כולנו היינו שם: עומדים מול המראה בבוקר, מביטים בדמות הנשקפת אלינו - ולא כל כך מרוצים. חושבים איך היינו נראים לו רק היינו גבוהים יותר, לו היה לנו אף קטן יותר, לו היינו שריריים או בעלי שיער חלק וגולש. דימוי עצמי הוא דבר מורכב, שהופך למורכב עוד יותר בגיל ההתבגרות, והפיתוי לדמיין גרסה שונה שלנו עצמנו גדול.

לכן, כנראה, הסוגיה של ניתוחים פלסטיים אצל בני נוער כל כך שנויה במחלוקת: בעוד שיש כאלה שאומרים שגיל ההתבגרות הוא תמיד מוקדם מדי, מפני שלבני נוער אין את הבגרות הרגשית הדרושה כדי לקבל החלטה בלתי הפיכה כמו לעבור ניתוח פלסטי, אחרים מאמינים שאם הניתוח הוא זה שייתן לאותם בני נוער ביטחון עצמי ואת היכולת לאהוב את המראה שלהם - הרי שמדובר בדבר לגיטימי.

"בני נוער רבים מעוניינים לעבור ניתוח פלסטי ולשנות את המראה שלהם. הניתוחים הנפוצים ביותר בקרב בני נוער הם ניתוח אף וניתוח הצמדת אוזניים", אומר ד"ר אריק זרצקי, מנהל יחידת מיקרוכירורגיה במרכז הרפואי תל אביב ובעל רשת מרפאות לכירורגיה פלסטית. "ניתוחים שכיחים נוספים  הם הגדלת חזה, הקטנת חזה ותיקון של גניקומסטיה (חזה גדול בגבר)".

בגלל העובדה שמדובר בבני נוער שעדיין נמצאים בתהליך התפתחות פיזי, לכל ניתוח יש הגבלת גיל. כך, למשל, ד"ר זרצקי מציין כי ניתוחי אף אפשר לעבור מגילאי 16-17, ניתוחי הגדלת חזה רק לאחר סיום גדילת השדיים, כלומר מגיל 18, ניתוחי הקטנת חזה מגילאי 17-18 ("רוב הבנות שפונות לניתוח כזה מעדיפות לעבור אותו לפני הגיוס לצבא"), ואילו ניתוח לתיקון גניקומסטיה מבוצע רק לאחר בירור הורמונלי ואישור אנדוקרינולוג לניתוח. באשר לניתוח הצמדת אוזניים, ד"ר זרצקי אומר כי האוזן מגיעה לגודלה הסופית כבר בגיל 6, אך מעיד כי הוא מעדיף להמתין לגיל מבוגר יותר כדי שהניתוח יעבור יותר בקלות.

אז למה, בעצם, לא מעט בני נוער מנסים לשכנע את אמא ואבא להשקיע כמה אלפי שקלים בניתוח פלסטי כזה או אחר? לדברי ד"ר סוזי קגן, מטפלת משפחתית בכירה, הסיבה לכך נעוצה בשני דברים שקורים במקביל בגיל ההתבגרות: "מבחינה פסיכולוגית, בני נוער, שהיו עד לא מזמן ילדים שלא ממש שמו לב למראה שלהם, הופכים פתאום למודעים מאוד לדברים האלה. מבחינה פיזית, בגיל הזה כל מיני חלקים בגוף גדלים באופן לא פרופורציונלי. למשל, האף גדל כשהפנים נשארות בערך באותו גודל, והגפיים מתארכות לפני שאר הגוף. כך, למעשה, אתה הופך למודע מאוד למראה שלך, בשעה שקורים כל מיני דברים בגוף - וזה מוביל לרצון לשינוי".

דור ה-Z - ד
ד"ר סוזי קגן | צילום: יעל אפשטיין, מעריב לנוער

כאן, לדבריה של ד"ר קגן, שמרצה בנושא דור ה-Z, נכנסים המאפיינים הייחודיים של הדור: "אחד המאפיינים של בני נוער היום הוא קושי בדחיית סיפוקים. בדרך כלל, תוך כמה שנים הפנים גדלות והאף נראה טוב יותר, החזה גדל אצל בנות ומתרחשים שינויים נוספים, אבל לבני נוער קשה לחכות, הם רוצים שזה יקרה מיד. לכך מצרפים את העובדה שהפתרון היום הרבה יותר זמין ונוח מאשר שהיה פעם - ומקבלים עלייה בבני הנוער שפונים למנתחים פלסטיים".

דבר נוסף שמאפיין את בני הנוער, לדברי ד"ר קגן, הוא פחות הסתרה ופחות בושה סביב הניתוח: "ניתוחים פלסטיים הופכים לדבר מקובל יותר ויותר. להורים עדיין קשה עם זה בדרך כלל, וחלקם בוחרים להסתיר. בני נוער, לעומת זאת, מקבלים את זה. ובכל זאת, רוב הניתוחים הפלסטיים אצל בני נוער מתקיימים בחופש הגדול, כך שאפשר להתאושש בשקט בבית, הרחק מעיניהם של החברים".

איזה חלק, אם בכלל, יש לתרבות הריאליטי ולהערצת דוגמנים ודוגמניות בנושא?

"אנחנו רואים מבעד למסכים תמונות של אנשים יפים שנבחרו בקפידה. אז מה שקורה זה שבני נוער מביטים במודל היופי וחלקם מרגישים איום ונורא עם עצמם, בין אם זה מפני שהם מחוצ'קנים, עגלגלים או סתם לא מושלמים כמו האנשים שהם רואים בטלוויזיה. אלה דברים שיכולים להשתנות, גם פיזית וגם מבחינת דימוי עצמי".

אמנם רוב המתבגרים שעוברים ניתוח פלסטי הם למעשה מתבגרות ("בנות בדרך כלל חשופות יותר למודלים של יופי, ומופעלים עליהן יותר לחצים להתאים את עצמן אליהם"), ובכל זאת, גם הבנים מבקרים על שולחן הניתוחים: "בנים היום עוברים הרבה יותר ניתוחי פנים בהשוואה לעשור הקודם. המודעות גדלה".

"בהתחלה הייתי בהיי. היום אני מבינה שהניתוח היה מיותר"

"ההחלטה לעבור את הניתוח הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי", אומרת עדן אברמוב (20), שעברה ניתוח אף כשהייתה בת 15 (אברמוב ביקשה לשמור את תמונתה במערכת). "האף שלי הפריע לי בערך מאז שהייתי תלמידת כיתה ז', אם אני זוכרת נכון. קיבלתי את האף של אבא שלי, מה לעשות. אף יהודי כזה. אני זוכרת שהייתי יושבת בכיתה ומנסה לשים את הידיים בצדי הפנים, כדי שהתלמידים האחרים לא ישימו לב לאף שלי".

זו בטח תחושה לא פשוטה.

"כן ולא. האף שלי הפריע לי, אבל לא הרגשתי שזה ממש פוגע לי בדימוי העצמי. עדיין הרגשתי שאני נראית טוב, בגדול, כי היה לי ביטחון מהבית. בכל אופן, אחרי שעברתי את הניתוח הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי. הרגשתי הכי יפה שיש".

את הניתוח היא עברה בחופש הגדול שלפני כיתה י', ובאופן מעט מפתיע - זה בכלל לא היה רעיון שלה: "ההורים שלי הציעו שאעבור את הניתוח. לא כי הם חשבו שאני לא יפה, מבחינתם תמיד הייתי יפה, אלא כי הם ראו עד כמה זה הפריע לי, אפילו בלי שאומר להם". הם גם בחרו את המנתח ("הלכנו על הטוב ביותר, כי האף נמצא במרכז הפנים"), ושכנעו אותה לשמור על העניין בסוד ("לי לא כל כך הפריע שאחרים ידעו, אבל ההורים שלי ממש התעקשו שלא אגלה").

ניתוח פלסטי
ניתוח פלסטי | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

פחדת לפני הניתוח?

"לא ממש, רק קצת. האמת היא שכשאני חושבת על זה בדיעבד, זה די מוזר שלא נורא פחדתי, כי אני אחת שפוחדת מהכול. מה שבטוח, אם הייתי צריכה לעבור את הניתוח היום הייתי פוחדת הרבה יותר, עד כדי כך שאולי לא הייתי עוברת אותו, פשוט כי התבגרתי ואני מבינה לגמרי את ההשלכות שיש לתוצאה פחות טובה. בכל אופן, אני אוהבת את התוצאה".

מה הרגשת כשהבטת במראה בפעם הראשונה?

"נורא ואיום. אף אחד לא נראה טוב כשהוא יוצא מניתוח. הפנים נפוחות ומלאות בשטפי דם, והאף נראה על הפנים. המנתח לא אמר לנו שאראה לא טוב אחרי הניתוח. נהפוך הוא, הוא הסתכל עליי ואמר שאני יפה, ואני רציתי למות. כשהגענו הביתה אחרי שהורידו לי את התחבושות, אמא שלי ואני התחלנו לבכות. רק כעבור שבועיים בערך התחלתי להיראות טוב יותר, ומאז זה רק המשיך להשתפר".

ואיך את מרגישה היום?

"אני שמחה מאוד שעברתי את הניתוח בשלב כל כך מוקדם, לפני התיכון ולפני הצבא, כך שנחסכו ממני כמה שנים שבהן לא הייתי שלמה עם איך שאני נראית. זה לא שהאף שלי סולד ומושלם עכשיו. ביקשתי מהמנתח שייראה טבעי והוא די דומה לאף המקורי, אבל יפה יותר ומעט קטן יותר ומתאים לי לפנים. זה לא מושלם כי אין דבר כזה אף מושלם, אבל אני אוהבת את איך שאני נראית".

יש סיכוי שתעשי עוד ניתוח?

"ממש לא. האף הפריע לי מאוד. מעבר לזה, יש פה ושם דברים שאני לא מתה עליהם בגוף שלי, אבל אני לגמרי יכולה לחיות איתם בהשלמה ובאהבה".

אבל ניתוחים פלסטיים לא תמיד מסתיימים בהפי-אנד. כך היה במקרה של מאיה הראל (19), שעברה ניתוח להגדלת חזה בשנה שעברה. "עברתי את הניתוח כי חשבתי שהחזה שלי לא מספיק גדול", היא משתפת. "זה הפריע לי נורא. חשבתי שאף בגד לא נראה עליי טוב, שבגלל שאין לי חזה מספיק גדול אין לי חבר. ספרתי את הימים לניתוח".

הוריה של הראל התנגדו תחילה לניתוח ("בייחוד אבא שלי"), בטענה שהיא צעירה מדי, אבל מכבש הלחצים שהפעילה עליהם, לדבריה, הצליח - והם השתכנעו. "בסופו של דבר, ההורים שלי היו מאחוריי במאה אחוז. הם תמכו בי במהלך הניתוח ואחריו, וגם שילמו עליו", היא אומרת.

איך הרגשת אחרי הניתוח?

"בהתחלה הייתי בסוג של היי. הנה, סוף-סוף יש לי את החזה שתמיד רציתי, חזה של אישה ולא של ילדה. התחלתי ללבוש בגדים צמודים יותר, הביטחון שלי עלה. עברו כמה חודשים עד שהבנתי שלא הייתי צריכה לעבור את הניתוח".

כלומר?

"עברתי את הניתוח בגלל לחץ חברתי וחוסר ביטחון עצמי. הרגשתי שלכל החברות שלי יש חזה גדול ורק אני נשארתי ילדה לא מפותחת, וחשבתי שאי אפשר להיראות טוב עם חזה קטן. היום אני יודעת שזה לא נכון. החזה שלי אמנם היה קטן, אבל הוא התאים למבנה הגוף שלי. כן, הניתוח העלה לי את הביטחון העצמי, אבל הייתי יכולה להעלות אותו בדרכים אחרות, חיוביות וטובות יותר מניתוח. זה לא שאני לא אוהבת את החזה שלי היום, אבל הניתוח הזה היה מיותר, כי הייתי יכולה להמשיך גם עם החזה הקטן".

"בדרך כלל הבעיות צפות דווקא בטווח הקצר שאחרי הניתוח", אומרת ד"ר קגן. "לבני נוער רבים יש סוג של פנטזיה שאחרי הניתוח הם ייראו כמו בראד פיט או אנג'לינה ג'ולי, והם מתאכזבים מאוד. זה משבר, ואין דרך חזרה. לכן על המנתחים ועל ההורים מוטלת אחריות גדולה מאוד - להיות קול ההיגיון וגם לומר 'לא' כשצריך".

אין תמונה
ד"ר אריק זרצקי

כיצד, מניסיונך, הורים מגיבים לרצון של הנער או הנערה לעבור ניתוח?

"אנחנו רואים שתי קבוצות של הורים. קבוצה אחת הם הורים שחושבים שאין טעם לחכות; הם מעדיפים שהילד יעבור ניתוח מאשר שירגיש לא בנוח עם עצמו ושהביטחון העצמי שלו ייפגע. הקבוצה השנייה מתנגדת מאוד לניתוחים פלסטיים בגילאים האלה. מבין ההורים האלה, יש כאלה שמשתכנעים נוכח הלחצים של הילדים, ואחרים מאלצים אותם לחכות עד שיהיו בני 19-20 לפחות. מה שכן, הרבה יותר הורים שבעבר הזדעזעו מהתופעה מתייחסים אליה היום יותר בטבעיות".

ואמנם, לדברי ד"ר זרצקי, להורים יש תפקיד משמעותי בתהליך: "ההורים נוכחים בכל פגישת ייעוץ עם נער שעוד לא מלאו לו 18. חשוב להבין אם הרצון לעבור את השינוי נובע מצורך או רצון של הנער, או במשהו שההורים מעוניינים בו. וגם אם הרצון הוא של הנער, כמובן שההורים צריכים להיות שותפים לתהליך ולתמוך בו".

כשאנחנו שואלים את הראל מה הייתה אומרת למתבגרים שחושבים על ניתוח פלסטי, היא משיבה: "חכו. פשוט חכו. אני בעצמי הייתי בטוחה שאני רוצה את הניתוח מהסיבות הנכונות, אבל לקח לי זמן להבין שזה לא נכון. יש דברים שאתה לא יכול לראות כשאתה בתוך הסיטואציה ונורא רוצה משהו. לא יקרה כלום אם תחכו שנתיים-שלוש".

ד"ר קגן מסכימה עם דבריה של הראל: "קשה להבחין בין גחמה חולפת לבין רצון אמיתי ובוגר, מפני שמדובר בגיל מאוד לא יציב רגשית ופסיכולוגית. לכן ההמלצה היא לנסות לדחות את הניתוח לפחות עד גיל 18, כשהמתבגר קצת יותר בוגר ושלם. גם מבחינה פיזית, דברים משתנים בגילאים האלה".

לעומת זאת, ד"ר זרצקי פחות חד משמעי, ולשיטתו יש לבחון כל מקרה גופו. לפיו, בשלב הראשון בפגישה לפני ניתוח פלסטי מעריכים האם הציפיות של המתבגר/ת מהניתוח הן "ריאליות והגיוניות", ואילו בשלב השני בוחנים את מידת הבגרות של הנער או הנערה ואת יכולתם להתמודד עם תוצאות הניתוח ועם סיבוכים אפשריים.