R5 לא מקוריים, לא נועזים ולא מקפיצים או מרגשים במיוחד; הסוד שלהם הוא החמידות. גם מי שפחות התחבר לאלבום הבכורה שלהם "Louder", שהביא אותם לארץ לפני כשנה וחצי, לא יכל לסרב לאנרגיות שלהם. פיצוץ הבלונד המשפחתי הזה סחף את המעריצות הצעירות ואת מלוויהן המבוגרים כאחד, והבחירות המוזיקליות המעניינות שלהן בתחום הקאברים היוו בונוס לא קטן. בניגוד לכוכבי ענק כמו ריהאנה, אר-פייב נתנו הופעה מעולה, שחילצה מעט מהוויית הרוק שהתחבאה בין שירי הטין-פופ החמודים שלהם.

כעת, עם שחרור אלבומם השני, מעמדם השתנה. הם כבר לא צריכים להיעזר בהופעתו של רוס בסדרה של דיסני "אוסטין ואלי" כדי למכור יותר אלבומים; שמם עומד בפני עצמו. מן הראוי, אפוא, שהסאונד שלהם ישתכלל גם הוא, וכך אכן קרה: ההפקה ב-"Sometime Last Night" פשוט מצוינת. כל פריטת גיטרה וכל מכת תוף עברו מיקס מצוחצח, והשירים נשמעים מקצועיים לעילא. חבל, אפוא, שהעובדה הזו רק מדגישה את הגנריות וחוסר המקוריות שלהם.

קשה לשים את האצבע על איך בדיוק זה קרה, אבל משהו מרוח השטות הכובשת אבד במקצועיות הרבה של האלבום החדש. במקום למצוא את עצמכם מזמזמים את השירים בלי להתכוון, סביר יותר שתמצאו את עצמכם עוצרים שיר באמצע כי הוא פשוט בלתי נסבל. רגעי החסד היחידים מגיעים כאשר החמישה מחליטים לנטוש רגעית את הפופ לטובת הרוק, ומשהו מחדוות המוזיקה המקורית חוזר אליהם - זה קורה, למשל, ברצועת הסיום "Did You Have Your Fun?", או ב-"Lightning Strikes", השיר היחיד בביצועה של ריידל. אבל אז מגיע עוד להיט פופ אומלל כמו "Smile", הסינגל הפותח מהאלבום, ומחזיר אותם לסורם. 

זה אולי לא נראה ככה, אבל החמישה האלה דווקא די מוכשרים; הם רק צריכים לאזור את האומץ ולהראות את זה.

עוד במעריב לנוער:

אין מצב שתצליחו לזהות את הסלבס הבאים

מדהים: הנער עם שיתוק המוחין ששינה את נייקי

חיים בטלנובלה: כל מה שקורה עם לאלי וטיני