בינואר 2017 יושבעו הנשיא או הנשיאה ה-45 של ארצות הברית. בינתיים, כבר כמה חודשים שמתנהלת ביונייטד סטייטס אוף אמריקה מערכת בחירות מתוקשרת והזויה למדי, שזוכה לתשומת הלב הבינלאומית גם לאור העובדה שתוצאותיה ישפיעו על כל העולם, אבל גם בגלל הסקנדלים שהיא מייצרת.

לצד הכתבים והפרשנים שעוסקים בבחירות באופן כמעט אובססיבי, נראה כי אנשי תרבות בארצות הברית - מנחי טלוויזיה, שחקנים וזמרים מפורסמים - לא מהססים להביע באופן נחרץ את עמדתם הפוליטית. בדרך כלל, בהכללה גסה, האמנים בארצות הברית נוטים לתמוך במפלגה הדמוקרטית (אפשר להשוות זאת לתמיכת אמנים רבים במפלגות השמאל אצלנו), קל וחומר כשהמועמד הרפובליקני הוא אדם שנוי במחלוקת כמו דונלד טראמפ.

ואמנם, אין-ספור אמנים הביעו תמיכה במועמדת הדמוקרטית, הילארי קלינטון, מאז שהחלה מערכת הבחירות, בדרך כלל דרך הרשתות החברתיות ובראיונות טלוויזיוניים. כך, למשל, השחקן רוברט דה נירו קרא לטראמפ "משוגע לגמרי", ואמר: "זה מטורף לחשוב שאנשים אוהבים את דונלד טראמפ... הוא לא צריך אפילו להיות איפה שהוא נמצא. הילארי קלינטון הרוויחה את הזכות להיות נשיאה".

אין תמונה
חושב שטראמפ "משוגע לגמרי". רוברט דה נירו

לצדו תמצאו שמות רבים ומוכרים נוספים שהביעו תמיכה בקלינטון, לעיתים תוך אמירת דברים קשים על טראמפ - ביניהם יוצרת הסדרות שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי", "המדריך לרוצח"), הזמר והיוצר ג'ון לג'נד (שקרא לטראמפ "גזען"), הקומיקאית שרה סילברמן, הזמרות שאקירה (שקראה לטראמפ "בור") מיילי סיירוס (שכינתה את טראמפ "סיוט" ואמרה שתעבור למדינה אחרת אם ייבחר) והשחקנים ריצ'רד גיר, ג'ורג' קלוני, בן אפלק, ג'ניפר לורנס, ג'וני דפ, קרי וושינגטון וטוני גולדווין (שמשחק בעצמו את נשיא ארה"ב בסדרה "סקנדל").

לצד אלה, נראה כי גם אמנים שתומכים בטראמפ לנשיאות השמיעו את קולם. כך למשל, שחקן הטלוויזיה והקולנוע ג'ון וויט (שהוא גם אביה של אנג'לינה ג'ולי), אמר בריאיון כי הוא תומך בדונלד טראמפ מפני שהוא "התשובה לכל הבעיות שלנו". בהמשך, תיאר את טראמפ בתור "מצחיק, צבעוני, אבל יותר מכל - כן", והוסיף כי הוא "מתפלל שכל האמריקנים שראו את המשבר של אמריקה בשנותיו של אובמה, יילחמו עבור דונלד טראמפ".

מיילי סיירוס (צילום: Jamie McCarthy, GettyImages IL)
אפילו היא מביעה את דעתה. מיילי סיירוס | צילום: Jamie McCarthy, GettyImages IL

"מסוכן להביע עמדה פוליטית בארץ"

אי אפשר להשוות את המעורבות הפוליטית של אמנים בארצות הברית לזו של האמנים בישראל. כאן, נראה שאין את אותה הלגיטימציה כמו שיש באמריקה להשמעת הדעה הפוליטית שלך כשאתה מפורסם. ואם כבר עשית את זה - אתה יודע שאתה מעמיד את עצמך, ובמיוחד את הקריירה שלך, בסיכון.

"רוב האמנים בארץ כמעט לא מתבטאים בנושאים פוליטיים, כי אין כאן תרבות שמאפשרת את זה", מסביר אסף שמואלי, מומחה להתמודדות עם שיימינג ומשברים ברשתות חברתיות ומנהל הבלוג "המשבריסט". "אין לציבור הישראלי יכולת להכיל דעה אחרת, רואים את זה בכל מאבק ושיח. ישראל מקוטבת מאוד מבחינה פוליטית, אין לנו תרבות שאומרת שזה בסדר שלכל אחד תהיה דעה משלו, וזה מתבטא גם ביחס שלנו לאמנים".

לדבריו של שמואלי, לצד היעדר התרבות, העניין הכלכלי משחק תפקיד משמעותי: "בארצות הברית יש שוק עצום, כך שכנראה יהיה לך קהל גם אם תנקוט עמדה פוליטית כזו או אחרת. בארץ, השוק קטן, כך שקל מאוד לאבד חלק משמעותי מהקהל שלך. מעבר לזה, האמנים בארץ תלויים באירועים הגדולים של ועדי העובדים והעיריות, כי הקהל הרגיל לא יכול להחזיק אמן, לא כולם שלמה ארצי. רוב האמנים חוששים לא לקבל את ההופעות האלה, והחשש הזה נובע מהיעדר תרבות השיח. תראו למשל את ג'קו אייזנברג - אחרי 'כוכב נולד' הוא אמר כמה שטויות בריאיון ונחסם".

שמואלי מתייחס לזוכה העונה הרביעית של התכנית "כוכב נולד". זמן קצר לאחר זכייתו, עורר אייזנברג סערה תקשורתית סביב אי גיוסו לצה"ל, שהגיעה לשיאה כשאמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות" כי אינו מתחרט על כך. הריאיון הוביל לתגובות חריפות בציבור, במיוחד על רקע סיומה של מלחמת לבנון השנייה, וכמה מראשי הרשויות המקומיות קראו להחרמתו של אייזנברג, שאכן שילם מחיר כבד. "יכול להיות שאייזנברג אמר את הדברים מתוך מחשבה שזה דווקא מה שיפתח לו את הדלת לעולם הזה", אומר שמואלי, "אבל זו ספקולציה שלי".

אין תמונה
פליטת פה - האמנם? ג'קו אייזנברג

כלומר, לדעתך אמנים יכולים להביע עמדה פוליטית גם כדי למנף את המעמד שלהם?

"אני מניח שיש כאלה שאומרים דעה כזו או אחרת כדי לפנות לקהל מסוים. לפעמים זה מתוכנן ולפעמים זה משהו אינטואיטיבי".

אז הקהל הישראלי לא מקבל אמנים מקצוות המפה הפוליטית, אבל מה עם אמנים שמביעים עמדה פוליטית "לגיטימית" יותר?

"הבעיה היא שאנחנו ממהרים לתייג אמנים כקיצוניים. הם אומרים דעה לגיטימית ואנחנו כבר שמים אותם במשבצת של ימין קיצוני או שמאל רדיקלי, זה חלק מתרבות השיימינג. אגב, גם לאמצעי התקשורת יש חלק בזה – הם עושים טיזרים בפוסטים בפייסבוק ובקדימונים בטלוויזיה כדי לייצר טראפיק. לפני שנה וחצי בערך, ענת וקסמן הצטלמה לסרט של 'קשת' שבוחן מה קרה בבחירות, ופשוט קברו אותה בפרומו. הכותרת שנתנו לזה הייתה 'ביבי רק אומר ערבים והם יוצאים מהחורים'. אחר כך אף אחד כבר לא הקשיב למה שהיא אמרה, והיא שילמה על זה מחיר. הגענו למצב שאמנים צריכים להיות מצליחים מאוד כדי שיעזו לומר את דעתם".

למרות זאת, יש אמנים בישראל, גם אם מעטים, שמצליחים להביע דעות פוליטיות ועדיין, יחסית, לא להיפגע. אחד מהם היה השחקן משה איבגי, שהיה מוכר כאיש שמאל אך עדיין היה בקונצנזוס הישראלי - עד פרשת ההטרדות המיניות, כמובן. "איבגי הצליח לבקר את השלטון בלי להיכנס למשבצת של הזוי או קיצוני. הוא הציג תוכן והראה את מה שהוא חשוב כמכלול", אומר שמואלי.

ביקרות חריפה על ההסדר המתגבש עם איבגי (צילום: פלאש 90, מיכל פתאל)
הצליח לבקר בלי להסתבך - עד שהסתבך בענק. משה איבגי | צילום: פלאש 90, מיכל פתאל

כשהתפרסמה פרשת ההטרדות המיניות של איבגי, העמדה הפוליטית של הקהל שיחקה תפקיד?

"לגמרי. זו תופעה מעניינת שראינו גם אצל איבגי וגם אצל ינון מגל - העמדה של הציבור בנושא ההטרדות המיניות שיוחסו לשניהם התיישרה אוטומטית לפי הדעה הפוליטית שלהם. ינון מגל הוא איש ימין, וימנים רבים תמכו בו, תוך שהאשימו את רחלי רוטנר שהתלוננה נגדו, בין היתר בכך שהיא שמאלנית, למרות שזה לא רלוונטי לעניין. אנשים לא עושים את ההפרדה".

למה האמנים שמצליחים להביע עמדה פוליטית ולא להיפגע מכך הם מעטים כל כך?

"הרבה אמנים נופלים בדרך שבה הם אומרים את הדברים, ולכן הם לא מתקבלים. דוגמאות מעולות לכך הם יאיר גרבוז וגידי אורשר - הם עוררו כעס גדול ולא הקשיבו להם. מעבר לזה, יש תחושה שמעטים מהאמנים מוכנים באמת לפרש את המציאות המורכבת ולומר דברים מתוך רצון לשכנע. לפעמים אומרים דברים ממקום של 'אני את שלי אמרתי', סוג של התרסה".

שמואלי מתייחס לפובליציסט יאיר גרבוז ולמבקר הקולנוע גידי אורשר, שהתבטאויותיהם עוררו סערה ציבורית רחבה. כך, במהלך הבחירות לכנסת אשתקד, אמר גרבוז בנאום בכיכר רבין: ""אמרו לנו שצהובי החולצות ושחורי הסמל, אנשי 'כהנא צדק' וצורחי 'מוות לערבים' הם קומץ. הם רק קומץ. הגנבים לוקחי השוחד, המושחתים והנהנתנים החזיריים, מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים, המטרידים המיניים והאנסים - קומץ. איך זה שהקומץ שולט בנו? איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע, הוא, הקומץ, נעשה לרוב?". התבטאות זו גררה גינויים משני צדי המפה הפוליטית, ובריאיון לגלי צה"ל טען יצחק הרצוג, יו"ר מפלגת המחנה הציוני, כי דברי גרבוז הזיקו למחנה הציוני בתוצאות הבחירות. אורשר, מצדו, הושעה משידור בגלי צה"ל ביולי האחרון, בעקבות פוסט שכתב בדף הפייסבוק שלו, שבו לגלג על בני עדות המזרח וייחס להם העדפה של אמונות טפלות על פני המדע.

האזינו: אורשר מגיב לפוסט ולסערה (צילום: חדשות 2)
האם המתקפה עליו הייתה מוצדקת? גידי אורשר | צילום: חדשות 2

אנחנו רואים מקרים של שיימינג של אמנים שהביעו עמדה פוליטית גם בארצות הברית?

"אחת הדוגמאות הבולטות היא המתקפה הגדולה על השחקנית סקרלט ג'והנסון, בעקבות היותה הפרזנטורית של חברת סודה סטרים. החברה הזו היא סדין אדום עבור תומכי BDS, כי היא יושבת מעבר לקו הירוק. למרות זאת, ג'והנסון עמדה מאחורי ההחלטה שלה, ובסופו של דבר הסערה חלפה. כלומר, זה לא דבר שהוא בלעדי לארץ, אבל כאן זה חריף יותר".

"מעדיפים לדבר על הסביבה"

בקיץ 2011 החלה המחאה החברתית בישראל, ושדרות רוטשילד בתל אביב התמלאו אוהלים. אז, התבטאויות פוליטיות של אמנים היו דבר הרבה יותר פופולרי. "במחאה החברתית זה היה שונה, כי תמיכה במחאה נתפסה כדבר ניטרלי ופופולרי מאוד", מסביר שמואלי. "כלומר, תמיכה במחאה לא הייתה דבר שנוי במחלוקת, בניגוד לנקיטת עמדה פוליטית היום".

"מאותה סיבה, לא מעט אמנים שלא מתבטאים בנושאים פוליטיים, כן מדברים על הנושא הסביבתי", הוא ממשיך. "הם מדברים על טבעונות ועל שמירה על איכות הסביבה, מפני שזה נתפס כדבר הרבה יותר נייטרלי. למשל, גרינפיס עשו לפני כמה שנים קמפיין נגד תחנות פחם והצליחו לגייס המון אמנים - כי מי לא בעד סביבה טובה יותר?".

אורנה בנאי יוצאת להציל חמורים מארץ הקודש (צילום: מתוך היום בלילה, שידורי קשת)
לא פחדה - אבל שילמה מחיר. אורנה בנאי | צילום: מתוך היום בלילה, שידורי קשת

לא מעט אמנים איכותיים בארץ משלמים מחיר כבד על הדעות הפוליטיות שלהם, בין אם מבחינה אישית, כשהם עוברים מתקפת שיימינג ברשתות החברתיות, ובין אם מבחינה כלכלית. אורנה בנאי, אריאל זילבר, ענת וקסמן, עמיר בניון ואפילו חווה אלברשטיין (בזמנו), הם רק חלק קטן מהם. אבל לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו נמצאים, אנחנו לא רוצים לחיות בחברה שמשתקת את כל מי שחושב אחרת, כזו שאנשים פוחדים לדבר בה, וזה מתחיל מכל אחד ואחת מאתנו – מאזרחים ועד אמנים.