כמה פעמים קרה לכם שהלכתם ברחוב, כשלפתע נעצרתם ליד טקסט על קיר? קראתם והתחברתם לכל מילה ומילה בו, התחברתם אל המילים, שנגעו בכם והזיזו משהו בלבכם. הכל פשוט התחבר. תכירו: ניצן מינץ - משוררת רחוב ומשוררת ויזואלית.

השירה שלה מפוזרת ברחבי תל אביב והעולם, והיא גורמת לאנשים לעצור לרגע ולחשוב, לשקוע בעולם אחר. להשתהות, להתחבר ולרגע אחד אפילו לנשום. נקודת הפתיחה שלה הייתה בגיל 17, לאחר סיומה של מערכת היחסים עם החבר הראשון שלה. "הלב שלי נשבר והייתי עצובה מאוד, הייתי במצב נפשי לא נעים בכלל, הרגשתי שחרב עליי עולמי", היא מספרת. במקום לבכות על גורלה הכואב, החליטה מינץ לצאת לרחוב בספונטניות עם חברה נוספת שעברה גם היא שברון לב, והשתיים החלו לצייר דמות על קירות העיר בצורה לא חוקית. איזו דמות? את זה היא דווקא לא מוכנה לחשוף.

"הרגשתי שהציורים שחררו והצילו אותנו מדיכאון, זה ממש חרוט לי בזיכרון כמעין עוגן, הרצון להתעסק במשהו אחר ולא לשקוע במחשבות עצובות וקשות על הפרידה. זו בעצם הנקודה בה התחלתי עם הגרפיטי", היא מספרת. היא חוותה נקודת פתיחה נוספת בצה"ל, שם הייתה מאוד מתוסכלת מהמערכת. היא סבלה ולא מצאה את עצמה, אז במקום לכתוב למגירה כמו שהייתה עושה בדרך כלל, היא פשוט לקחה טוש וכתבה את שיריה על הקירות ברחובות תל אביב. "זה היה בלי משמעות ועם המון אלתור, הלכתי וכתבתי, פשוט הוצאתי את הכל החוצה".

כשהחלה להוציא את הטקסטים לשאר העולם, היא הרגישה שהיא מתפתחת. "בהמשך, הגרפיטי הפך להיות כתיבה והדברים התפתחו למה שהם כיום. החיבור אצלי הגיע משני העולמות האלו, ואני מרגישה שזו סוג של הצלה משברון לב, מהשירות הצבאי המתסכל שעברתי. זהו מקום מפלקט ברגעים קשים", סיפרה על תחילת דרכה.

היופי שבשעמום

איך את בוחרת את המקומות שאת כותבת עליהם?
"פעם זה היה ספונטני, אבל היום אני שקולה ובוחרת את המקומות בצורה מאוד מחושבת. אני מסתובבת ברחובות ופותחת עיניים כל הזמן, מנסה להבין מה המבנה? מי האנשים שגרים שם? מה המשמעות של המקום, של השכונה? הרבה פעמים אני כותבת את הטקסט במיוחד ללוקיישן הספציפי, וגם יש לי מאגר אין סופי של לוקיישנים ושל טקסטים שאני יכולה לשלב ביניהם. לפעמים אני עורכת את הטקסט בהתאם למקום שמצאתי לו, לפעמים אני מוסיפה למקום אלמנטים כמו קורות עץ שיתאימו למשמעות. יש משמעות לדברים האלו, אני רוצה שאנשים יעצרו, יקראו ויבינו או שתתעורר איזו מחשבה לגבי הטקסט".

 

עבודתה של ניצן מינץ
"הפחד הכי גדול שלי שזה ייגמר, יחלוף" | צילום: ניצן מינץ

ומה עם הפונטים בהם את משתמשת?
"אני משתמשת בכוונה בפונטים מאוד משעממים, מאוד בירוקרטיים ומאוד משויכים לעולם שאין בו אופי, ככה שהצופה לא יתחבר לטקסט בגלל הפונט. אני לא משתמשת בפונטים עם אופי כמו פונטים תנ"כיים, אלה פונטים שאני דואגת לנכס לעצמי כי אני משתמשת בהם כל כך הרבה. הם מתנגשים עם התכנים שלי, שהם מאוד קשים ומעוררי מחשבה, והפכו להיות מזוהים איתי".

למזלה הרב, מינץ לא זוכה לאהדה רק מהקהל – אלא גם מבני משפחתה, שמפרגנים לה כבר מתחילת הדרך. "בגיל 19 כתבתי טקסטים על קורות עץ ורציתי לתלות אותם על עמודי חשמל מעץ, אבל לא ידעתי איך לעשות זאת. ביקשתי עזרה מאבא שלי, ואפילו שזה לא בסדר מבחינה חוקית הוא זרם איתי! הייתי בהלם. עשינו את זה ממש כמו שוד, לקחנו מסמרים גדולים ונסענו לתלות את הדברים, עשינו את זה מהר וברחנו מהמקום. זה היה הכי חמוד מצידו וזה הראה לי שהוא מאוד תומך בי, וזה בכלל לא מובן מאליו. אני חושבת שרוב ההורים לא היו מבסוטים אם הילד שלהם היה עושה גרפיטי ברחוב".

כשהכל ייגמר

מינץ למדה בשני מוסדות נודעים, "מנשר" ו"הליקון". בראשון היא למדה במגמת כתיבה ואומנות, ולדבריה ב"מנשר" מאוד מעודדים שילוב של תחומים שונים - דבר שהוביל לכך שהיא בעצם תרגיש טוב עם עצמה. "שם נוצר אצלי החיבור בין השניים, התחלתי להפוך את הכתיבה לאומנות ואת האומנות שלי לכתיבה", סיפרה. "ב'הליקון' למדתי במסלול שירה, שם מרצים עברו לי על הטקסטים ושדרגו אותם. התחלתי בכתיבה ועברתי לאומנות, אני רואה את עצמי כחצי-חצי, בלי המחויבות לנסות משהו אחר".

מתי את כותבת?
"יש תקופות שאני כותבת המון ויש תקופות שאני לא כותבת כלל, ואז אני מאוד מתוסכלת. לפעמים אני שואלת את עצמי 'מה, זה נגמר?', אבל אני יודעת שלא וזה בכל זאת מטריד, כי זה מפחיד לדעת שיכול להיות שאי פעם זה ייגמר. ואם לא אצליח לכתוב מתישהו? זה הפחד הכי גדול שלי, שזה ייגמר, יחלוף".

עבודתה של ניצן מינץ
קיבלה תמיכה מהמשפחה | צילום: ניצן מינץ

את כותבת לבד או שמישהו עוזר לך לערוך?
"אני כותבת הכל בעצמי. כשלמדתי באקדמיה עזרו לי לערוך, המנחים שלי והאנשים שקראו את הטקסטים שלי. היום אין לי עורך, אני נעזרת באנשים מסביבי אבל מרגישה שאני צריכה מישהו שיערוך לי, שיעזור לי. זה מאוד קשה למצוא מישהו שמתחבר לטקסטים שלי, שמבין מה שאני רוצה להעביר ושיהיה בסגנון שלי, אז בינתיים אני עורכת את הדברים שלי בעצמי".

העריכה העצמית הזו מובילה אותה גם לנבור ביצירות העבר שלה, ולשנות אותן כדי שיתאימו למקום מסוים או כדי שיהיו טובים יותר לטעמה, כדי להעביר את משמעות השירים בצורה חזקה יותר. "זה עניין של חידוד או של ניסוח, לפעמים מספיק רק להחליף מילה או לרדת שורה. בארץ, למשל, אני כותבת רק שירה בעברית, מבחינתי זו השפה הכי יפה בעולם וזו זכות לכתוב בה, זה ממש נס שאנחנו יכולים להשתמש בה היום", הוסיפה. "כשאני בחוץ לארץ, אני בדרך כלל כותבת בשפת המקומיים, אני מתרגמת את הטקסטים שלי ומתאימה אותם לאנשים שהולכים לקרוא אותם. לפעמים גם באנגלית, אבל זה לגמרי תלוי איפה אני נמצאת".

חותם לרגע

מינץ נאלצת להתמודד עם דילמות מוסריות שונות, אבל אפילו שהיא מודעת לכך שהיא עושה משהו "משהו שהוא לא בסדר, שמנוגד לנורמה", כדבריה, חשוב לה שהיצירות שלה יכללו משמעויות שונות שיחברו אנשים לטקסטים. "אם לא הייתי חושבת שאני עושה משהו שהוא מעבר לכך, לא הייתי עושה אותו", היא אומרת. "אני באה להעביר מסר, ואם אני יודעת שזה נוגע באנשים אז עשיתי את שלי, אני יודעת שזה שווה לי את זה. אני יודעת שזה זמני, שזה משהו שאני קבעתי ולא העירייה, שיכולה למחוק את היצירה שלי ברגע ואני מסכימה עם זה. העירייה לא צריכה לשבח אותי, אין לי בעיה עם זה. אני בן אדם בוגר ואני יודעת שאני עושה משהו מנוגד לחוקים, ואני מבינה שיכול להיות שיהיו לכך תוצאות שצריך לקחת בחשבון".

עבודתה של ניצן מינץ
"העירייה לא צריכה לשבח אותי, אין לי בעיה עם זה" | צילום: ניצן מינץ

ומה בעצם מעורר בך השראה?
"אני קוראת המון שירה, שומעת המון מוזיקה ובעיקר שואבת את ההשראה מהסביבה שלי, מהדברים שאני רואה. אני מסתובבת בעולם כמו שק רגשות! קיר מקולף יכול לעשות לי את זה, גם דלת ישנה או מבנה נטוש. אלה דברים שאי אפשר להבין. האומנות שלי היא הרחוב, אז אני מתמוגגת מהמון אובייקטים או רגעים שסובבים אותי בכל רגע נתון. אפילו את בן הזוג שלי (צייר הגרפיטי דדה) הכרתי דרך הרחוב. הכרנו את האומנות אחד של השנייה לפני שהכרנו פנים מול פנים, וזה מדהים. אתה מכיר יצירות של מישהו, ואז הימים עוברים והוא הופך להיות בן הזוג שלך".