דמיינו שהייתם צריכים להתחיל מחדש. בלי המשפחה שלכם, בלי החברים הקרובים, בבית אחר ובסביבה שונה מזו שגדלתם בה. בעולם שבו הערכים הנוהגים זרים לכם. דמיינו שאתם צריכים להבין מחדש מי אתם ובמה אתם מאמינים. זו המציאות המורכבת שמולה עומדים רבים מהצעירים החרדים שיוצאים בשאלה בישראל.

בתוך הסערה הזאת נמצאת עמותת ה.ל.ל, שתומכת בצעירים המבקשים לצאת מהעולם החרדי ולהשתלב בחברה הישראלית המודרנית והפלורליסטית. עמותת ה.ל.ל חרטה על דגלה את העיקרון שלפיו זכותו של כל אדם לבחור את דרכו, את דעותיו, את אמונתו ואת אורח חייו. "אלה אנשים צעירים שעברו חוויות קשות מאוד, של בדידות ונתק מהמשפחה, משברים כלכליים והלם תרבותי", מסבירה  גלית רוזנבלט, מנהלת סניף ה.ל.ל בחיפה. "מבחינתי זו שליחות. אנחנו מושיטים להם יד ומלווים אותם בתהליך".

ה.ל.ל נותנת לאותם צעירים, בין השאר, הכוונה ומרווח נשימה כלכלי. כך, למשל, היא מאפשרת לשהות בדירות של העמותה בירושלים בעלות מסובסדת של כמאה שקלים בחודש, מציעה פגישות עם יועצים תעסוקתיים ומלווים שעוזרים להשתלב בעולם החיצוני וכן מלגות לימודים - זאת לאור פערי ההשכלה הגדולים בין העולם החרדי לזה החילוני ("מרבית הגברים החרדים לומדים לימודי קודש בלבד. לנשים ניתנת השכלה מודרנית מינימלית, שאינה מספקת בעולמן החדש").

אבל מעבר לכך, ה.ל.ל מהווה בית עבור היוצאים בשאלה: "הסניף הוא הלב של העמותה. תמיד אפשר להגיע לשם, תמיד יש ארוחה חמה. יש גם ארוחות בערבי שישי ובחגים, כדי להקל על הבדידות. הסניף גם מאפשר ליוצאים בשאלה לפגוש אנשים שעברו דברים דומים להם". החודש ציינה העמותה 25 שנות פעילות, שבהן עזרה למאות צעירים להצטרף לחברה הכללית בישראל, תוך עבודה מסורה של מתנדבים רבים. העמותה מפעילה שני סניפים, בתל אביב ובירושלים, ובינואר עתיד להיפתח סניף נוסף בחיפה. "הסניפים שלנו פזורים בארץ כדי להנגיש את השירותים", מסבירה רוזנבלט. "אנחנו כבר בשיא העשייה לקראת פתיחת הסניף בחיפה, אך זקוקים לתרומות נוספות".

ה.ל.ל מקבלת צעירים שעברו את גיל 18 ("מבחינה חוקית, לפני כן הם קטינים ונתונים ברשות ההורים"), אבל רוזנבלט מסבירה כי בדרך כלל תהליך החזרה בשאלה מתחיל הרבה קודם: "זה לא קורה ביום אחד, אלה בתהליכים של שנים, שבהן הם מתלבטים ושואלים את עצמם, מתנסים בדברים 'קטנים' כמו לא לשמור שבת. כשאנחנו פוגשים אותם, הם כבר החליטו סופית לעזוב את הדת".

שני צעירים שיצאו בשאלה, הסכימו לספר לנו את הסיפור שלהם:

ישראל בר אור, בן 22, חייל בחיל התותחנים

שני חוזרים בשאלה בטור אישי
ישראל בר אור | צילום: צילום פרטי, מעריב לנוער

גדלתי במשפחה חרדית של 13 ילדים בירושלים. לא הייתה אצלנו שום פתיחות לעולם החילוני, וזה התבטא בהכול. למשל, לא היו לנו טלוויזיה או אינטרנט, וכמובן שגם לא היו תמונות של נשים בשום מקום. לימדו אותנו רק על הדת. אפילו לא ראיתי אנשים שהם לא חרדים, כי המקומות שהסתובבתי בהם נשלטו לגמרי על ידי חרדים. גם כשאתה יוצא לעיר, כביכול, אתה לא באמת יוצא למרכז, אלא לגאולה - עדיין חרדים.

תמיד אהבתי מחשבים, אז מהר מאוד למדתי איך לפרוץ לאינטרנט של השכנים, והייתי רואה סרטים. כשהייתי בן 15, אחד החברים שלמדו איתי בישיבה הלשין ואמר שאני משתמש באינטרנט ורואה סרטים, ובאותו הרגע העיפו אותי. המשפחה שלי חיפשה מסגרת חלופית עבורי, ואבא שלי הציג בפני כל ישיבה שפנינו אליה את "הבעיה" שלי, כלומר את העובדה שאני רואה סרטים, כדי שיטפלו בה. אבל כל מקום ששמע את זה לא הסכים לקבל אותי.

ואז מצאנו את הישיבה התיכונית "אורט" טבריה, שמיועדת לחבר'ה שנשרו ממסגרות דתיות, ושם התחיל השינוי המטורף שלי. היו שם טלוויזיה ואינטרנט, וגם משחקים כמו סנוקר - אלה דברים שהיו זרים לי עד אז. הישיבה הזו, שפעלה כפנימייה, גם מאפשרת לתלמידים לגשת לבגרות מקצועית לצד לימודי הדת, דבר שהישיבה הקודמת שלי לא אפשרה. למזלי, אבא שלי לא ידע מכל זה. כשעשינו את ראיון הכניסה לישיבה, אמרו לו את מה שהוא רצה לשמוע, והוא מעולם לא ביקר שם. אבל בשלב מסוים התחלתי ללבוש ג'ינסים, גם כשחזרתי הביתה, ואז התחילו מריבות על ההתרחקות שלי מהדת.

כעבור שלוש שנים קיבלתי צו גיוס. האמת היא שזה בכלל לא היה בראש שלי, הרי בבית חונכתי לא להתגייס לצבא. גם חודש לפני הגיוס עדיין הייתי בטוח שלא אתגייס. אבל פתאום, לא יודע מה גרם לזה, הבנתי שזה מה שנכון לעשות. קודם כל, ידעתי שהחיים שלי צריכים שינוי מסוים, וגם ידעתי שהצבא יביא לי אחריות ובגרות. אבל יותר חשוב מזה, הבנתי פתאום שזה הזמן שלי לתרום ולתת חזרה, אחרי שהמדינה נתנה לי כל כך הרבה.

כשהגעתי לצבא, בכלל לא ידעתי מה זה להיות חייל בודד. מעבר לזה, לא ממש חשבתי על מושגים כמו "חרדי" ו"חילוני" או "חזרה בשאלה". פשוט חייתי את החיים. כשהגעתי למש"קית הת"ש סיפרתי את הסיפור שלי. היא קראה לקצינה, סיפרתי שוב, וקראו למישהו בכיר יותר. ככל שחזרתי על הסיפור, התחלתי להבין מה בעצם קרה לי בשנים האחרונות.  עוד שלושה חודשים אני משתחרר, והיום אני יודע שעברתי תהליך בצבא, והתחלתי למצוא את עצמי מחדש בעולם.

אחד הרגעים הקשים בשירות שלי היה במבצע "צוק איתן". המפקד שלי שכנע אותי להתקשר לאמא שלי, הוא אמר שהיא בטח דואגת. התקשרתי אליה, ואלה היו שתי הדקות הכי ארוכות בחיים שלי. בכלל לא היה אכפת לה.

הגעתי לעמותת ה.ל.ל. לפני בערך שנה, והם עזרו לי מאוד. היום אני גר בדירה של ה.ל.ל בירושלים, בשכונה חילונית ורחוקה מהבית שגדלתי בו. איתי בדירה גר שותף שמגיע ממשפחה חסידית, והוא עזב את הבית עוד בגיל 12. בקרוב אשב עם יועצת של העמותה ואבין מה אני רוצה לעשות אחרי השחרור. אני צריך להשלים בגרויות, לעשות פסיכומטרי.

אני לא ממש בקשר עם המשפחה שלי. אין בינינו נתק רשמי, אבל אנחנו לא מדברים בפועל. עד היום הם לא משלימים עם זה שחזרתי בשאלה, הם בסוג של הכחשה.

אני לא אשקר, להיות לבד זה קשה. זה לא שחזרתי בשאלה והחיים יפים. התחושה של להיות לבד היא הכי קשה שיש, אבל אני לא מוכן לוותר על החיים העצמאיים שלי בשום מחיר. אף אחד לא כופה עליי או מחייב אותו למשהו.

אני מאמין באלוקים, אבל אני לא שומר שבת, ואני אוכל כשר רק כי אני גר בירושלים והכול כאן כשר. כל כך פגעו בי בדרך החינוך שלי, שנוצר אצלי הרבה אנטגוניזם לדת. הייתי רוצה לשמור שבת, אבל אני פשוט לא מסוגל, יש לי מחסום לזה. אני גם לא מסוגל להתפלל, כי זה מתקשר אצלי אוטומטית לזה שהכריחו אותי לקום מוקדם כל יום כדי להתפלל. כשאני אהיה אבא, אני אעשה את הדברים אחרת.

נעמי, בת 23, עובדת באבטחה ולומדת משחק

שני חוזרים בשאלה בטור אישי
נעמי | צילום: צילום פרטי, מעריב לנוער

אני מגיעה ממשפחה חרדית של תשעה ילדים. אבא שלי הוא רב בישיבה וחוזר בתשובה, ואמא שלי מורה. הבית שלנו היה סגור מאוד לעולם החילוני, ואפילו כשהיינו נוסעים לסבים המסורתיים מצד אבא שלי הם היו סוגרים את הטלוויזיה מתוך כבוד להורים שלי. הנרטיב שגדלתי עליו הוא שחילונים הם מסכנים, כמו תינוקות שנשבו ואין להם ידע על העולם האמיתי.

הבית שלי לא היה בית חרדי קלאסי, מפני שלהורים שלי יש תפיסות שונות אחד מהשני. אמא שלי פתוחה מבחינה מחשבתית, ואבא שלי הוא סוג של "ראש בקיר". למשל, הוא מעולם לא דיבר אתנו באנגלית, למרות שזו שפת האם שלו ובעברית הוא לא לגמרי שולט, מפני שהוא מאמין שזו שפה טמאה. כך למעשה גדלתי בבית שבו צד אחד אומר לך להיות חרדי כי חילונים הם מסכנים, וצד אחר אומר לך לפקוח עיניים ולהכיר את העולם על מורכבותו. זה היה מבלבל מאוד כילדה, הרגשתי שאין לי לאן להשתייך.

החזרה בשאלה לא קרתה פתאום, קדמו לה תהליכי עומק שהתחילו כשהייתי ילדה. גדלנו בבית קטן בירושלים, ובגלל שהיינו כל כך הרבה ילדים, לא יכולנו להרשות לעצמנו מותרות. תמיד השוויתי אותנו למשפחה המסורתית של אבא שלי, וידעתי שאני רוצה להיות כמוהם. חשבתי לעצמי: "עם כל הכבוד לאלוהים, לא בא לי לחיות ככה". זו הייתה הילדות שלי.

בערך בכיתה ה' הבנתי שאני אדם עצמאי ושאני לא חייבת להיות כמו ההורים שלי. התחלתי להתקומם, והיו קוראים לי "מודרנית"; בעולם החרדי זה כינוי גנאי, ממש מילה גסה. הבנות צריכות ללכת בתלם ולהיות צנועות, ואני לא הייתי כזו. אני זוכרת פעם אחת בכיתה ו', שציירתי כלה על השולחן בכיתה והמורה תפסה אותי. היה לה מעט מחשוף, אז לקחו אותי למנהלת. אפילו לא ידעתי מה המשמעות של צניעות, אין לך את הבשלות בגילאים האלה.

בכלל, הצניעות הייתה אחד הדברים שהיו הכי קשים לי. מגיל קטן הבנות חייבות להיות צנועות, אבל בחטיבה כבר ממש בודקים את עובי הגרב ומודדים בסרגל את אורך החצאית. אני אהבתי לנעול סנדלים עם פלטפורמה מעט יותר גבוהה, או לקשור את הסוודר על המותניים. בעולם החרדי לא עושים את זה. התקשרו מבית הספר להורים שלי כדי לדווח על זה שקשרתי את הסוודר, ואני כמובן הכחשתי. לא רציתי להיראות כמוהם, רציתי להיות יפה ומודרנית, אפילו שזו הייתה מילת גנאי. הרגשתי שנכנסים לי לווריד וחוסמים לי את חופש הביטוי.

בתיכון זה היה אחרת. עברתי לבית הספר "בית וגן", וזה היה מקום פתוח ומקבל מאוד. סוג של חרדי-ליברלי, אפשר לומר. לא הייתה שם בכלל גזענות, שזה דבר יוצא דופן לעולם החרדי, והצניעות לא הייתה אישיו. אלה היו ארבע שנים נפלאות, עם הרבה תמיכה של חברים ושל הצוות. משהו בי נרגע.

אבל עדיין הרגשתי שאני לא חרדית מספיק טובה. רציתי להיות הכי טובה שיש. לכן, בסיום ארבע השנים ב"בית וגן", כשמלאו לי 18, נרשמתי לסמינר של מתחזקות באופקים. חיפשתי תשובות. אלה היו השנתיים הכי קשות שהיו לי בחיים. היו הרבה לימודי קודש, ואני התקשיתי להאמין ולהיות חלק. לא הבינו למה קשה לי להיות צנועה, למה להתפלל לא בא לי בטבעיות כמו לאחרות; הם היו ביקורתיים ועוינים כלפיי.

בגיל עשרים סיימתי את השנתיים האלה כשאני בדיכאון, שונאת את עצמי ואת איך שאני נראית כחרדית. עדיין, לא חשבתי לצאת בשאלה, כי לימדו אותי להישאר בדת גם אם לא טוב לי. אגב, זה הדבר הכי נורא שאפשר לומר לאדם, לדעתי, וזה נכון לכל דבר. אם לא טוב לכם  עזבו ולכו בעקבות הרגשות שלכם.

ואז הגיע הזמן לשידוך. עברתי ראיונות אצל שדכניות ונפגשתי עם 11 בחורים, ולכולם היו טענות: אמרו שאני דעתנית מדי, שהטלפון שלי לא כשר, שהחצאית שלי לא ארוכה מספיק. הייתי בת 22, לחברות שלי כבר היו ילדים ואני מעולם לא חוויתי אהבה. הייתי בדיכאון ופחדתי שלעולם לא אתחתן, שזה דבר נורא בעולם החרדי. רק רציתי להיות בסדר ולא הצלחתי. כשהשדכנית לא רצתה להציע לי יותר שידוכים, זו הייתה סטירה בפרצוף, הקש ששבר את גב הגמל. הבנתי שאני לא שייכת לעולם הזה, שהכול היה זיוף.

זה היה כשהייתי בניו-יורק, ולא סיפרתי לאף אחד מה אני עוברת מלבד החברה הכי טובה שלי. אחרי חודשיים חזרתי לארץ ודיברתי עם ההורים. אמא שלי קיבלה את זה בהבנה, כאב לה מאוד על כל מה שעברתי. לאבא שלי, למרות שהוא אדם מקסים ונהדר, קשה לקבל את זה. אני חושבת שלאנשים שחוזרים בתשובה קשה להבין את התהליך ההפוך. הוא עדיין מתכחש קצת למציאות.

בתקופה הזו הייתי צריכה לבנות את עצמי מחדש, להבין מי אני כאדם חילוני, וזה שינוי גדול. יש מלא בחירות שצריך לבחור, כמו השקפה פוליטית, למשל. המקום של המשפחה בחיים משתנה, החברים מתחלפים. ידעתי שאני לא יכולה לחיות כחרדית עוד, אבל פחדתי מהעולם החילוני.

בתקופה הזו עמותת ה.ל.ל הצילה אותי, אני ממש חייבת להם את החיים שלי. הם נתנו לי מקום לגור בו, תמיכה כלכלית, ויותר מכל - תמיכה נפשית. למשל, כל שבוע יש ארוחת שישי, שזה ממש חשוב כי בדרך כלל ליוצאים בשאלה אין איפה לעשות שבת. לא ניסו לכפות עליי שום אג'נדה, אלא פשוט להפוך את התהליך לקל יותר. בלעדיהם לא הייתי איפה שאני היום.

עברה בדיוק שנה מהחזרה שלי בשאלה, והיום אני במצב הרבה יותר טוב, אני כבר לא נמצאת במלחמה יומיומית. אני חיה בדירה של ה.ל.ל בירושלים, ונמצאת בקשר עם ההורים, במיוחד עם אמא, וגם אבא משתדל. אני פחות פתוחה איתם כי אני מכבדת אותם, וכשאני מגיעה הבית אני לובשת חצאית, אבל הקשר בריא יותר. לא נשאר אצלי כל זכר לחיים החרדים, אני הכי אנטי דתייה שיש. אני לא רוצה לפעול לפי הדת בחיים שלי, אלא לפי המצפון האנושי. בזה אני מאמינה.