אם יצא לכם לטייל ברחבי העולם בשנים האחרונות והגעתם לניו יורק, לונדון, פריז, יפן, אמסטרדם או מקסיקו, בהחלט ייתכן ונתקלתם בעבודותיהם של חברי הברוקן פינגאז הישראלים. אולי אפילו הגעתם לתערוכות בהן הם הציגו בישראל במוזיאון תל אביב ובמוזיאון חיפה לאומנות. השלושה, חברים שגדלו ביחד בחיפה והפכו לסנסציה עולמית, עושים גרפיטי ואומנות רחוב ("סטריט ארט" בשפה מקצועית), לא נוהגים לחשוף את פניהם או את זהותם המלאה מכיוון שהאומנות שלהם מתבצעת ברובה במרחב הציבורי. הם אמנם זוכים לאהדה רבה מהציבור, אבל השלטונות והממסד לא תמיד התחברו ליצירות שלהם, אותן הם נוהגים למחוק במידה והן לא הוזמנו על ידם.

"כילדים נחשפנו לאיור מקומיקס ומסדרות מצוירות, למשל צבי הנינג'ה, ספיידרמן ואפילו זבנג של 'מעריב לנוער' (ותודה לאורי פינק שלימד אותנו בגיל 9 שאפשר לשלב בובה מתנפחת וסירופ שוקולד!). כשהתבגרנו, התחלנו לרכב על סקייטבורד וזה פתח לנו דלתות לתרבויות שוליים ולאמנים כמו ג'ים פיליפס", אמרו השלושה בראיון ל"מעריב לנוער".

המורה המיתולוגי

האגדה מספרת שהידע שלכם הגיע ממורה דגול שלימד אתכם על טכניקות ובניית האנטומיה של גוף האדם.
"זה נכון, הרבה ממה שאנחנו עושים כיום זה בזכות גנדי ז"ל. בתיכון לקחנו אצלו שיעורים פרטיים בדירה שלו, והוא לימד אותנו בצורה רצינית וסובייטית, שהייתה מאוד שונה מהשכונתיות הישראלית שהכרנו עד אז. הוא נתן לנו את הכלים הבסיסיים של ציור ועיצוב, קומפוזיציה, פרספקטיבה ואנטומיה – כשיש לך את הכלים האלו, כל מה שנשאר זה להתאמן הרבה".

כיצד התחלתם ליצור גרפיטי?
"בסוף שנות התשעים-תחילת שנות האלפיים, הגרפיטי היה בכל מקום, מסדרות ומגזינים ועד קליפים והטלוויזיה, אבל למעט נחמן מאומן הגרפיטי לא היה נפוץ בארץ. כשקלטנו שכל מה שצריך זה להביא ספריי, לבחור שם ולצאת לסיבוב עם החבר'ה כדי שבחיפה יהיה גרפיטי, עפנו על העניין. הכל היה נראה אז ממש גרוע כי לא היה לנו ממי ללמוד, אבל לא היה לנו אכפת".

עבודה של הברוקן פינגאז (צילום: ברוקן פינגאז, מעריב לנוער)
"הכל היה נראה גרוע כי לא היה לנו ממי ללמוד, אבל לא היה לנו אכפת" | צילום: ברוקן פינגאז, מעריב לנוער

באותן שנים הגרפיטי הגיע לכותרות בישראל ואפילו היו שקראו לו ונדליזם. עם זאת, בשנים האחרונות אנו רואים מגמה חזקה שבה הגרפיטי מקבל את הכבוד המגיע לו בעולם האומנות והעיצוב. "אנחנו ציירנו קודם כל בשביל הכיף, לא הייתה לנו שום אג'נדה, פוליטית או אמנותית, פשוט התמכרנו לאדרנלין של לצאת בלילה ולעשות משהו לא חוקי", אמרו השלושה. "זה היה דבר מאוד הגיוני עבורנו, אבל רוב האנשים סביבנו חשבו שזה בעיקר מוזר שאנחנו מסתכנים ומבזבזים כסף משהו שלאף אחד לא היה אכפת ממנו".

אפשר לומר שאת ההכרה הגדולה בארץ קיבלתם כשנפתחה תערוכה במוזיאון תל אביב בשם "בפנים" בה השתלטתם על חלל שלם שהציג את עבודותיכם, יחד עם אמנים נוספים. איך הרגשתם לקבל את החיבוק מהממסד ומהקהל?
"מאז ומתמיד עשינו את האומנות שלנו ברחוב ובסטודיו בלי לחשוב אם נקבל הכרה או לא, עשינו מה שהרגיש לנו נכון וכיף לעשות. כשהזמינו אותנו לראשונה להציג במוזיאון, זה באמת היה מרגש ואולי גם קצת מוזר שבמקביל עדיין מוחקים עבודות שלנו ברחוב".

ערד וניו יורק קרובות מתמיד

אתם שואבים השראה רבה מהמקום בו אתם נמצאים, חיים ומטיילים, ניתן לראות זאת בטיולים שלכם להודו, ברזיל ויפן. האם הדרך הטובה ביותר למציאת השראה ולהתפתחות כאמן היא לחוות מקומות ותרבויות מרחבי העולם?
"בשבילנו, דרך טובה למצוא השראה זה להיות מחובר לעצמך. המקום שאתה נמצא בו יכול לעורר אצלך דברים שונים שכנראה לא היו מתעוררים באותה צורה במקום אחר, מה שחשוב זה איך שאתה רואה את הדברים. אומנות צריכה לגרום לאנשים לחשוב בצורה חדשה על דברים, ובתור אמן חשוב לאתגר את עצמך כל הזמן ולחקור את העולם ואת המוח שלך. כל מקום שאנחנו מגיעים אליו משאיר בנו משהו מהתרבות והצבעים הייחודים לו. אנו חיים בתקופה שמאפשרת לנו להסתובב בעולם ולהמשיך לעשות מה שאנחנו עושים מכל מקום, זה מרתק ומרגש לראות את התגובות של אנשים במקומות שונים לאומנות שלנו".

לאחר שסיימה את מסעה בהודו, הקימה השלישייה תערוכה בלוס אנג'לס שבארצות הברית. לדבריהם, ההזמנה לתערוכה הגיע בדיוק כשרצו להתנתק לכמה חודשים מהעולם המודרני כדי להיות פנויים ו"נקיים" ליצור ללא הפרעות, ללא טלפונים סלולריים ואי-מיילים, ובעיקר ללא הלחץ התמידי שיש בישראל. "הודו הייתה מושלמת עבורנו, אין סוף צבעים ואנשים מיוחדים, מקדשים צבעוניים ושלטים מצוירים ידני, ואפשר להגיד שזה היה ההיפך הגמור מלוס אנג'לס, שם עשינו תערוכה שנקראה 'Journey Galactico' בה עשינו מעין השוואה בין תרבות הצריכה והפרסום האמריקאית לתרבות ה'פופ' של הדתות בהודו ובמזרח. השתמשנו בצבעים חזקים וקונטרסטיים ובכותרות שמנות ובולטות כדי לחקור נושאים כמו סקס, מוות, חיי נצח וקדושה. בנינו בגלריה בלוס אנג'לס מקדש מעצים צבועים שפרקנו ממבנים נטושים בדאון טאון, וציירנו עליו דימויים שונים מהמסע, כשמבפנים כיסינו את הקירות בסקיצות ובחפצים שמצאנו בדרך".

ברחבי העולם ישנה מגמה בה מדינות מזמינות אמני גרפיטי לאייר ולחדש קירות חיצוניים של מבני מגורים עצומים בשכונות מוחלשות כדי לשפר ולהעלות את רמת החיים באזורים אלו. ברוקן פינגאז הוזמנו בעצמם ליצור פרויקט דומה בערב, בו הדימויים התכתבו עם אופי המקום ותושביו.

עבודה של הברוקן פינגאז (צילום: ברוקן פינגאז, מעריב לנוער)
"המקום שאתה נמצא בו יכול לעורר אצלך דברים שכנראה לא היו מתעוררים באותה צורה במקום אחר" | צילום: ברוקן פינגאז, מעריב לנוער

"לעובדה שאומנות הרחוב הפכה בעשור האחרון למיינסטרים יש יתרונות וחסרונות, אנחנו באמת רואים אינסוף פסטיבלים וקירות ענקיים בערים בעולם, אבל איכשהו זה מרגיש שבגלל החיבוק הממסדי נוצר מעין סירוס של התנועה הזו והרבה אמנים ש'מצליחים' עושים סוג של קישוטים צבעוניים ובעצם איבדו את המניע האמיתי שלהם", הם אומרים על המגמה. "הפרויקט בערד היה מעניין, היה כיף לעבוד בשכונה וליצור קשר עם ילדים שלא ראו פחית ספריי בחיים שלהם. קיבלנו המון תגובות חיוביות מתושבי השכונה, אבל לצערנו חרדים קיצוניים קשקשו על העבודה שלנו אחרי כמה ימים ספורים".

מיו2 ועד הכיבוש

ההצלחה הבינלאומית של השלישייה הגיעה גם בדמות עבודה עם להקת בלינק-182, לה הם איירו שלושה פוסטרים. "הם פשוט שלחו לנו מייל וביקשו שנכין להם את הפוסטרים, זה היה מגניב. כיום קשה לשמוע את המוזיקה שהם עושים, אבל זה הרגיש כמו להגשים חלום למי שהיינו בתיכון", סיפרו על החוויה.

בלינק-182 כנראה לא היו היחידים שהתלהבו מהעבודה של הקולקטיב הישראלי הזה, כשאפילו להקת יו2 האגדית פנתה אליהם בבקשה להכין עבורם קליפ לשיר "Get Out Of Your Own Way". העובדה שניתנו להם חמישה ימים בלבד להגיש את הקליפ מוכן ושכל אחד מהם היה במדינה אחרת אולי נשמעה להם בהתחלה כדבר מטורף, אבל כמובן שהם לא סירבו להם.

"זה היה סופר מסורבל, אבל היה יתרון שכל אחד מאיתנו היה במדינה אחרת. צילמנו את הקליפ בארבעה ימים בהודו, לונדון ובחיפה, בלי שום תוכנית ובלי שאף אחד אחר ראה מה האחרים עושים. זה היה מלחיץ מאוד אבל איכשהו זה עבד בסוף", הם מספרים על האתגר המוצלח. "הם לא ביקשו לראות סקיצה או לשמוע רעיון, את ראו את הקליפ בפעם הראשונה כשהוא היה גמור והתקשרו להגיד שהם מאוד אהבו אותו. הלוואי וכל הלקוחות שלנו היו ככה".

הברוקן פינגאז נוגעים במגוון רחב של טכניקות ותחומים, מציור בטכניקות שונות, תפירה ותלת מימד ועד צילום וידאו בטכניקת סטופ מושן. לדבריהם, העובדה שהם מתעסקים במגוון רחב של חומרים וטכניקות הופכת את חייהם למעניינים יותר: "כשמשהו הולך לך יותר מדי בקלות, זה זמן טוב לנסות משהו חדש. בתרבות הפאנק יש חלק של עשה זאת בעצמך, וגם ככה תמיד אהבנו ללמוד ולעשות דברים לבד".

עבודה של הברוקן פינגאז (צילום: "ברוקן פינגאז", מעריב לנוער)
"כיבוש זאת מציאות שאסור להשלים איתה" | צילום: "ברוקן פינגאז", מעריב לנוער

כבני נוער שגדלו בתקופת הסכמי שלום כושלים, פיגועים מלחמות ותרבות פופ, פגשנו את פרויקט המדבקות שלכם "50 שנות כיבושי" שמראה את שני צדדי המתרס. מה היה חשוב לכם להגיד?
"כולנו מדחיקים כדי לשרוד במקום מטורלל כמו המזרח התיכון, אבל לפעמים חשוב להזכיר לאנשים שכיבוש זאת מציאות שאסור אף פעם להשלים איתה. חלק ממנגנון הכיבוש שמאפשר את המשך קיומו הוא הרחקת ההשלכות של שליטה על עם אחר מהתודעה הציבורית. המילה כיבוש מוחלפת ב'סכסוך', המתנחלים הם 'מתיישבים'. בגלל זה קראנו לעבודה 'כיבושי', זה כמעט חמוד. העבודה לוקחת דימויים אלימים וקיצוניים מ-50 השנה האחרונות שמתוארים בשפה פופית ושמחה, ובעזרת הומור ואירוניה היא מציגה מעין קולאז' שמרכיב את המציאות הבלתי אפשרית שכל כך הורגלנו אליה".

מודים, התאהבנו. אולי תזרקו לנו איזו עצם על הפרויקט הבא שלכם?
"סיימנו עכשיו ליצור קליפ אנימציה חדש שעבדנו עליו הרבה מאוד בזמן האחרון, הוא צפוי לצאת ממש בקרוב אז כדאי שתעקבו אחרי האתר שלנו!".