בת 17: "יצאתי עם אסיר משוחרר שישב 8 שנים בכלא על פריצות ודקירות, וההורים שלי לא ידעו על קיומו"

"בסילבסטר של שנה שעברה יצאתי עם חברים למסיבה. היה גרוע אז בשלב מסוים החלטתי לחתוך. כמה ימים לפני כן דיברתי בפייסבוק עם מישהו שמצא חן בעיניי, ובגלל שכבר הייתי באיזור החלטתי ללכת אליו. זה היה בדרום תל אביב, והיה בינינו פער גילאים של 13 שנים. הוא הציע לי לעשות איתו סמים והסכמתי. חזרתי הביתה רק ביום שאחרי המסיבה ואמרתי להורים שלי שנסעתי לחברה מחוץ לעיר. כל העניין נמשך כמה חודשים טובים, ובסופו של דבר נהיינו זוג. הוא היה החבר הראשון שלי. היינו נפגשים בכל יום וחשבתי שהוא השתקם בזכותי. רק השבוע שמעתי שהוא שוב שרף רכב. ההורים שלי לא יודעים על זה שום דבר עד היום."

ידיים של גבר אזוקות (צילום: רועי ברקוביץ')
"חשבתי שהוא השתקם בזכותי" | צילום: רועי ברקוביץ'

בת 14: "עשיתי פירסינג בפטמות ולהורים שלי לקח חצי שנה לעלות על זה"

"בעיניי, הפירסינג והקעקועים שלי הם רק סימפטום להידרדרות שהתחילה לפני שנה וחצי. התחלתי לעשן ולעשות סמים, להסתובב עם אנשים שמבוגרים ממני בהרבה, והשאר הגיע מעצמו. הסתרתי מההורים שלי ספטום (עגיל באף) במשך ארבעה חודשים, עגילים בפטמות במשך חצי שנה, ומאז נוספו למשפחה גם עגיל בטבור, טראגוסים, נזם והליקס. בכל פעם שהם גילו עגיל נוסף הבטחתי לעצמי שאני אלמד להסתיר את החורים החדשים יותר טוב. אני מסתירה את הדברים האלה מההורים בלי סיבה טובה, סתם בגלל שאני נהנית להסתיר מהם דברים וזה כיף לי. פחות אכפת לי אם הם יכעסו או לא".

נערה עם עגיל בלשון (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
עגיל בלשון? זה עוד כלום | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

בת 20: "אחרי הגירושים של ההורים שלי הרגשתי שאין לי איפה להיות, והתחלתי לחתוך את עצמי"

"הכל התחיל בכיתה ח'. הילדים עשו עליי חרם בגלל שהם חשבו שאני מכוערת. זה גרם לי להאמין להם. היה לי מאוד קשה בבית הספר ומאוד קשה בגיל ההתבגרות. המצב בבית לא הוסיף: ההורים שלי התגרשו כשהייתי בכיתה ה' וזה השפיע עליי מאוד. אחרי החרם והגירושים של ההורים שלי הרגשתי שאין לי איפה להיות והתחלתי לחתוך את עצמי. את רוב התקופה הזאת ביליתי בבית כשאני מסתגרת בחדר, בוכה וישנה. לא הייתי מטופלת והמצב הלך והחמיר. החתכים היו בעיקר בבטן וברגליים כדי שלא יראו, והסתרתי אותם בעזרם בגדים ומייקאפ. לא סיפרתי להורים שלי בגלל שפחדתי מהתגובה שלהם וגם בגלל שהגירושים שלהם השפיעו מאוד על עצם זה שנכנסתי לדיכאון מלכתחילה. כשהגעתי למכינה קדם צבאית אנשים התחילו לשים לב ולחצו עליי ללכת לקב"ן. התחלתי טיפול פסיכולוגי ובסופו של דבר סיפרתי הכל להורים שלי שלמרבה ההפתעה קיבלו את זה יפה. היום אני מרגישה יותר טוב ושמחה שסיפרתי להם מה עובר עליי".

נערה בוכיה (צילום: Shutterstock)
"הרגשתי שאין לי איפה להיות" | צילום: Shutterstock

בת 17: "ההורים שלי בטוחים שבת הזוג שלי היא החברה הכי טובה שלי"

"בהתחלה, ההורים שלי לא קיבלו את זה שאני לסבית. אחרי כמה זמן הם הצליחו 'להכיל' את זה, אבל הנושא הוא עדיין טאבו בבית, אז אני לא מרגישה בנוח להגיד להם שיש לי חברה. ההורים של בת הזוג שלי גרושים, אבא שלה לא יודע ואמא שלה כן, כי היא שמעה מאחותה הגדולה שיש לה בת זוג ובגלל שנפגשנו המון היא פשוט שאלה אותה אם זו אני. להסתיר את זה זה לא קשה כמו שזה נשמע, כי ההורים שלי כן מכירים אותה - רק לא כבת זוגתי, ואני יוצאת מהבית הרבה פעמים לצורכי למידה אז אני נוסעת אליה ולא לחברה שאצלה אני כביכול אמורה להיות. אני רוצה לספר להם בקרוב כי בזמן האחרון זה מתחיל להעיק עליי וגם על חברה שלי שלא תמיד אפשר לצאת לכל מקום, ושאם אני יוצאת איתה לא נעים לי להגיד להם אז אני לרוב משקרת".

לסביות (צילום: Image Source, GettyImages IL)
"הם חשבו שהיא החברה הכי טובה שלי" | צילום: Image Source, GettyImages IL

בת 16: "לא סיפרתי לאמא שלי שאני מעשנת בגלל שהיא עובדת באגודה למלחמה בסרטן"

"בכיתה ח' עישנתי עם ידיד בטעות. לקחתי לו את הקופסה של הסיגריות וחשבתי שיהיה נחמד לנסות לעשן. לא נגעתי בזה הרבה זמן, ואז בכיתה ט' בטיול בצופים התחברתי לבנים משבט אחר שהיו ממש נחמדים ועישנו כל הזמן. הם הציעו לי גם והסכמתי כדי למצוא חן בעיניהם. כשחזרתי הביתה התחלתי לקנות קופסאות. בתחילת י' עברתי לגלגל במקום לקנות קופסאות, והנה אני בי''א מוציאה את כל הכסף שאני מרוויחה בבייביסיטרים על טבק. לא סיפרתי להורים שלי כלום כי אמא שלי עובדת באגודה למלחמה בסרטן, היו שלושה מקרי מוות מסרטן במשפחה שלי (אף אחד מהם לא היה סרטן ריאות, ואף אחד מהנפטרים לא היה מעשן), ואני הבת הבכורה - אז הם עוד לא יודעים שעישון בקרב מתבגרים הוא כל כך נפוץ". 

אישה מעשנת סיגריה (צילום: Dominik Pabis, Istock)
אמא עובדת באגודה למלחמה בסרטן | צילום: Dominik Pabis, Istock

בת 16 וחצי: "הבנתי שזה לא נורא לאכול שרימפס ולערבב בשר וחלב. ההורים והמורים בבית ספר יקראו לזה 'ירידה ברמה הרוחנית', אבל זאת האמת שלי"

"לפני שנתיים החלטתי שאני חוזרת בשאלה. פשוט לא התחברתי לדת. תמיד הייתי בחינוך דתי, בבית ומחוצה לו, לא הרגשתי את החיבור הזה שאמורים להרגיש. הרגשתי כפייה ורצון להשתחרר. אז התחלתי 'לכפור': לבשתי חצאית קצרה יותר, חולצה קצרה, וזה הגיע כבר לגופייה (בלי שהם ידעו כמובן). בבית הספר יש הרבה ויכוחים אמוניים עם המחנכת או עם התלמידות. בהתחלה לא שמרתי את השעות שבין אכילת בשר לחלב, היום אני כבר אוכלת שרימפס. למה אני מסתירה מהם? הפחד לא נותן לי לספר. הפחד שאני אגרום להם לאכזבה שהם לא הצליחו לחנך את הילדה שלהם, שהיא בחרה בדרך שהיא לא שלהם. פחד מהתגובה שלהם ושל המשפחה המורחבת. אני לא רוצה לפגוע בהם, להביך אותם או לאכזב אותם".

דן פרץ שרימפס (צילום: דן פרץ, MOMO, Verso Publishers)
שרימפס | צילום: דן פרץ, MOMO, Verso Publishers