לפעמים חברים מציגים אותי בתור "ליאת רוטנר, אתה בטח מכיר אותה – היא סופרת ילדים מפורסמת", ואני מחייכת אך מתלבטת בלב: איך לתקן ולומר שאני סופרת נוער מבלי להישמע קטנונית?

ספרי ילדים, לרבות הגיל הרך, הם ז'אנר מופלא בפני עצמו. זו עבודה מדהימה לחבר כל עמוד ועמוד בשקדנות, עם ניסוחים מדויקים וציורים מתאימים. הכול צריך לדבר באיטיות ובדידקטיות מתונה, לקלוע ללב הילד, לפתח בו משהו, ללמד אותו משהו. סופרות הילדים יושבות על כל משפט הרבה עד שהן מגיעות לניסוח המושלם.

אבל אני סופרת נוער. כתבתי ספר אחד לילדים ואחר למבוגרים, אבל כל 18 הספרים האחרים שלי היו ספרי נוער, וכך גם העתידיים. ספרים עבים, משוגעים, עמוסים בדמויות וברגשות.

הניסוחים שלי – אין בהם את המחושבות האיטיות והמדויקת הזו. את המילים הגדולות, המאירות, עם הציורים ומוסר ההשכל המנומס. הכתיבה שלי מהירה מאוד, רגשנית, מתפרצת. כשאני כותבת אני בת 15 נסערת, מאוהבת, מרוגזת, חולמנית, דעתנית, קשוחה, מפוחדת, חצופה ומתלהבת. אני לא מתיימרת לחנך אף אחד כמו שסופרות הילדים מצליחות בחוכמתן לחנך בספריהן, ואני גם לא מתיימרת למתוח ביקורת אנושית או חברתית כפי שסופרי המבוגרים עושים עם קוראיהם.

אני מנגנת על התפר הזה, הרגיש, שבין התמימות והלוח-החלק-ללמידה של הילדים לבין החוכמה והרגישות של המבוגרים. נוער הם המפגש המבולבל הזה, בין תמימות לבין בגרות, בין חוכמת חיים לחוסר ניסיון, בין עומס אדיר של רגשות והורמונים לחוסר יכולת להביע את הרגשות האלה, כי הם עדיין נתונים לשליטת המבוגרים, ולא באמת יכולים לעשות מה שבא להם.

בארץ אין קטגוריה כזו, "ספרי נוער". רק מבוגרים או ילדים. לקטגוריית הילדים דוחפים גם את ה"נוער" כהערת שוליים, לא ממש סופרים אותו. אבל אני סופרת.

זה גיל אינטליגנטי, רגיש, סוער, חסר שליטה אמיתית בחיים אך גם לא סומך מספיק על אלו השולטים. המבוגרים לא תמיד מהווים דוגמה, ולכן הנוער חושש שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו, והוא בעיקר בחרדה מתמדת שהוא לא באמת "בסדר": שלא באמת אוהבים אותי, שמחר כולם בכיתה ישנאו אותי, שאני לא נורמלית, שאני לא שפוי, שזה בחיים לא יעבור----

והמטרה שלי היא אחת: להביא להם עולם כל כך שונה, אבל כל כך זהה, של דמויות דמיוניות לחלוטין אבל אמיתיות לגמרי. דמויות מתפרצות ומתלהבות וכועסות ונבהלות, לגמרי משוגעות תגידו - אבל היי, גם המורים וההורים המתוארים בספר פוחדים ומתבלבלים ומסתכלים במראה ונתקפים ספקות עצמיים, וגם הם הולכים אחר כך לחדר ורק רוצים חיבוק. וזה בסדר.

"מה המסר בספרים שלך?" שואלים אותי תמיד בראיונות. ואותי זה מצחיק. מסר לנוער? איזה מסר אתם חושבים שאתם צריכים להעביר לנוער, מבוגרים יקרים? קודם כל תהיו בעצמכם מבוגרים לדוגמה, נאמנים, טובים וחרוצים. זה המסר הכי טוב שאתם יכולים להעביר אליהם. ובספרים שלי? שם אני רוצה לקחת אותם למסע אל הלב של עצמם. עם תחנות הרגעה, כלים לדרך, קורס בנשק שנקרא דמיון והרבה מענה לרגשות שלהם.

אני ליאת רוטנר, סופרת נוער. הגיל הכי מדהים בעולם.

 על הספר:

סער הוא כוכב טלוויזיה צעיר שמאס במצלמות ובצביעות שהן מביאות איתן. תותי היא נערה שברחה מאב מכה. לונה מגיעה מבית עשיר אך אטום רגשית. ואילו דין בא בשביל ההרפתקה.

אלה הם רק ארבעה מבני הנוער שמגיעים ל"לב ההר", פנימייה יוצאת דופן השוכנת בהרים, בלב היער, ומיועדת לבני נוער שברחו או נפלטו ממסגרות אחרות.

ב"לב ההר" מנתקים את הנערות והנערים מטלפונים וממחשבים ועובדים איתם באמצעות מערכת שעות ולימודים, אבל גם באמצעות משימות הישרדות ומשחקי גיבוש.

אט-אט מתחילים הנערים החשדנים והמרדנים להיפתח אל העולם ולתת אמון אחד בשני וגם בסביבתם. דרך החברויות שמתפתחות ביניהם הם מרשים לעצמם להיקשר, להתאהב, לצחוק ולהאמין שאפשר להגיע עד האופק.

בעד האופק חוזרת ליאת רוטנר גם לגיבורי סדרת "קיץ אחד ביחד" ומאפשרת לפגוש אותם בגירסה הבוגרת והמפתיעה שלהם. עד האופק הוא ספרה החדש של רוטנר, סופרת רבי המכר האהובה. בין ספריה הקודמים: "קיץ אחד ביחד", "תנו לגדול בשקט", "מאלאדר", "זאבים", "מבצע מלכה" ועוד רבים אחרים.

אירוע השקת הספר יתקיים ביום חמישי, ה-27.4 בשעה 19:30 בבר ה"הודנא" בתל אביב – רחוב אברבנאל 13 תל אביב. הכניסה חופשית. 

פרק ראשון

״יופי...״ מילמל דין לעצמו, ״זה הולך להיות קשה משחשבתי.״

הוא עמד מרחוק וסקר בפנים מודאגות את הילדים שהתגודדו בחצר בית הספר. הילקוט, שהיה אמור להיות מגניב, כדי לעשות את הרושם הנכון על הכיתה החדשה, נראה לו פתאום תינוקי ומטופש. הוא הרגיש שהכול בעצם תינוקי עכשיו. הוא העביר את רצועת הילקוט מכתף לכתף, מנסה להחליט באיזו תנוחה הוא נראה הכי בוגר.

ממה יש לי לפחד כל כך? נאנח והסתכל שוב בילדים האחרים. למה הלב שלי דופק כאילו אני מתחיל שוב כיתה א'? אני מתחיל כיתה ט'!

הוא יישר את הכובע שעל ראשו. הוא ידע שהכובע שלו מוזר, ודווקא משום כך חבש אותו, שיהיה ״הקטע שלו״ ויבהיר לכולם מי זה דין.

הוא פסע בצעדים נחושים לעבר השער.

״היי, ילד!״ צעק אחד הנערים שישבו על הגדר.

דין סובב את ראשו.

״אחלה תיק יש לך!״ קרא הנער, וחבריו פרצו בצחוק.

דין העיף מבט אל ילקוטו וחש שפניו מאדימות.

״אהמ...״ השתעל וחידש במהירות את צעדיו.

״גם אני רוצה צבֵי נינג'ה!״ צעק אחריו אחד הנערים, והשאר המשיכו לצחוק.

אלה לא צבי נינג'ה, רצה דין לענות, אלה המוחצים הסמוראים! אבל חשב על זה שאיכשהו דווקא ההתעקשות על שמה הנכון של הסדרה תוציא אותו אפילו יותר נלעג. ופתאום הוא הרגיש באמת תינוקי. לעזאזל איתך, מיטל, כעס פתאום על אחותו הגדולה, שבחביבות אין קץ שיכנעה אותו שסדרות מצוירות נחשבות מגניבות גם בחטיבה ובתיכון, ושהוא יכול ללכת עם הילקוט הזה בלב שקט ואף אחד לא יחשוב שהוא ילד קטן. ״לא זה מה שאמור להדאיג אותך,״ הסבירה לו אתמול בערב, כשנכנס אליה לחדר ושאל בהיסוס לדעתה על הילקוט. ״אני במקומך הייתי דואגת ממשהו אחר לגמרי.״

דין הקשיב בעודו מביט סביבו בסקרנות על הקירות שהיו מלאים תמונות וקישוטים שמיטל החליפה חדשות לבקרים. לא לעתים קרובות קיבל רשות להיכנס אל חדרה של אחותו הגדולה, והוא ניצל אפוא את ההזדמנות היטב.

״מה שהכי חשוב בפנימייה הזאת שאליה אתה עובר,״ אמרה לו באותה נימה מתנשאת שבה מדברים אל אחים קטנים, ״זה איך תסתדר עם הבנות.״

זה הפחיד אותו עוד יותר. הוא חשב שיקבל ממנה איזו עצה, איך להרשים את הבנות, אבל בדיוק אז היא נזכרה שהיא מניחה לאחיה הקטן לעמוד באמצע חדרה הקדוש ופקדה עליו לצאת מיד.

ממש יופי, רטן עכשיו בלבו. לא מספיק שנתתי לה להפחיד אותי עד מוות, גם קיבלתי את העצה המטופשת שלה לגבי הילקוט עם המוחצים הסמוראים.

בעומדו כעת מול בית הספר גילה שלבד מהתיק שלו, לא היה זכר בשום מקום לדמויות מצוירות, לא על ילקוטיהם של התלמידים האחרים ולא בשום מקום אחר.

טוב, נו, ניסה להתעודד, לא נורא, גם זה יהיה חלק מ״הקטע שלי״. כמו הכובע. אני דין המגניב, שלא מתבייש לחבוש כובע מגניב וללכת עם תיק עם המוחצים הסמוראים!

בנחישות גוברת זקף את סנטרו ופסע קדימה.

* * *

האיש שצפה מהורהר בדין מבעד למסך מצלמת האבטחה נאנח.

״אני מקווה שבחרנו נכון...״ מילמל לעצמו.

הוא בדק שוב את רשימת התלמידים החדשים ובחן את חמשת השמות הנותרים, במיוחד את השם האחרון שהיה מסומן באיקס גדול.

* * *

לונה המשיכה למרוח לאט־לאט לק על ציפורניה, גם כשעוזרת הבית עמדה בייאוש וחיכתה שתסיים.

״תגידי להם שאני תכף באה,״ אמרה לעוזרת בחשיבות עצמית וטבלה שוב את המברשת כדי למרוח שכבה חדשה גם על ציפורני רגליה.

העוזרת, שזו היתה הפעם השנייה שנשלחה לקרוא לה שתרד למכונית, ויתרה ועזבה את החדר. היא ירדה במדרגות הבית, המרופדות בשטיח, אל קומת הסלון של הבית המפואר, ויצאה אל המכונית השחורה שהמתינה בחוץ. איריס, אמה של לונה, בחליפת עסקים ובפרצוף זועף, הוציאה את ראשה מחלון המכונית.

״נו?״ קראה. ״איפה היא?!״

העוזרת החלה לגמגם.

איריס קלטה שבִּתה מתכוונת לאחר בכוונה, כדרכה, והתרגזה ממש.

״מה יש לילדה הזאת?!״ הטיחה באבירם הנהג. ״למה היא עושה לי דווקא כל פעם?!״

אבירם כפה על עצמו לשתוק. הוא ידע שהגברת שלו לא באמת רוצה לשמוע מה דעתו. רוב הזמן היא מתייחסת אל לונה כאילו היו אויבות, או לחלופין כאילו היו החברות הכי טובות, אבל כמעט אף פעם אינה מתייחסת אליה כהתייחס אֵם אל בתה. שתיהן בלונדיניות מטופחות, לשתיהן אותה גִזרה תמירה, מצח גבוה ואף סולד. לא רק את המראה ירשה לונה מאמה, כי אם גם את תחושת החשיבות ואת היחס הנוקשה לסובבים אותה. כשלא קיבלה את מה שרצתה, נהגה כילדה מפונקת ושתלטנית. למרבה המזל, תמיד קיבלה את מה שרצתה.

למעלה בקומה השנייה סיימה לונה סוף־סוף למרוח את הלק. היא ניסתה למשוך את הזמן ככל האפשר. אמא שלה אמורה להצטרף אליה ליום הראשון של הלימודים. מעולם לא עשתה זאת קודם לכן, השנה באה מפני שזה התיכון הפרטי ״לב ההר״. בטח רוצה לעשות רושם טוב על מנהל הפנימייה ועל צוות המורים, להראות שהיא שם בשביל בתה וכל השטויות האלו של אמהות. סבבה. הצגה או לא, העיקר שהיא באה.

היא החליקה בידה על השמלה שבחרה ללבוש. נצנצים ותפירה ביד, עבודה של לא פחות משלושת אלפים שקל. אמא תמות כשתראה שאני הולכת עם זה לבית הספר, חשבה בהנאה בעת ששעטה במדרגות כשהתיק מנתר על גבה. היא תצעק עלי לרוץ בחזרה ולהחליף בגדים...

לונה לא התכוונה לעצבן את אמה אלא רק לגרום לה להתפתל קצת, שיהיו ביחסי כוחות שווים. היא פרצה החוצה מהבית והתקרבה אל המכונית, מתנצלת בחיוך מעושה.

״סוֹרי,״ זימרה. ״לקח לי זמן לגמור ללבוש את ה...״

היא השתתקה. מתוך המכונית הביט אליה אבירם, ומאחוריו לא ישב איש.

״איפה אמא?״ שאלה לונה.

״היא קיבלה שיחת טלפון,״ אמר אבירם. ״היתה חייבת לזוז.״

לונה שמטה את התיק על הארץ. ״אבל היא אמרה שהיא תבוא איתנו...״

״כן, אבל בגלל שאנחנו כבר מאחרים היא לא תספיק לישיבה שיש לה אחר כך,״ אמר אבירם. ״היא הבטיחה שתגיע לביקור מחר. בואי, צריך כבר לנסוע.״

לונה לא ענתה. היא הרימה את התיק והשליכה אותו למושב האחורי. ואז פתאום שינתה את דעתה.

״חכה,״ אמרה, ״שכחתי להכניס כמה דברים.״ וחזרה הביתה, לקול רטינותיו של אבירם.

היא רצה אל ארון הנעליים של אמה ובחרה לה את הזוג עם העקבים הגבוהים ביותר, אלו בצבע האדום. או־אז חזרה למכונית והצטנפה במושב האחורי, רוטנת וממורמרת. התחשק לה לתלוש את הנצנצים מהשמלה אחד־אחד.

״את בסדר?״ קרא אבירם והביט בה במראה שמעליו.

״כן,״ אמרה לונה. ״שים רדיו. בפול ווליום!״

אבירם גנח בשקט. מוזיקה רועשת היתה סימן מבשר רעות אצל לונה.

הוא הגניב לעברה מבט נוסף במראה וראה אותה עושה תנועות ריקוד לצלילי הרדיו, כשעיניה עצומות. מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה היא עומדת לעולל להם שם בתיכון, חשב.