אני תוהה אם אתם קוראים את הדברים האלה עכשיו בזמן שאתם מבודדים בחדר שלכם. תקועים לפחות שבועיים בין ארבעה קירות ותכל'ס בטח כבר מטפסים עליהם מרוב יאוש.

עושה רושם, שהמגיפה העולמית של הקורונה, תקפה גם אותנו בענק, והיא פה כדי להישאר (מי יודע עד מתי?). מסיבות מבוטלות, ואפילו הליכה לקניון היא כבר לא אופציה עדיפה בימים היסטריים אלו.

אומרים שאחת לכמה מאות שנים ישנה מגיפה עולמית, שדואגת למניין משמעותי של מתים, כדי לדלל באופן "טבעי" את אוכלוסיית כדור הארץ. בין אם זה נכון או לא, הזמן בבידוד הוא זמן חשוב, לדעתי, לחשבון נפש.

כמה פעמים רציתם לכתוב אבל לא מצאתם זמן? (צילום: צילום מסך מתוך ווטסאפ, מעריב לנוער)
צילום: צילום מסך מתוך ווטסאפ, מעריב לנוער

הרבה בני נוער נמצאים בבידוד חברתי תמידי. כשהם חוזרים מבית הספר הם מסתגרים בחדרים שלהם ולא מתוך בחירה, אלא מתוך חוסר ברירה – כי הם פשוט בודדים.

תחשבו עכשיו על עצמכם, על כמה אתם סובלים מזה שנכפה עליכם להישאר ספונים בבתים ונסו לדמיין את חייכם ככה במשך שנים. אותם ילדים, שסובלים מניכור חברתי, זו המציאות של חייהם.

הם עושים מה שהם חייבים לעשות מחוץ לבית, אבל את זמנם הפנוי הם תמיד יעדיפו לבלות בבית, לבד. לבלות, בעצם, זו לא המילה הנכונה, כי הם לא מבלים. הם מעבירים את הזמן. מחכים אולי שיגדלו, ולא יצטרכו יותר ללכת לבית הספר ולסבול מהצקות, מהערות פוגעניות ולפעמים ממכות. הם מחכים שהשנים הרעות האלו יעברו ושאולי מתישהו מישהו יראה את סבלם ויפסיק אותו.

כמה שקשה לכם היום בלי החברים, בלי לצאת לבלות, בלי לצאת לשחק קצת כדורסל בחוץ, בלי ללכת לים – ככה נראים החיים שלהם. תמיד, רק שלהם אין אפילו עם מי להסתמס כשהם בבית.

חרם (צילום: shutterstock, Nadezda Barkova)
צילום: shutterstock, Nadezda Barkova

אז אולי עכשיו כשאתם לבד, נסו לחשוב אם אתם מכירים מישהו כזה. מישהו, שתמיד היה לכם נוח להתעלם ממנו, כי הוא סוג של שקוף. מישהו שאתם יודעים שהוא סובל, או שאתם יודעים שהוא רק בודד. המישהו הזה יכול להיות כמובן גם משהי, שאולי אף פעם לא התייחסתם אליה, אבל היא תמיד נראית עצובה.

כל מה שאתם צריכים לעשות זה לסמס להם, אולי לשאול איך הם מעבירים את הזמן. אתם לא חייבים להפוך לחברים הכי טובים שלהם, אבל אתם כן יכולים לנסות להיות אנושיים יותר. בגליון הזה ראיינו את קטריקס, שלקח על עצמו להוביל שינוי חברתי ולעלות למודעות את נושא החרמות. הוא היה ילד מנודה, שונה, בלתי רצוי, שהצליח לצלוח את תקופת בית הספר הנוראה שעבר, ולהפוך להיות מושא להערצה.

אבל, לא כל אחד הוא קטריקס ורוב הילדים המנודים שסביבנו הופכים אחרי זה להיות אנשים כבויים, חסרי בטחון. אז אל תהיו חלק מאלו שעומדים מנגד ולא עושים שום דבר. תתפלאו איזו תחושה טובה זה יתן לכם אם תצליחו לעלות חיוך אפילו רק לילד אחד כזה, שיושב עכשיו בבית ובטוח שאין לו אפילו חבר אחד בעולם.

גייל זאבי (צילום: גייל זאבי, מעריב לנוער)
צילום: גייל זאבי, מעריב לנוער