בבית הספר, בשכונה ואפילו בסרטים ובתכניות הטלוויזיה אנחנו נחשפים ליותר ויותר אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים. שלושה בני נוער אמיצים בעלי קושי נפשי הסכימו לשבת איתנו ולספר לנו את סיפורם, בלי להסתיר דבר: מיקה, בת 18, שמתמודדת עם OCD; מיכל (שם בדוי), בת 18, מתמודדת עם מאניה דפרסיה; ורועי, בן 19, מתמודד עם דיכאון קליני וNVLD-. "זו הפרעה לא כל כך ידועה", אומר רועי. "זה דומה לאספרגר, אבל יש כמה הבדלים. אני מתקשה להבין דברים שהם לא מילוליים. בבית הספר, למשל, היה לי קשה להבין מתמטיקה וגיאומטריה. רק לפני ממש מעט שנים הגדירו את ההפרעה הזו".

NVLD זו בכלל בעיה נפשית?

רועי: "זה מאוד אפור. זה מקוטלג כהפרעה נפשית, אבל פועל יותר כמו לקות למידה. עם זאת, קשה לי להבין למה אנשים מתכוונים ולהבין כל מיני נורמות חברתיות. למשל, לפני כמה ימים הזמנתי טוסט בדוכן והמוכר טפח על הטוסט כדי לסמן לי שהוא מוכן ולא היה לי מושג מה זה אומר. לא ידעתי אם לגשת, אולי זה של מישהו אחר. הרגשתי ממש אבוד".

מיקה, המונח OCD הוא מונח שהרבה מאתנו מכירים, אבל מה המשמעות של לחיות עם זה?

מיקה: "כשאני מפחדת מדברים או רוצה שהם לא יקרו אני עושה 'טקסים'. הצבע האדום למשל מתקשר לי לסרטן, אז לא יכולתי ללבוש את הצבע הזה. זה להיות כל הזמן בחישובים ולספור הכול. קרו הרבה מקרים שבהם הייתי צריכה לסדר את מברשות השיניים באמבטיה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שהרגשתי שזה שלם. אני עושה דברים ומחכה שהמוח שלי ייתן לי אישור להפסיק".

מיכל, מה זה בכלל מאניה דיפרסיה?

מיכל: "מאניה דיפרסיה זו הפרעה דו-קוטבית. המשמעות של זה היא שיש לי רגעים של 'דאון' שבהם אני לא מתקשרת עם אנשים ואני בדיכאון  עמוק. אני מרגישה שאני מתרסקת ומתפרקת לאט-לאט, זה נמשך בין חצי שעה לכמה שעות. אחרי הדאון יש לי מצב של 'היפר' שבו אני קופצנית ושמחה".

מתי כל אחד מכם אובחן?

מיקה: "אצלי זה התפרץ בכיתה ו', אבל רק בכיתה ז' הלכתי לפסיכיאטרית שאבחנה אותי. זה היה אחרי שהייתי בתקופה לא טובה של חרדה ולא רציתי ללכת לבית הספר. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום".

מיכל: "לפני שלוש שנים ניסיתי להתאבד, לא הרגשתי טוב עם עצמי. הגעתי לאשפוז פסיכיאטרי ושם אבחנו לי את המחלה הזו. אחר כך נכנסתי לפנימייה".

רועי: "את ה-NVLD אבחנו אצלי בכיתה ט' כי היה לי קושי בלימודים וההורים רצו לראות מה הסיבה. את הדיכאון אבחנו אצלי בכיתה ז', אחרי תקופה שבה הפסקתי ללכת ללימודים ולא הסכמתי לצאת מהמיטה. זה לא היה משהו שהיה קשור לנסיבות כלשהן כי דווקא הייתי מרוצה בלימודים, אלא פשוט עניין נוירולוגי".

נערה מהורהרת (צילום: Shutterstock, מעריב לנוער)
צילום: Shutterstock, מעריב לנוער

איך הרגשתם אחרי האבחון? הייתה הקלה מסוימת?

מיקה: "הרגשתי תקווה שיש דרך לעזור לי. באמת הייתי במצוקה גדולה ושמחתי שמישהו יודע איך לפתור את זה ושאני לא צריכה להתמודד עם זה לבד".

רועי: "אני עברתי טיפול ארוך וממש לאחרונה מצאתי את האיזון שלי. היה לי קשה לקבל את הצורך שלי בתרופות ולא הסכמתי לקחת אותן, אבל ברגע שהתחלתי לקחת תרופות התחיל השיפור. עם הNVLD- היה לי קשה לקבל את החלק החברתי, את העובדה שאני רואה את העולם בצורה שונה מאנשים אחרים".

מיכל: "תקופה ארוכה לא הסכמתי לקבל את זה שיש לי הפרעה דו-קוטבית. אפילו יזמתי בעצמי שיחה עם הפסיכולוגית שלי ומנהלת המחלקה כדי שיפסיקו לי את הטיפול התרופתי. הייתי משוכנעת שאין לי שום בעיה ושאני בריאה לגמרי. אבל אני חייבת להגיד שעם כל הקושי, בסוף ידעתי שיש במה לטפל".

מה עזר לכם להתמודד עם המצב שלכם?

רועי: "פשוט הגעתי לאשפוז אחרי תקופה קשה מאוד. לא ישנתי ימים, הייתי במצב ממש רע. באשפוז הבנתי שאני צריך טיפול והיה לי חבר טוב שדחף אותי לקחת תרופות. פחדתי שהטיפול הזה ישנה אותי אבל זה נפלא וזה עובד טוב עבורי".

מיכל: "אני שרה ומנגנת. לפעמים ברגעים שיש לי דאון אני מנגנת קצת בלי לשיר וזה עוזר".

מיקה: "לי הטיפול עזר מאוד כי בטיפול מקבלים כלים להתמודד. כך אני לא מרגישה כל הזמן צורך לעשות את הטקסים שלי. אבל זה בא בגלים".

מה היו התגובות של החברים והסביבה כשהם גילו?

רועי: "לתקופה מסוימת הסתרתי את זה, כי זה כן גורם לאנשים להסתכל עליך אחרת ומאוד פחדתי שאנשים ירחמו עליי. עם חברים ממש קרובים זה פשוט עלה בסוף, לא הושבתי אף אחד לשיחה. בהמשך, התחברתי עם הרבה חברים על בסיס הדיכאון".

מיקה: "לא כל כך סיפרתי עד שעברתי לבית ספר חדש, ושם הרגשתי שאני יכולה לדבר יותר בפתיחות. הרבה התמודדו עם בעיה כמו שלי או עם בעיות אחרות וגם הצוות היה יותר מכיל, אז היה לי קל יותר לדבר. כשאני מספרת לזרים שיש לי OCD אני לא מרגישה שנבהלים או שנרתעים ממני, כנראה כי זו בעיה מוכרת והרבה חושבים שיש להם את זה. לא כולם מבינים באמת מה זה אומר".

מיכל: "אני לא בקשר היום עם חברים שלי מהתקופה שלפני האבחון, אז לא סיפרתי להם. כשאני מספרת לאנשים אני עושה להם הקדמה ומסבירה לפני, כי אני יודעת שברגע שאני אגיד שיש לי מאניה דפרסיה ישאלו: 'מה? את חולת נפש?'. זה לא שאני מתביישת בזה אבל אני גם לא צועקת את זה. חקרתי את זה והבנתי שזו לא אשמתי ושזה לא אומר עליי שום דבר. עם טיפול נכון זה משתפר. זה כמו ענן שחור שגורם לך סבל ולאט-לאט הוא נהיה לבן יותר ונעלם. אמנם אי אפשר להחלים לגמרי, אבל אפשר להתמודד".

מעריב לנוער שלום (צילום: Shutterstock, מעריב לנוער)
צילום: Shutterstock, מעריב לנוער

היום, אחרי טיפול, איך אתם מרגישים שהקושי שלכם משפיע בחיי היומיום?

מיקה: "הטיפול מאוד עזר, אני מתפקדת ואני מרגישה שאני יכולה לנשום. אבל עדיין יש לי טקסים ויש תקופות שזה מחמיר, למשל בתקופות של לחץ או שינויים. עכשיו סיימתי י"ב והתחלתי שירות לאומי, אז אני בתקופה של שינויים ואני מרגישה שזה משפיע".

מיכל: "היום אני יכולה להגיד על עצמי שאני מאוזנת. כל מי שפוגש אותי ושומע על ההפרעה שלי ישר מתרשם מהבגרות שלי. אני באמת דואגת לטפל בעצמי ואני מודעת לעצמי - אני לא נותנת לזה להשפיע עליי. הכול רגיל אצלי. אני נמצאת בשירות לאומי ואני עובדת במקום מסודר, אני רק קצת יותר קשובה לעצמי".

רועי: "בגלל שיש לי NVLD אני חייב כל הזמן לחשוב מה אחרים חושבים עליי. אם אני רוצה להסתדר עם אחרים אני חייב לחשוב מה הם מבינים ממה שאני אומר, כי אני אומר כל מה שאני חושב ולפעמים אני עלול להראות קר. בקשר לדיכאון, לפעמים קשה לי לזכור לקחת את התרופות. השגרה שלי היא די רגילה אבל תמיד יכולה לבוא נפילה. זה קצת מזכיר מאניה דפרסיה".

איך הקושי הנפשי משפיע על התחום הרומנטי?

מיכל: "אני במערכת יחסים כבר מעל שנה. זה קשה, כי כל כמה ימים אני 'שוברת את הכלים'. בת הזוג שלי לא תמיד יודעת מה לעשות עם כל מצבי הרוח שלי".

מיקה: "אני כרגע לא במערכת יחסים אבל הייתי בעבר. זה כן משפיע, כי לבעלי OCD יש נטייה לאובססיה אז זה יכול להתבטא, למשל, בלהיכנס להודעות הרבה פעמים, לראות מתי הוא היה מחובר ומתי הוא עונה. אבל הבנתי שזה רק בראש שלי ושלא כולם כמוני. יש אחד שעונה אחר כך ויש אחד שעונה עכשיו ולמדתי לקחת דברים יותר בפרופורציות".

רועי: "העניין הנפשי מאוד משפיע. במערכת היחסים האחרונה שלי גם לבן הזוג היה דיכאון וגם הוא היה בטיפול. זה היה מעניין כי מאוד הבנו זה את זה. מצד שני, כשקשה אז הקושי הוא כפול. אבל בכל מקרה זה היה מנחם לדעת שיש מישהו שעובר את אותו הדבר".

פסיכוזה (צילום: Shutterstock/ Alexandr23)
צילום: Shutterstock/ Alexandr23

יש לכם כבר כיוון למה תרצו לעשות כשתהיו גדולים?

מיקה: "אני רוצה לעשות משהו בתחום הטיפול, מטפלת באמנות אולי. אני לא מרגישה שהOCD- אמור לעצור אותי. יש לי את הכלים להתמודד, ואני יודעת שזה לא צריך לעמוד בדרך שלי להגשים את החלומות שלי".

מיכל: "אין לי מושג, כי יש כל כך הרבה דברים שאני אוהבת ורוצה לעשות. אני חושבת שהמוזיקה אצלי היא במקום הראשון אבל אני מפחדת לשתף את זה עם אחרים. כרגע אני פשוט לומדת לחיות עם עצמי, עם הטוב שבי והפחות טוב שבי".

רועי: "אני עובד בתיאטרון כבר 15 שנים ובקיץ גם הקמתי תיאטרון עצמאי בתל אביב".

אז מה אתה חושב, בתור מישהו שמתעסק בתחום הבידור, על זה שלאחרונה הרבה שחקנים וזמרים מספרים על הקשיים הנפשיים שהם מתמודדים איתם?

רועי: "אני חושב שזה טוב, אבל שזה יהיה נפלא אם יהיו יותר אמנים שיפעלו אמנותית בנושא, כמו למשל ג'וש תומאס שכתב סדרה על ההפרעה הנפשית של אימא שלו. אין כל כך ייצוג בעיניי להפרעות נפשיות בטלוויזיה ובסרטים וכשכבר יש זה ייצוג קומי שיותר צוחק על המצב ופחות מציג את הקשיים האמיתיים".

לסיום, יש משהו שחשוב שבני נוער ידעו? גם כאלה שמתמודדים עם קושי נפשי וגם כאלה שלא?

מיקה: "דבר ראשון תמיד לפנות להורים או למבוגר שסומכים עליו, כי להתמודד לבד עם דבר כזה זה קשה ואם לא מטפלים בזה זה מחמיר. בי לא טיפלו מספיק מהר והייתי במצב מאוד קשה. דבר שני, חשוב לזכור שאפשר לשלוט בבעיה ולא לתת לבעיה לשלוט עלינו".

מיכל: "אני יודעת על עצמי שלהתמודד עם זה זה לא קל, אבל שזה לא מוחק את מי שאני. עם מחלה, בלי מחלה - אני אותו בן אדם. אנשים שבאים בתקשורת עם אנשים חולים צריכים להסתכל עליי כבן אדם. שימו לב ותהיו עדינים ורגישים עם המילים, כי זה קשה".

רועי: "חשוב לי שכולם ידעו שמיוחד זה לא רע. כל אחד מתמודד עם משהו. זה קל לראות אחרים ולחשוב שהם מושלמים, אבל צריך לזכור שלכולם יש את הבעיות שלהם. אני מתמודד עם זה והם מתמודדים עם דברים אחרים".