קשה להתאכזב כשבאים ללא ציפיות. מצד שני, קשה גם לבוא ללא ציפיות כלל: גם אם אינכם יודעים על הסרט דבר, עדיין תצפו ממנו לעמוד בסטנדרטים הקולנועיים הבסיסים ביותר. אם אכן כל אחד ואחת מאתנו זכאים לנס אמיתי אחד במהלך חיינו, כפי שנטען ב"ערים של נייר", נראה שאני כבר קיבלתי את שלי: זכיתי לצפות בזמן אמת בסרט שכשל לעמוד גם בסטנדרטים הבסיסיים ביותר המצדיקים את עצם קיומו של סרט קולנוע.

אחרי חמישה ניסיונות ספרותיים מוצלחים למחצה, הטיל ג'ון גרין את ביצת הזהב המכונה "אשמת הכוכבים": רב המכר המטורף שכבש את הילדים והמבוגרים כאחד הן כספר והן בעיבודו למסך הגדול. כעת, בתקווה שלא נשים לב לעובדה שהם כולם מבוססים על אותה הנוסחה, יוצאים מחדש ומעובדים לקולנוע גם חמשת אחיו החורגים והלא-יוצלחים, כי כשעומדת מולך הזדמנות לגרוף כזאת קופה, אתה לא אומר לה לא. למעשה, אתה גם לא מבזבז זמן - אתה פועל מהר ככל האפשר, וגם אם התוצאה תהיה רשת דייגים, כל עוד עמדת בלוח הזמנים - הקהל ממלא את האולמות, הכסף נכנס לחשבון הבנק וכולם מאושרים.

הטינאייג'ר המשועמם התורן שלנו הוא קיו, שמיניסט מעט חנון שעוד לא התגבר על מרגו, קראש הילדות שלו שגרה בבית ממול. בעוד כילדים השניים היו חברים טובים, מאז הקשר ניתק, והם לא החליפו מילה אחת ב-9 השנים האחרונות. אלא שכעת, ממש לפני סיום שנת הלימודים והמעבר לקולג', מרגו צצה באדן חלונו באישון לילה ומזמינה אותו לבילוי לילי משותף. כלומר, להצטרף אליה למסע נקמות בכל האנשים שהיא שונאת רגע לפני שהיא מתחפפת להשד-יודע-לאן, אבל כשאתה נער מאוהב שזוכה בהזדמנות אחרונה להגשים פנטזיית ילדות, אתה לא נצמד לקטנות. 

ואז, כמובן, מרגו נעלמת - כי, על פי הנוסחה, מישהו דומיננטי חייב להיעלם או למות. הוריה לא מודאגים; הם כבר יודעים שהכלבה, אותה תלמדו לשנוא ככל שהסרט יתקדם ביחס הפוך למידת האהבה של שאר הדמויות אליה, רק רוצה קצת תשומת לב. בשביל קיו, לעומת זאת, זו תחילתה של הרפתקה: כי מרגו השאירה אחריה סימנים שצריך לפצח, כמו משחק מצא-את-המטמון ענקי, כדי למצוא אותה. אל המסע מצטרפים שני חבריו הטובים, בת הזוג של אחד מהם והקראש של השני, שהייתה החברה הטובה ביותר של מרגו, ויחד הם ינסו שלא ליפול לתוך אינספור החורים העצומים בעלילה.

אין תמונה
מתוך הסרט

שום דבר לא הגיוני בסרט הזה. באמת, שום דבר: מהבסיס העלילתי ועד העובדה שעל חצי מהמכוניות המוצגות בו אין לוחיות רישוי. אין בו אפילו מעשה אחד שדמות עושה ושנובע ממניעים הגיוניים. אם בסצנה אחת החבורה כל כך ממהרת שהיא מקציבה לעצמה שש דקות על השנייה לתדלוק ולהצטיידות באספקה הכרחית, אין מניעה לכך שבסצנה הבאה, כשהרכב ייתקע בצד הדרך, היא תגיד לעצמה ש"כמה שעות לכאן או לכאן לא באמת ישנו". אפשרי להחליק מעידות כאלה כשהן קורות פעם או פעמיים, אבל לא בכל פעם ופעם, ובטח לא בסרט שהבסיס שלו הוא העלילה. רמת האיגיון בסרט הזה לא הייתה מביישת גם את לואיס קרול, לו הוא לא היה מתעקש לקחת את עצמו בכזו רצינות; בהתחלה זה סתם מציק, ואחר כך זה כבר נהיה בלתי נסבל, ברמה של כעס ממשי וחוסר יכולת לשבת בנוח בכיסא. וכשמגיע הרגע ונחשף ה"פתרון" של העלילה, שלא היה נהיר לא לי, לא לדמויות, לא לתסריטאים ובטח גם לא לגרין עצמו, כבר מצאתי את עצמי לא מסוגל לשבת ולצפות בעוד פריים אחד. הסאה נגדשה.

באשר למשחק, קארה דלווין האהובה נותנת ביצועים לא רעים כמרגו, שכמעט ניחנו בכריזמה הדרושה כדי לנשוא את דמותה המיתית על כתפיה; נאט וולף, לעומתה, נראה סתם טמבל. לא משנה אם הוא אמור להיות כועס, מבולבל, מובס או מלא ניצחון, תמיד תהיה לו אותה הבעה משועממת, עליה הודבק בסופר-גלו חיוך קטן של "היי, אני על סט של סרט אמיתי!". המחמאה היחידה שאפשר לחלוק לסרט ללא הסתייגויות נוגעת לפסקול הנהדר שלו, אבל זה ממש לא מספיק כדי להציל אותו.

והעצוב מכול? עם כל כמה שהוא אומלל, "ערים של נייר" עדיין נהנה מתקציב לא מבוטל, שמונע ממנו להיות גרוע מספיק כדי להיהפך לקאלט. חבל, כי מבחינת התסריט - הוא לגמרי שם.