מה משותף לבר רפאלי, לבריטני ספירס וללינדזי לוהן? מלבד צבע השיער, לשלוש הכוכבות האלה הורים דוחפים במיוחד שעמדו מאחוריהן וקידמו אותן: בין אם זו אמא ציפי שמנהלת במשרה מלאה את הקריירה של בתה (שהחלה כשזו הייתה בת שמונה חודשים), או אמא ואבא ספירס שעברו לניו-יורק כשבריטני הייתה בסך הכול בת שמונה לטובת הקריירה שלה – "הורים דוחפים" ו"הצלחה" הם לא מושגים זרים אחד לשני. לצד שלוש הבנות משתרכת רשימה ארוכה של כוכבים שקיבלו דחיפה קטנה מאמא ואבא בדרך לאור הזרקורים, ביניהם ביונסה, קים קרדשיאן (השמועות אומרות שאמא קריס היא זו שהפיצה את סרטון הסקס הידוע לשמצה שבזכותו התפרסמה קים), ברוק שילדס, דרו ברימור ואפילו מייקל ג'קסון.


"פושרז", סדרת הדוקו של HOT אשר עקבה אחר הורים שמנסים להצמיד בכל מחיר את התואר "סלבס" לילדיהם, הביאה את הנושא למוקד השיח ותרמה רבות לדימוי הבעייתי של ההורים הדוחפים. ואמנם, הסדרה מציפה את רוב הבעיות שבדחיפה הורית: הפגיעה ביחסים בין ההורים לילדים (כי אמא היא כבר פחות אמא ויותר המנהלת האישית שלך); חוסר היכולת או חוסר העניין של ההורים להציב גבולות, כי התהילה מסנוורת (מישהו אמר אבא של נועה קירל?); חוסר המודעות של ההורים (כי זה שאמא חושבת שלבת שלה יש כישרון לא באמת אומר שזה נכון); האכזבה הבלתי נמנעת שמלווה את הילדים (כי ככה זה מטבעה של התעשייה, וגם כי הדרישות של אמא ואבא גבוהות מדי); וההקרבה שהילדים נאלצים לעשות (כי סביר להניח שהם יעדיפו להיפגש עם חברים או סתם לנוח מאשר לעשות חזרות עד השעות הקטנות של הלילה).

בפרונט של ההורים הדוחפים עומדים ההורים שמככבים ב"פושרז", וחולמים על עתיד ורוד לילדיהם בתעשיית הבידור. אבל בכל תחום שהוא, בין אם מדובר בהישגים אקדמיים (על קורס הכנה למבחני כניסה לכיתת מחוננים כבר שמעתם?), בספורט או בתחביבים כאלה ואחרים, תמצאו את המצטיינים שזוכים בפרס הראשון כשבקהל שני הורים גאים שיודעים עמוק בפנים שזה לא היה קורה בלעדיהם.

קחו למשל את פרופ' איימי צו'אה, מחברת הספר "המנון הקרב של אמא נמרה". צ'ואה, אמריקאית ממוצא סיני, שוטחת בספרה את המניפסט שלה לגידול ילדים מאושרים. אה, סליחה, ילדים מוצלחים - לרגע התבלבלנו ושכחנו מה חשוב באמת. ב"המנון הקרב של אמא נמרה", שהפך לרב-מכר עולמי, מתוארת שיטת החינוך של צ'ואה, שמבחינתה נוקשות היא אנדרסטייטמנט. מי שהפכה לאמא הכי שנויה במחלוקת בארה"ב לא הרשתה לשתי בנותיה להיפגש עם חברות אחר הצהריים, חייבה אותן להתאמן כמה שעות בנגינה בכל יום, לא הרשתה להן להשתתף בהצגות בית הספר, לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב והכריחה אותן להיות תמיד המצטיינות בכיתה בכל מקצוע מלבד חינוך גופני ודרמה (כי במה אלה כבר יעזרו בחיים?). ואתם לא רוצים לשמוע על הסנקציות במקרים שבהן הבנות לא עמדו בציפיות שלה, שכוללות עלבונות קשים (כדי לדרבן אותן להצליח, כמובן). צ'ואה זכתה לביקורת רחבה לאחר פרסום ספרה, מסיבות הברורות.

למעשה, לא מעט מחקרים סותרים את דבריה של צ'ואה. למשל, מחקר של אוניברסיטת פלורידה קובע שהגורם המכריע להצלחת הילד כאדם בוגר בחיים הוא גנטיקה ולא דרך הגידול. מחקר אחר מטעם אוניברסיטת מינסוטה מראה שמידת הרגישות שבה גידלו את הילד, ולא הדחיפה ההורית, היא זו שקובעת עד כמה יצליח כאדם בוגר. מחקר אחר, שפורסם בירחון הבריטי לרפואת ספורט, מראה שליותר משליש מההורים השפעה שלילית על הצלחת ילדיהם הספורטאים, בעיקר מפני שדחפו לניצחון בכל מחיר. למרות זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שצ'ואה אכן גידלה שתי בנות מוצלחות מאוד, והיא אף טוענת שבנותיה מאושרות.

אגב, לא בכדי פורסם המחקר הנוגע לילדים ספורטאים בבריטניה: "הורים לילדי הגביעים" היא תופעה מוכרת בממלכה המאוחדת. מדובר בהורים שעוזבים את העבודה, משתמשים בכל החסכונות שלהם ויוצאים למסע מפרך מטורניר לטורניר כדי להביא את הילדים לטופ. גם בתעשיית היופי, הבריטים ידועים כהורים שמבחינתם אין באמת כזה דבר "הגיל שאפשר להתחיל". כך, למשל, תחרות יופי שבהן ילדות בנות שש באיפור מוגזם ושמלות מוגזמות עוד יותר מתזזות על הבמה הן דבר מקובל בממלכה המאוחדת.

בר רפאלי  (צילום: Splashnews)
הייתה מצליחה בלי אמא ציפי? בר רפאלי | צילום: Splashnews

ניתוב במקום דחיפה

הנטייה הטבעית היא להזדעזע מאותם הורים שנראה כי טובת הילדים אינה בראש מעיניהם. אבל כשמסתכלים על האנשים שהגיעו לפסגה, אי אפשר שלא לתהות – האם הם היו מצליחים באותה המידה גם בלי ההורים? האם מאחורי כל כוכב מצליח עומד הורה דומיננטי? אולי ההורים באמת יודעים מה הכי טוב עבור ילדיהם, יותר מכל מנהל אישי? כדי לענות על השאלות האלה ולהבין את ההשלכות של הדחיפה ההורית, לטוב ולרע, דיברנו עם ד"ר ירדן קציר, פסיכולוג קליני מומחה שמעביר סדנאות להורות נכונה בעידן המודרני.

"דחיפה הורית תמיד הייתה קיימת באופן זה או אחר, אבל אין ספק שהיא התגברה בעשור האחרון מכיוון שהעולם נהיה תחרותי יותר", אומר ד"ר קציר. "הורים נוטים להשליך את החסך שלהם בהישגים על הילד, ומצפים שהוא יגשים את הציפיות שלהם. הבעיה המרכזית היא שהמעורבות ההורית, בדמות הסמכות, האמפתיה ומתן הכלים, לא רק שלא התגברה אלא אף הצטמצמה, בעיקר מפני ששני ההורים עובדים יותר ונוכחים הרבה פחות. כך נוצר פער בין הציפיות של ההורים להישגים בפועל של הילדים".

לינדזי לוהן חושפת (צילום: Ian Gavan, GettyImages IL)
אולי זה באמת הזיק לה. לינדזי לוהן | צילום: Ian Gavan, GettyImages IL

מהעבר השני ישנם הורים כמו אלה שהופיעו ב"פושרז", שמקדישים את כל כולם לילדים: "אלה הורים שעוזבים הכול ומתעלים את כל ההישגיות שלהם אל הילד. אמנם הם נמצאים שם עבור ילדיהם, אבל אם הם לא קשובים מספיק הם עלולים לפגוע בגיבוש הזהות העצמית של הילד. כך, למשל, מאות הורים מגיעים לאודישנים עבור ילדיהם, שבכלל בוכים ולא רוצים להיכנס".

ד"ר קציר מדגיש כי יש להבחין בין תחרותיות להישגיות: "הורה טוב מעודד את הילד שלו להישגיות ומעביר לו את המסר שהוא מאמין בו. לעומת זאת, ההורה שמעודד לתחרותיות עסוק בהשוואה מתמדת בין הילד שלו לבין אחרים, ובדרך כלל מתמקד בתוצאה ולא בדרך. כך יש ראייה טובה פחות של הילד. למשל, יש ילדים הומאניים שלא מסוגלים להצליח בחמש יחידות מתמטיקה, ובכל זאת ההורים דוחפים אותם ולמעשה לא מאפשרים להם להיות בהקבצה שמתאימה להם".

לדברי ד"ר קציר, בגיל ההתבגרות הדחיפה ההורית עלולה להוביל לשני כיוונים מנוגדים: "האחד הוא מרד נעורים, שבו המתבגר מורד בציפיות ההורים ומרים ידיים, מתוך תחושה שההורים לא מעריכים אותו או מאמינים בו. בכך אשמה גם מערכת החינוך שמעודדת תחרותיות ולמידה עבור הציון בלבד, כך שהתלמידים שלא מצליחים נותרים מאחור. הכיוון השני הוא מתבגרים שמנסים לרצות לחלוטין את רצון ההורים, לפעמים על חשבון היכרות עם הנטיות הטבעיות שלהם. כך קורה שסטודנטים מגלים במהלך התואר הראשון שהם לומדים מקצוע שלא מתאים להם או מעניין אותם, פשוט כי המשפחה דחפה אותם לכך – ואז משנים את התחום שהם לומדים במהלך התואר, בשנות העשרים המאוחרות".

גלריה, 25.8, בריטני ספירס (צילום: Ethan Miller, GettyImages IL)
אבל היא באמת הגיעה רחוק. בריטני ספירס | צילום: Ethan Miller, GettyImages IL

בדרך כלל מתייחסים לתופעה כדבר שלילי, אבל אולי דחיפה מההורים היא מה שדרוש כדי להצליח בעולם התחרותי של היום?

"לטווח הארוך, מה שיביא להצלחה הוא הורה אקטיבי, מניע ותומך, שגורם לילד להאמין שיצליח במה שיבחר, יעודד אותו להתמיד במה שבחר ויהיה שם בשבילו בין אם הצליח ובין אם לא. על ההורה לראות את הילד, להקשיב לו ולאפשר לו לגלות בעצמו במה הוא טוב, וכך להבין יחד איתו באיזה כיוון כדאי לנתב אותו - ולא לדחוף. אלה הם המרכיבים שתורמים בסופו של דבר למסוגלות ולערך עצמי אצל הילדים. לעומת זאת, הורים דוחפים גורמים לילד לפתח תלות רבה מדי בהישגים שלו ולתלות את ההערכה העצמית שלו באלמנטים חיצוניים. למשל, תחושה של 'יאהבו אותי אם אקבל 90 במבחן, אבל אם אקבל 88 – אני אכזבה'. בטווח הארוך תהיה לכך השפעה גם על מערכות היחסים של אותו ילד – הוא יתייחס לאנשים כמותגים, וירצה להשיג את השווה ביותר".

רוב ההורים הם לא אבא קירל או איימי צ'ואה, ובכל זאת מקווים שילדיהם יתקדמו ויגיעו הכי רחוק שאפשר. כך היה (עוד בדור הקודם כשכל אמא יהודייה קיוותה שבנה יהיה רופא - היום זה כנראה איש הייטק), וכך גם יהיה, וזה מובן לגמרי, קל וחומר כשאנו חיים בחברה שנעשית יותר ויותר אינדיבידואליסטית. אי אפשר להקל ראש בחשיבות שבהורים תומכים ומעודדים, אבל הגבול בין אלה לבין ההורים הדוחפים שמקדשים את המטרה יותר מאשר את הדרך (תמיד התשובה הלא נכונה כשמדברים על חינוך) הוא דק. יכול להיות שבכל הורה מסתתר ההורה האמביציוזי והדוחף, אבל רק חלק מההורים מבינים שזה ממש לא ייעודם כהורים.