ידוע שאסור להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, אך זה לא סוד שכולנו נמשכים ליופי: אנשים יפים ממלאים את מחשבותינו, מרוחים על שערי העיתונים שלנו ומככבים בפרסומות שאנו רואים. הרבה פעמים האדם שנראה לנו פחות מושך חיצונית ימצא חן בעינינו יותר אישיותית, בטח לטווח הארוך, אך לרוב ניטה בתחילה דווקא לכיוון היפה חיצונית. למה

כמו הרבה דברים שקשורים באדם, גם כאן הסיבה היא אבולוציונית, ובמקרה שלנו - קשורה לפוריות. למשל, סימטריה בפנים היא סימן לבריאות טובה ולהיעדר מחלות התפתחותיות; עור חלק ושיער שופע הם סימנים לאדם צעיר בעל כושר פיריון טוב יותר; אצל נשים, היחס בין המותניים לירכיים קשור לפוריות. בקיצור, אנחנו חושקים בבני זוג יפים יותר כדי להבטיח שיהיה לנו דור המשך.

נתעכב לרגע על הההעדפה לסימטריה שהזכרנו קודם: העדפה זו נמצאה גם אצל מינים שונים של חיות בטבע ואינה בלעדית רק לאדם. אולם היכולת לשמור על סימטריה בשנות ההתפתחות של הגוף היא קשה ומכבידה: שני חלקי הגוף צריכים לקבל את אותן ההוראות, ואז להשיב מידע על קצב ההתפתחות; בהתאם לנתונים שהתקבלו צריך לתאם את המשך הגדילה כך שתהיה סימטרית, וכן הלאה. כלומר, כשלים בתקשורת הבין-תאית הם אלו שעומדים בדרך להתפתחות סימטרית - וזאת הסיבה בגללה נעדיף את הסימטריה, למרות שהתפתחותית, היא רק מכבידה עלינו. הסימטריה החיצונית היא מדד לטיב הגנים, שכאמור, מופקדים על בטחון דור ההמשך שלנו

וכנראה שאנחנו חושבים על דור ההמשך עוד כתינוקות - כי מחקרים מצאו שכבר כתינוקות בני חצי שנה אנחנו יודעים לזהות ולהעדיף פנים יפות, וכי ההתלבטות וקבלת ההחלטה אורכות רק 13 מילישניות. מה נחשב יפה בפנים האנושיות? כשאנחנו מסתכלים על פנים של בן אדם, אנחנו תופשים אותן בשלושה ממדים: גובה, רוחב ויחס קדמי-אחורי. כאמור, אנו מחפשים סימטריה - שהאיברים הזוגיים כמו העיניים והאוזניים יהיו באותו גודל, גובה ומרחק מקו האמצע. בנוסף, אנחנו רוצים שתהיה חלוקה שווה של הפנים לשלישים: מקו השיער עד הגבות, מהגבות לקצת מעל השפה העליונה ומשם ועד הסנטר (הרגישו חופשי לממש את עצמכם כדי להבין טוב יותר). לצד זה, אנחנו רוצים ששורש האף יהיה על אותו אנך ישר שעובר דרך קו שתי הלסתות בפרופיל. די הרבה בקשות גיאומטריות בשביל אנשים פשוטים, לא?

מרילין מונרו
מרילין מונרו, שנחשבה לאחת הנשים היפות ביותר בעולם | צילום: L. J. Willinger, GettyImages IL

הבהלה לזהב

גם ליאונרדו פיבונצ'י, המתמטיקאי האיטלקי מהמאה ה12, קשור לכתבה שלנו; זה לא כי הוא היה יפה במיוחד, אלא בזכות כלל שעלה עליו (זהירות, שיעור מתמטיקה קצר לפניכם). לפי הכלל, בסדרה שבה כל איבר הוא סכום השניים הקודמים (1, 1, 2, 3, 5, 8, 13...) הולך ומתפתח יחס קבוע ופורפורציונלי בין כל זוג מספרים עוקבים. היחס הזה זכה לשם "יחס הזהב", והוא שווה למחצית הסכום של 1 ושורש 5, כלומר 1.618 בקירוב. מה שמיוחד בו הוא שלאורך הדורות התגלה כי הוא נוכח באינספור מקומות בטבע: מגוף האדם, דרך אדריכלות מופת ומבני צמחים ועד מבנה ה-DNA שלנו. והנה מגיע השוס: אנחנו מוצאים כיפים יותר מבנים שמצייתים ליחס הזה. חקר הסיבה לכך עדיין מעסיק את המדע, אבל בינתיים אין להתכחש לכך שמדובר בעובדה. אז בפעם הבאה שתרצו לבדוק את הופעתכם תיאלצו להיעזר לא רק במראה, אלא גם בסרגל ובמחשבון 

על בנים ועל בנות

בנות ונשים לומדות מה זה להיות יפה לפי האידיאלים שמוצגים להן בטלוויזיה, בקולנוע, במגזינים ובפרסומות. התפישה שרזה זה יפה נכנסה למיינסטרים עם תחילת המאה ה-20, אז נשים לבשו מחוכים שיעצבו את גופן לצורת שעון חול - מותניים צרים וקימורים מובחנים מאוד - וכתופעת לוואי החלישו אותן והציבו אותן בסכנת התעלפות מדברים קטנים יחסית. אבל עם הזמן האידיאל הופך צר יותר ויותר, והנטייה להשמנה רק רווחת - וכך גדל הפער בין האידיאל למציאות ומחריף את המצב. מרילין מונרו, לדוגמה, שבשנות החמישים נחשבה לכליל היופי, לא הייתה מתקבלת היום בברכה בעסקי הדוגמנות, שכן הייתה נחשבת הרבה יותר מדי מלאה. מיותר לציין שהיא הייתה יפהפייה, ושהאידיאל של היום מעוות (לא שההוא של אז היה הרבה יותר טוב). נשים רוצות להיות רזות כמו במגזינים שכן הן מקשרות באופן לא מודע את הרזון לדברים אחרים כמו אושר, ביטחון והצלחה בתחום הרומנטי - שכמובן לא קשורים אליו בכלל. ומחקרים הראו שכשאשר הן נחשפות לתמונות של דוגמניות רזות מאוד ממגזינים עולות בהן תחושות של כעס, דיכאון, בטחון עצמי נמוך וחוסר סיפוק עם צורת גופן - בדיוק התחושות שמלוות הפרעות אכילה

אולם בעוד הנושא של אידיאל היופי הנשי השקרי והלא-מציאותי זוכה בשנים האחרונות למודעות רבה ואף למחאות, נראה שהדיבור על אידיאל היופי הגברי מזערי - וזה לא מפני שהוא לא קיים, ולא מפני שהוא לא מדכא גברים, אלא מפני שגברים פחות מדברים על הנושאים האלה - והסיבה לכך נעוצה בדיוק באותו אידיאל. גם על גברים מוטל לחץ להיות מושלמים, מה שהרבה פעמים מוביל למוסר כפול, למשל - אסור שיהיה לך משקל עודף, כי זה מגעיל; מצד שני, אסור שתהיה רזון, כי זה לא מושך גם כן. גברים מצופים להיות שריריים וחסונים, עם ידיים איתנות ו - כמובן - קוביות בבטן. מה שלא תמיד יודעים זה שזה לא כזה פשוט להגיע ליעד הזה, ולמעשה, זה דורש לא פחות עבודה מאשר זו שנדרשת עבור נשים כדי להיות דקות. אגב, מעניין לציין שלחוזק הזה אין תועלת ממשית עבור הגבר המודרני, אלא אם כן מדובר בגבר שעוסק בעבודה פיזית (כמו מוביל או פועל בניין). בנוסף, אידיאל היופי הגברי מכתיב גם את האופי הגברי: אתה צריך להיות סטרייט, קשוח, וולגרי במידת מה ורצוי מאוד שלבן כדי להיחשב "גבר אמיתי". ברגע שגם הגברים וגם הנשים יבינו שהאידיאלים האלה הם אך ורק מחסומים שמונעים מאתנו להיות ולאהוב את מי שאנחנו, העולם יהיה מקום טוב יותר.

ובינתיים, בעולם

עם זאת, חשוב לציין שאידיאל היופי הזה לא נכון לכל מקום בעולם: בתרבויות שונות תופשים יופי באופנים שונים. אם תצפו במוצאי שבת בסרט הערבי שמשדר ערוץ 23 תוכלו לראות למשל שבתרבות הערבית המסורתית - כמו בכל מיני מקומות באפריקה - שמן זה יפה. התפישה הזו נובעת ממשמעותו של עודף המשקל - שפע ורווחה. לכן גברים ונשים לא מצופים להיות רזים, אלא דווקא רחבים, ולנו אפילו יצא לשמוע בסרט את המשפט "תזמיני את המנה מוקרמת, תראי איזו רזה את, מי ירצה אותך ככה". עם זאת, בהשפעת הגלובליזציה, בתרבויות כאלה נהוג גם לתפוש נשים עם עור בהיר יותר כיפות יותר - כנראה גם כי ככה זה בחו"ל הזוהר, וגם כי עור בהיר הוא פחות רווח באוכלוסייה, ומה שלא נמצא בשפע נחשב בעינינו כשווה יותר

יופי ערבי
יופי ערבי | צילום: אימג'בנק/GettyImages, getty images

בעולם הערבי יש גם הקפדה יתרה על כללי הצניעות - נשים נדרשות שלא לחשוף את גופן בפומבי ולכסות את פניהן באמצעות החיג'אב. במדינות קיצוניות החיג'אב מכסה גם את כל הפנים פרט לעיניים - ולכן ישנה חשיבות גדולה ליופי שלהן, שאפילו משתקפת בשפה הערבית, בה ביטויים רבים קשורים לעיניים. ישנם תכשירי יופי רבים לעיניים, אפוא, ויפי האישה מתואר על פי "האור שיש לה בעיניים". 

במזרח אסיה, לעומת זאת, מייחסים חשיבות רבה לעור: עור נערי וחלק הוא קריטריון הכרחי ליופי. תהליך הטיפול בעור במדינות האלה הוא הרבה יותר מורכב מבמערב: ניקוי כללי, שימוש במי פנים, תחליבים, סרומים, קרמים, מסאז'ים ועוד. האידיאל הזה לא פוסח גם על הגברים: בעוד הגברים במערב נחשבים נתונים פחות למרותה של החובה להיראות מושלם, הגברים הדרום קוריאנים, למשל, מטפחים מאוד את עורם, שנחשב אינדיקטור להצלחה חברתית. תעשיית היופי הגברית בלבד בדרום קוריאה, על פי ההערכות, מגלגלת 850 מיליון דולר בשנה

רגלי לוטוס
רגלי לוטוס | צילום: China Photos, GettyImages IL
 ונסיים עם ריטואל יופי ידוע ואכזרי למדי: כריכת הרגליים של הנשים הסיניות. התיעוד הראשון למנהג הזה הוא מתקופת שושלת סונג (960-1279), אז זה היה מנהג של נשים מהחברה הגבוהה - הוא היווה סמל סטטוס, שכן בגללו הנשים לא יכלו לבצע עבודות פיזיות (הן בקושי יכלו לזוז). בהמשך הוא התפשט גם אל המעמדות הנמוכים. התהליך החל כשהילדה בת 4-7, ובו רגליה נקשרו בבד כדי למנוע את גדילתן. רגליים בגודל 7 ס"מ, "רגלי לוטוס מוזהב", נחשבו אידיאל יופי אדיר, ורגליים בגודל של עד 15 ס"מ נחשבו יפות גם כן ונקראו "רגלי לוטוס מוכסף". הקשירה סביב הרגל כשהוא מקובצת הביאה לשבירת העצמות ברגל, וכך נמנעה הגדילה שלה. זה, כמובן, היה כרוך בכאב אדיר, ובסכנה למחלות כמו ציפורן חודרנית או זיהומים. בתחילת המאה העשרים מיסיונרים נוצריים וארגונים של נשים משכילות קראו לביטול המנהג, וב-1912, עם נפילת שושלת צ'ינג והקמת הרופבליקה הסינית, עבר חוק שאסר על המנהג, וגזר עונש מוות על המפר אותו. מ-1949 שורר בסין שלטון קומוניסטי, אך החוק עוד עומד בעינו

אז אידיאלי היופי שאנחנו סובלים מהם אמנם אינם הנוראים ביותר שידעה ההיסטוריה, אך ההשפעה שלהם בפועל היא עדיין דיכוי הפרט ופגיעה בביטחון ובתפישה העצמית של נשים וגברים כאחד. לא צריך להטיל שום עונשי מוות; רק צריך להבין שהתנערות מהם לטובת השלמה וגאווה ביופי הייחודי של כל אחד ואחת מאתנו היא לא רק צעד גדול לנו כפרטים - היא גם צעד גדול לאנושות

_OBJ