האודישן של אביב פנקס לסדרה החדשה בכיכובה, "פלאשבק", לא היה נהדר -או כך לפחות היא חשבה. היא הגיעה לאודישן מהשבעה של סבתה, והתפרקה: "היינו מאוד-מאוד קרובות ובכיתי נורא באודישן, הייתי בטוחה שהתפקיד לא שלי". בכל זאת, הצוות התאהב בה, וכעבור חודש וחצי נודע לה שהתפקיד שלה.

פנקס, בת 24, מוכרת לכם בעיקר בזכות התפקיד בסדרת הנוער "נעלמים", שהייתה למעשה הפרויקט המשמעותי הראשון שעשתה כשחקנית. "סט צילומים נראה אחרת לגמרי כשאתה מאחורי הקלעים", היא משתפת. "יש מלא מצלמות ואתה צריך להבין איזו זווית תופסת אותך, ומה התפקידים של מיליון אנשי הצוות. זו הייתה חוויה מלמדת מאוד".

החדים מבינכם יזהו את פנקס גם בזכות "תאג"ד", שם השתתפה בתפקיד אורח כמש"קית חינוך. "זו הייתה חוויה אחרת מזו של 'נעלמים', זה היה מאתגר יותר כי הקצב היה מהיר והדרישות היו גבוהות. גם התוכן היה שונה, חוזרים לצבא. אלה לא מערכות יחסים של בני נוער".

הצילומים הזכירו לך את השירות הצבאי שלך?

"הסט נראה ממש כמו בסיס צבאי, היה שם הכול - ממגורים ועד חדר אוכל ומרפאה, ואתה לובש מדים, אז זה מרגיש מאוד אמיתי, והאמת שהיה מדליק לחזור לתפקיד צבאי. אבל מבחינת התפקיד - לא ממש. אני מגלמת את דנה, מש"קית חינוך מעט חסרת ביטחון וביישנית. אני הייתי מש"קית ת"ש, פגשתי חיילים מבתים קשים ובהמשך הפכתי למפקדת בקורס ת"ש, כך שהיה לי שירות אינטנסיבי שנדרשתי להפגין בו הרבה ביטחון. כשהייתי בצבא הקדשתי את עצמי לזה, והתחלתי עם אודישנים רק אחר כך".

איך זה מרגיש להשתתף בפרויקט שכולם מדברים עליו?

"זה פשוט מטורף, התגובות מגיעות מכל מקום וזה מרגיש אדיר להיות חלק מזה. אני מאמינה בפרויקט הזה מאוד ומרגישה שיש לו עתיד, עוד לא ראיתם כלום".

ועכשיו, כאמור, הגיעה הסדרה "פלאשבק". מדובר בדרמת נוער מוזיקלית שעלתה השבוע בערוץ הילדים למנויי HOT, ועוסקת בהתמודדויות של בני נוער עם אהבה ראשונה, דימוי עצמי, לחץ חברתי, הגשמת חלומות, אלימות ברשתות חברתיות, נטייה מינית ועוד. "הסדרה הזו מדברת לאנשים צעירים, ומזכירה לי מאוד את מה שחוויתי בתיכון. אתה חושב שאתה יודע הכול ורוצה להגשים את עצמך, אבל החיים מפתיעים אותך כל כך הרבה פעמים", אומרת פנקס. "הסדרה הזו מביאה את החיים של בני הנוער באופן כן מאוד".

בסדרה היא מגלמת את ניר בר גפן. "היא סוג של בן", מתארת פנקס את הדמות שלה, ומסבירה: "היא לא עסוקה בטיפוח, אוהבת לעשות מוזיקה, בחורה מרדנית שלא נכנעת למוסכמות ולא פעם מסתבכת בגלל הפה שלה. היא גם מאוד אותנטית, נאמנה לעצמה ולא משחקת משחקים".

אביב פנקס למעריב לנוער (צילום: לירן מור, מעריב לנוער)
צילום: לירן מור, מעריב לנוער

התחברת אליה?

"מהרגע הראשון היה לי ברור שיש לי איזה חיבור מטורף אליה. עשיתי אודישנים לדמויות נוספות, אבל משהו מאוד התחבר לי לניר, אולי כי היא מזכירה לי את עצמי בתיכון בהרבה סיטואציות".

כלומר?

"יש לה איזה מין מקלט ברור בעצמה, שלא תמיד מאפיין אנשים בגיל הזה. כלומר, בני נוער הם בדרך כלל מבולבלים, אבל היא יודעת מה היא רוצה ואני מתחברת לזה מאוד. מצד שני אני מתחברת גם לעקשנות שלה, לחוסר המוכנות להתפשר ולמחשבה שהיא יודעת הכי טוב. זה דווקא מה שמפיל אותה, וגם אני מנסה לשפר את זה בעצמי עד היום. אני גם אוהבת את האומץ שלה".

מה הייחוד של "פלאשבק" לעומת סדרות נוער אחרות?

"לדעתי, זו הפעם הראשונה בסדרת נוער שבה לכל אחד יש ייצוג, כל אחד יוכל למצוא את עצמו בסדרה. בין אם זה הבחור שאוהב ספורט ורוצה להוכיח את עצמו, זו שעסוקה במראה החיצוני ומושפעת מההורים שלה, מישהי שכל הזמן מתאהבת או אחת שבועטת במוסכמות. הדמויות העמוקות והמגוונות האלה הן הייחוד של הסדרה".

"פלאשבק" עתידה לעסוק באופן רחב בנושא הזהות המינית, ותציג את המורכבות שביציאה מהארון ואת ההתמודדות איתה. "אני חושבת שזה נושא שראוי שייתנו לו יותר מקום בטלוויזיה של בני הנוער. בכל אופן, אני שמחה שהיום יש יותר סובלנות, פתיחות וקבלה", היא אומרת.

מדובר, כאמור, בדרמה מוזיקלית, שאולי תזכיר לכם מעט את "GLEE". כשאנחנו שואלים את פנקס עד כמה היא מחוברת לעולם המוזיקה, היא עונה: "אני אוהבת לשים באוטו מוזיקה ולצרוח בקולי קולות, אבל אני לא זמרת, מקסימום שחקנית שיודעת לשיר, וגם את זה אני חבה לשיעורי פיתוח קול, אבל אני נהנית מזה. גם ניגנתי בחיים על הרבה כלים, אבל לא הצטיינתי באף אחד מהם".

איך היה לשיר בסדרה?

"בהתחלה זה היה מביך מאוד, בייחוד כשיש סביבי זמרים שבאמת יודעים לשיר. בימים הראשונים הרגשתי קצת כמו איזה צפרדע, אבל הבמאי עזר לי להשתחרר. צחקנו מזה ובסוף אפשר לומר שניצחתי את הפחד הזה".

אביב פנקס למעריב לנוער (צילום: לירן מור, מעריב לנוער)
צילום: לירן מור, מעריב לנוער

"לפעמים יש מחנק בגרון, אבל אני משתדלת לשחרר"

היא גדלה בקיבוץ בצפון הרחוק, למדה בבית הספר בקיבוץ ובכלל הייתה רקדנית ("רקדתי בלט מגיל שלוש ועד גיל שמונה-עשרה"). אחר כך התגייסה לצבא ושירתה, כאמור, שנתיים מלאות ואינטנסיביות כמש"קית ת"ש וכמפקדת. היא פנתה למשחק רק בתום השירות הצבאי, עברה לעיר הגדולה תל אביב, ונרשמה לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ("עוד שבועיים אני מסיימת את הלימודים. אלה היו שנים עם הרבה חוויות מעצבות, התעסקות בעצמך אבל גם ראייה רחבה ומעמיקה יותר על אנשים אחרים").

כבר מגיל צעיר היא ידעה שהיא נועדה לבמה: "תמיד הרגשתי את זה בפנים. כשהייתי קטנה הייתי עושה בקיבוץ הצגות ומשכנעת את כל הילדים להשתתף, תוך הבטחה שיקבלו סנדוויץ' עם שוקולד בתמורה", היא נזכרת, "אבל אם היה רגע אחד שבו הבנתי שאהיה שחקנית, זה כשסבתא שלי לקחה אותי לתיאטרון לראות את 'צלילי המוזיקה'. הייתי בערך בת 8 והבנתי שיום אחד אוכל להיות על הבמה הזו בעצמי".

ההורים, אגב, תמכו בה כבר מההתחלה: "מה שתמיד היה חשוב להם הוא שאהיה מאושרת ושאעשה את מה שאני אוהבת, ואני מאוד מעריכה אותם על זה. אני רואה מסביבי הרבה אנשים שההורים שלהם נרתעים מהתחום".

עכשיו, עם "פלאשבק", נראה שאת ממש רגע לפני הפריצה הגדולה שלך.

"אני בכלל לא מבינה מה קורה. אני לא מסתכלת על זה במונחים האלה. כלומר, אני שחקנית, זה מה שאני עושה, ואני מקווה שיהיו לי עוד הרבה פרויקטים בעתיד. אולי ארגיש את זה כשאוכל להסתכל אחורה ולהיות גאה בפרויקטים שהשתתפתי בהם. בינתיים אני מרגישה שעוד לא עשיתי צעד אחד".

בניגוד לאי אילו אמנים שחרדים לפרטיות שלהם, פנקס אומרת כי זה דווקא נעים לה כשמעריצים פונים אליה: "זה מרגיש כמו הכרה במה שאני עושה. גם אני התרגשתי נורא כשראיתי מישהו שהערצתי כנערה, ואני מנסה לתת מקום לתחושה הזו אצל מי שפוגש אותי".

אולם לעתים המפגשים האלה מספקים חוויות משונות: "פעם אחת ישבתי בבית קפה, ושתי בנות שישבו בשולחן הסמוך אליי זיהו אותי אבל התביישו לגשת. במשך חמישים דקות הן רק הסתכלו עליי ושרו את שיר הפתיחה של 'נעלמים' בזמן שאכלתי". בסופו של דבר היא זו שפנתה אליהן: "אמרתי להן שהן שרות יפה, ובסוף הצטלמנו. זה היה מצחיק. כשאני מזהה אדם שרוצה לגשת ונמנע אני כל כך מזדהה עם זה, אז אני באה בעצמי".

עולם הבידור הוא לא קל. מה קורה כששומעים "לא"?

"היו ויש סירובים וזה לא נגמר, אבל אם זה העולם שלך אין לך ברירה ואתה ממשיך עד שאתה מקבל 'כן'. זו דרך ארוכה ואני מוכנה לאכזבות כמו שאני מוכנה להצלחות. ברור שברגע הראשון יש מחנק בגרון, בייחוד אם זה פרויקט שאתה ממש רוצה, וזה קורה הרבה, אבל אני מאמינה שמה ששלך - שלך, ושיש סיבה למה שלא. אני משתדלת לשחרר ולא להתעסק בזה".

האהבה הגדולה שלה, מבחינה מקצועית, היא דווקא לא טלוויזיה אלא תיאטרון, ואילו החלום זה ליצור משהו משלה: "אני רוצה לכתוב סדרה שיפיקו אותה וליצור דמויות מאפס, ומרגישה שיום אחד גם אעשה את זה". מעבר לזה, היא פשוט רוצה להיות מאושרת: "אני רוצה לקום כל בוקר ולהיות שמחה ומלאת סיפוק ממה שאני עושה. ברור לי שאני במקצוע הנכון ואני רוצה להמשיך ליהנות מהעולם הזה".

A photo posted by Aviv Pinkas (@avivpinkas) on

"מול גידי גוב אני הילדה הזאת שלא מצליחה לדבר"

היא טיפוס של בית ("אני הכי אוהבת לשבת בבית עם חברים, לראות סרטים ולבשל ביחד ארוחות ערב כיפיות"), שומעת את כל סוגי המוזיקה ומעריצה את גידי גוב ("מולו אני הופכת להיות הילדה הזאת שלא מצליחה לדבר. הייתי במלא הופעות שלו וכל פעם אני רוצה לגשת אליו ומתביישת"), אוהבת להשתולל בריקודים וגם לעשות יוגה, מתה על הים ("בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב - אני שם"), מעידה על עצמה כי יש לה הרגלי אכילה של ילד בן עשר ("אני אוכלת מלא ג'אנק - שניצל, פתיתים, שוקולד. כמעט אין לי ירקות בתפריט") וממש אוהבת לאכול בחוץ ("זה התחביב שלי. אולי הייתי צריכה להיות מבקרת מסעדות").

היא גם קרובה מאוד להורים שלה ("אני משתפת אותם בכל, אמא שלי תמיד אומרת שעוד לא הצלחתי לצאת מהבטן שלה"), שהתגרשו כשהייתה צעירה מאוד. "אבל הם תמיד נשארו בקשר טוב מאוד", היא משתפת, "ואני מברכת על זה, כי אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם בני הזוג הנוכחיים של ההורים שלי לא היו חלק מהחיים שלי. מבחינתי, הם כמו הורים נוספים. ברור שיש קשיים, אבל אני אוהבת את המשפחה שלי בדיוק כמו שהיא".

איזו נערה היית?

"הייתי חרוצה מאוד. הולכת לבית הספר, חוזרת הביתה לאכול ומיד יוצאת לשיעור בלט. ככה נראו שישה ימים בשבוע אצלי, זה היה אינטנסיבי מאוד ולא היה לי יותר מדי זמן פנוי. אבל זה כל כך עיצב את מי שאני היום, לימד אותי מוסר עבודה ונתן לי את הרצון להצטיין. הדברים האלה מגדירים אותי".

מהי ההתמודדות הכי קשה של בני נוער בימים אלה לדעתך?

"יש לי ארבעה אחים בסביבות הגיל הזה, וכשאני מסתכלת עליהם, אני חושבת שהדבר הכי קשה אצל בני נוער הוא הצורך להיות משהו שאתה לא כדי להיות אחד מהחבר'ה. הצורך להרגיש מקובל, למרות שאני לא אוהבת את המילה הזו, נכון לכל גיל, אבל אצל בני נוער הכול מועצם ואתה לא מרגיש מספיק טוב עם עצמך. כשגדלים מבינים שהתשובות נמצאות בפנים".

אילו היית יכולה לחזור לעצמך של גיל 16, מה היית אומרת לה?

"עולות לי מלא מחשבות. הייתי מציעה לה לאהוב את עצמה, לא לחשוב כל כך הרבה ולנתח את הסביבה יותר מדי - מה ההוא אומר ומה ההיא חושבת. החיים כל כך מורכבים, אנחנו עוברים הרבה שינויים ולפעמים אנחנו אלה ששמים לעצמנו רגליים. הכי חשוב זה לקבל את עצמך, להיות שלם ולא להקשות יותר מדי. הייתי אומרת לה לראות את הטוב שבה".