, ניהל בית ספר לברמנים וכמו כולם חי את העולם הזה ושואב ממנו את אנרגית החיים שלו. האיש לא מפסיק לחייך מבעד לשפם הדק והזקן המחודד ומבחינתו שירות טוב זה המקום שבו תל אביב מסתיימת והפאב שלו מתחיל.
בדרך למזקקה של משפחת נולט בסכידם, הבית של קטל וואן, הישראלים שפוכים בקדמת האוטובוס בזמן שהאוסטרלים מאחור משחקים בקוביות וצוחקים בקולי קולות. זו נסיעה של כשעה ואנחנו כבר רגילים להישפך בזוויות בלתי אפשריות על חלונות של אוטובוסים. למעשה, לאורך כל הטיול הייתה תחושה שעושים עוול לישראלים בחו"ל. תדמית הבהמות הצעקניות הוכחה כשגויה בכל מפגש עם שאר הנבחרות. יש משהו מאוזן בחבורה הזו של הישראלים – גיאוגרפית ואנושית. הם לוקחים את הביזנס הזה ברצינות והטיול הזה נועד לדבר אחד – להגיד להם שהם צודקים.
המזקקה ממוקמת על נחל שליו באזור תעשייה פסטורלי מלא בניינים ישנים מלבנים אדומות לצד בנייני פלדה וזכוכית חדישים. ארובות נמוכות מושבתות וצופרי ספינות רחוקות מנמל נוטרדאם הסמוך. ושקט. פשוט שקט. הכניסה למזקקה היא טחנת רוח טיפוסית הולנדית ישנה ופעילה. המזקקה כולה היא מופת תעשייתי בר-קיימא והעובדים שם נראים ומרגישים כמו מדעני גרעין. הם ממחזרים את החום של הבישול והקור של הלילה כדי לחסוך באנרגיה ובמזגנים, והרצפה שם נקייה מספיק בשביל לאכול ממנה – לא באזור המבקרים אלא ממש במתחם הייצור.
החברה מאוד גאה בוודקה שלה, וזה מתחיל מראש הפירמידה – בני משפחת נולט, ששמו להם למטרה לחבק את הברמנים בכל העולם כדי שימכרו את הבקבוקים שלהם כאילו יש להם מניות. וזה עובד. ההשקעה בכל אחד היא מדהימה ולא מובנת כמעט אבל הברמנים הישראלים חוזרים עם תחושת שליחות ונושאים בשורה. במקרה הזה, האליפות היא רק תירוץ – אבל אחלה תירוץ, ועוד באמסטרדם. בלי פרסום חוצות ובלי תשדירים בטלוויזיה – הם מאמינים שהכול מתחיל מלמטה, מהלקוחות ומהברמן שממליץ להם מה לשתות. בסיור במזקקה מסביר לנו בוב נולט, בנו של ראש החברה, שאחד מבני המשפחה תמיד טועם את המוצר מדי יום, עוד לפני הקפה והסיגריה. אז מה הפלא שהוא במצב רוח טוב כל הזמן?
אחרי הסיור במזקקה הגיעו החברים לבר הפרטי של משפחת נולט להתאמן. מאני טיים. כמו הכלבים של פבלוב, כולם התייצבו בשורה מול כלי העבודה שלהם והתחילו "לשכפל" קוקטיילים, כפי שמכנה זאת עמית, שהתגלה סופית כקפטן של הנבחרת. צעד אחד קדימה, כמה משפטי מוטיבציה וכוסות צבעוניות התחילו להתעופף מעל הבר. אלעד מגלף קישוט מפורט וגדול מקליפת הדר שייפתח תוך כדי שתיית הקוקטייל, גל שובר את גושי הסוכר הגולמי שידמה את ים המלח בתוך המשקה שלו ועדי חותכת אננס. "זה לא מספיק מריר", "זה קצת צבעוני מדי" ועוד הערות, שמתאימות יותר לשיעור אמנות, הבהירו למי שלא הבין – בשבילם זה מקצוע, לא עבודה. החבורה האקלקטית הכוללת גם את בן רבינוביץ' (מו ומו, רחובות) הטבעוני שמנהל מסעדת בשרים ורועי נחמה (ג'אסטיס, ירושלים), מנהל המועדון השקט והחייכן שמשחק כדורסל מקצועי בקבוצת בית"ר ירושלים, התמזגה לבסוף לנבחרת מתוקתקת סביב המכנה המשותף היחידי (אולי) בין כולם - אלכוהול.
כשישבנו במסעדה בערב, בעוד המנות יוצאות באיטיות הזרה לישראלים (שתי מנות וקינוח בארבע שעות וחצי), עומד ג'סטין, מקבילו ההולנדי של דודי, ומכריז: "כולנו פה ברמנים, וכולנו פה לעשות שמח וכולנו עוזרים לאנשים". אפשר היה להבחין ברמת הציניות יורדת בקרב החבורה הישראלית בדמות הנהון חיובי קולקטיבי ומהוסס עם הראש. פתאום, באירופה, בקור, במסעדה השווה הזו עם כל הלאומים מסביב - יש היגיון בלהיות ברמן, בלהיות ישראלי, בלהיות קיים. הציניות מתה כשמבינים שיש בעולם ברמנים לכל החיים ורק בארץ, ברוב המקומות, ברמן זה אחד שחוסך לטיול גדול.
מאני טיים
אחרי עוד ערב אפוף עשן ואלכוהול מתייצבים הברמנים הישראלים בלובי המלון, טרוטי עיניים, חדורי מוטיבציה ובלוק קרבי במיוחד לבושים במיטב מחלצותיהם: וסטים, חליפות, עניבות ואפילו פפיון אחד שחור החליפו את הסריגים והסווטשירטים – כל מה שצריך בשביל לא לאבד את היתרון ההתחלתי בגין וואחשיות מוגזמת. הם מקצוענים ולבושים למשימה.
לקראת השעה אחת כולם כבר התייצבו בפאב התחרות, על הציר שבין התרגשות בריאה לאדישות וקצת אופטימיות קוסמית לא מזיקה, כזאת שמבוססת אך ורק על הנטייה של כל ישראלי לענות ב"יהיה בסדר" על כל חשש שמעז להתגנב לשיחה. הנבחרת הבריטית שהגיעה במיוחד לתחרות, ויתרה על האירוח ועיכבה את התחרות בשעה שהעניקה לחברים, הלבושים כמו ניצבים בקזינו בצילומים של סרט מרגלים, עוד קצת זמן להתגבש ולהשחיז את הקוקטיילים שלהם. רגע לפני שמתחילים, דניס – הבוס של ג'סטין וחובב קללות אקראיות באנגלית – מטנף את האווירה בכיף עם קצת טראש-טוק.
"מחשבות אחרונות?", אני שואל את אלעד רגע לפני שהוא מתייצב להגן על המולדת. "מתרגשים", הוא עונה בחדות ובלקוניות מבלי להסיט את עיניו מהבר שם המתחרים כבר מתחילים להכין את העמדה שלהם למקצה שהוא משתתף בו. הישראלים מתכנסים מעט בתוך עצמם ומתאגדים לחבורה הדוקה יותר פיזית ככל שהיום מתקדם. האוסטרלים עדיין עושים יותר רעש ומצטרפים אליהם האנגלים שמעודדים בשאגות.
במקצה הבא גל פותח חזק ועובד בשקט בעמדה משמאל לאוסטרלי, שמשקיע יותר בשואו מבקוקטייל. "נו...", אני שואל אותו רגע אחרי שהוא מגיש לשופטים את המשקה שלו – "מרטיני ים המלח" המושקע. "עפו על הקוקטייל", הוא אומר בחיוך. "הם אהבו את זה". עדי, שהפציצה עם הקוקטייל שלה – "בלונד אילוז'ן" – נלחצה כשהכריזו שרק ישראל עוד לא הגישה את המשקה ואז יניב כהן (deli, תל אביב) התפרץ לשיחה אחרי שסיים את הקוקטייל שלו – "פאצ'ה רוחה" – בהכרזה הקולנית: "איזה לחץ?! שם זין על כולם". בין לבין הם ממשיכים להחליף חוויות וסיפורי קרבות מחיי הלילה של ישראל ומקווים ששני השופטים ההולנדים יעריכו את ההשקעה ויתחברו לטעמים.
במקצה הזוגות – כשאחד עובד בשקט והשני מספר את סיפורו של המשקה עד להגשתו – האוסטרלים נעמדו מאחורי הבר ומיד התפשטו עד לתחתונים. היה קשה לעכל את זה, טקטית ו-וויזואלית. הסיפור שלהם היה מעולה אבל מי רוצה לשתות משהו שערבב ושקשק ברמן עירום?
אחריהם עלו הישראלים – עם העברית המשובשת, השתיקות המביכות והמבטים ההמומים והמבוישים מול השופטים – ונתנו עבודה כמו זוג רובוטים מסונכרנים במפעל רכב. עמית מסביר ולביא מישלי (קולינס, תל אביב) מתקתק קוקטייל לארבעה. בשקט בשקט התגבשה הפרזנטציה המדויקת ונמזג הקוקטייל, שזכה לכינוי ההולם "לילות יפו", לארבע כוסות צבעוניות מקנקן מתכת בעל מראה מיושן המעלה אדים בזכות טאצ' של קרח יבש. בלי רעש וצלצולים – ובלבוש מלא – הם הגישו לשופטים יצירת אמנות אלכוהולית.
אחרי יום שלם בפאב, מכריזים סוף סוף על המקום הרביעי – האוסטרלים. הניחוש של הנבחרת קלע בול והתקווה אוחזת בכולם, שמחליפים חיוכים בלתי נשלטים. ואז הכריזו על ישראל במקום השלישי בהפרש זעום של שתי נקודות (100 לעומת 102). שתיקה. הרוב לא הבינו אם זו הייתה הכרזה רשמית או פשוט חלק משיחה ואז כולם מעכלים את הבשורה. כמה רגעים אחרי זה כבר כולם יוצאים החוצה לנשום אוויר, ממלמלים "אנטישמים", וממשיכים הלאה. סטירר שנפל פה, שקשוק ארוך מדי שם – אף אחד לא יודע לאן הלכו שתי הנקודות הללו. אבל זה לא משנה, כי ככה זה ישראלים, נופלים וקמים, מבלי לעשות עניין. העיקר החווייה, לא?
בין הגמלים והחומוס לטוויסט האיכותי
ביום האחרון כולם כבר התעוררו בלי ההשכמה הטלפונית של פקידת הקבלה. שמנו את התיקים בשמירת חפצים ויצאנו בקבוצות אקראיות להיאבד בין סמטותיה של העיר בפעם האחרונה. רק בדרך לנמל התעופה, אחרי החיוכים, הדרמות, התחרות, הכיף והאופוריה, מתחילה לחלחל המהות האמיתית שמתחת לפני השטח של המשלחת הזו; של כל משלחת ישראלית – להוכיח שאנחנו הרבה יותר ממה שאומרים וחושבים עלינו. שאנחנו לא אומה של רוכבי גמלים חמושים שמטביעים הכול בחומוס ולא מסוגלים להפסיק להילחם. שיש לך חך, ויש לנו טוויסט ויש לנו מקום משלנו בעולם.
קוקטייל זה משקה הדורש זמן אבל יש משהו באירופאיות שנותן לך ליהנות מהזמן הזה – גם של ההכנה וגם של השתייה – וככל שמתקרבים לארץ מבינים שאולי פשוט אין לנו סבלנות לזה פה. אפשר ליפול לקלישאות סיכום על חלומות שבורים של חיים באירופה, אבל בסופו של דבר הישראלים כבר לא באים רק ללמוד אלא גם ללמד ומביאים ניחוח וגוון מאוד ייחודי ומאוד לא לבנטיני. סוף סוף יש לנו חספוס ייחודי שכבר אפשר להבדיל מאחרים ולהבחין בו בבירור. וודקה רד בול? הגיע הזמן שתתקדמו לישראל 2013.