עוד הרבה לפני תקופת הקורונה והבידוד החברתי שנכפה עלינו, התחלנו להתרחק. אנשים כבר לא מתחילים אחד עם השני בשריקות ברחוב (ואולי עדיף שכך...), כבר פחות ניגשים ושואלים  - "תגידי, אבא שלך גנן? איך יצאת כזה פרח יפה?" – כי רוב ההתחלות הן וירטואליות, איפשהו ברחבי הרשתות החברתיות, במשפטים קצרים, מלאי אימוג'י וקיצורים (שרק אתם מבינים). אנחנו הרבה יותר מתבודדים בבית, ולא משתעממים, כי לכל אחד מאיתנו מחובר, כמו בלון חמצן לחולה קורונה קשה - טלפון נייד, שמעניק תוכן אינסופי, שכאילו, ורק כאילו, גורם לנו לא להרגיש לבד ולא משועממים.

אבל, הפחד שלי הוא, שלאט לאט אנחנו מאבדים את היכולות החברתיות הבסיסיות שלנו. אנחנו מפחדים לתקשר, נפגשים פחות ופחות פנים מול פנים, אולי כי אנחנו כבר לא יודעים להתנהל במפגש כזה – ועכשיו עם היד על הלב – כמה מהפעמים שכן נפגשתם עם חברים באמת הייתם נוכחים? או אשאל זאת אחרת,  מתי לאחרונה הייתם במפגש פיזי עם בן אנוש אחר מבלי ששניכם הייתם בטלפונים שלכם? משפחות שלמות יושבות לארוחות ערב, כשכל אחד במסכו, מנותקים ובעיקר כבר לא יודעים איך לעשות את זה בלי. 

חזרה לשיגרה
כולנו חיכינו לזה, אבל באמת יהיה כ''כ פשוט לחזור לשגרה? | עיבוד: החדשות 12

התקופה הזו של וירוס הקורונה שתקף אותנו גרמה לנו עוד יותר להתרגל ללבד. זה התחיל קשה, אפילו קשה מאד, ולאט לאט למדנו שבתוך המרחב הפרטי המצומצם שלנו אנחנו דווקא מסתדרים לא רע – כל עוד יש לנו מקור הטענה לנייד, מסך טלוויזיה (אפשר גם בלי), מסך מחשב (אפשר גם בלי), אוכל ושתייה – אנחנו בסדר. ממש בסדר. קניות אפשר לעשות אונליין ותכלס גם אף אחד לא באמת רואה אותנו, אז אפשר גם בלי שופינג, וולט מגיעים לכל מסעדה, כך שיש אספקה קבועה של הפיצה/המבורגר/סושי, שאנחנו לא יכולים בלי והכל מצויין.

פתאם נהייה מיותר ללכת לבית הספר – כי בזמן שיעורים משעממים אפשר לעשות עוד דברים בלי שהמורה רואה. בכלל קל יותר ללמוד לבד, מעולה שלא צריכים לעמוד בפקקים, אפשר לקום ברגע האחרון ממש, להישאר בפיג'מה, אף אחד לא רואה עם את עם לק או בלי לק, עם עשית פדיקור או לא, אנחנו לא מקבלים את הפידבק היומי על מה אנחנו לובשים או נראים, לא להסתפר זה לגיטימי, אי אפשר לעשות חרם  – לא חייבים להבריז מבית הספר כי אפשר לשים פשוט את הזום על השתק, אין עימותים עם ההורים... בקיצור, אחרי תקופת ההלם הראשוני קצת התרגלנו. התקופה הזו של וירוס הקורונה שתקף אותנו גרמה לנו עוד יותר להתרגל ללבד.

התקופה הזו של וירוס הקורונה שתקף אותנו גרמה לנו עוד יותר להתרגל ללבד.

גייל זאבי

לא טוב. טוב, שלמדנו שאפשר להסתדר גם עם אבדן תרבות הפנאי, אבל ספורט זה חשוב, תרבות היא חשובה ויחסים בינאישיים הם חשובים אפילו מאד – אסור לנו לוותר על האינטרקציה הבינאישית, על להסתכל ללבן של השני בעיניים, לשים לב לריחות, למגע, להבעות – גם אם הן מתחת למסיכה במרחק של לפחות 2 מטר. אז שמרו מרחק אבל אל תשכחו להתקרב.

גייל זאבי
צילום: גייל זאבי, מעריב לנוער