אנחנו פוגשים את האולטראס, או בגרסה המעט פחות מוכרת - אלי פרץ ודן ברטוב, בבית קפה פינתי ברחוב דיזנגוף בתל אביב. אלי מגיע קודם, מבחין בברטוב מרחוק ומנופף לו. "אין סיכוי שהוא יראה אותנו, הוא עיוור", הוא אומר, וכעבור שניות אחדות מסתבר שהוא צודק - דן מבחין בנו רק כשהוא כבר ממש מולנו. מפתיע, בהתחשב בכך שאלי ודן, בני 27, הכירו לפני 13 שנה - כתלמידי חטיבת ביניים בנתניה. "אני כבר הייתי חלק מההרכב האולטראס, יחד עם סדריק [סדריק בן שבת, שעזב את ההרכב אשתקד], ולדן היה הרכב בשם The Moment", נזכר אלי. "נתנו לנו במה בקניון בנתניה, ודן היה בקהל. אחרי ההופעה נפגשנו, והיה חיבור מיידי, כימיה ממבט ראשון. שנינו היינו המוזרים של בית הספר, חיינו בסרטים של היפ-הופ. ובאמת תוך כמה חודשים דן הצטרף אלינו להרכב".

למרות העובדה שעסקו במוזיקה עוד בימי התיכון, אלי ודן ממש לא היו החבר'ה המגניבים שמבריזים כדי ללכת לים. ברטוב בכלל בא מבית דתי ולמד בישיבה של בני עקיבא, ושניהם היו תלמידים מצטיינים. "היינו ילדים טובים, חנונים כאלה", מעיד אלי. "הייתי תחרותי מאוד, ואם מישהו היה מקבל ציון גבוה משלי במבחן הייתי משתגע. הייתי מהתלמידים שיושבים מחוץ לחדר מורים ומחכים לדבר עם המורה כדי שתוסיף להם שתי נקודות. מצד שני, לא הייתי חנון מחשבים, הייתי מכניס כסף ממסיבות".

אחרי התיכון התגייסו שניהם לשירות צבאי - דן לתפקיד מפענח תצלומי אוויר בחיל המודיעין, ואלי לתפקיד תכניתן ביחידת ממר"ם באגף התקשוב. "היה לי מסלול ברור ומובנה", אומר אלי. "שירות צבאי ארוך עם קבע של שש שנים, ואחר כך עבודה נחשבת בהיי-טק. ההורים שלי נלחמו איתי כדי שאשאר בצבא, ואמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה להגיע לגיל 30 בידיעה שלא עשיתי הכול כדי להגשים את החלום הכי גדול שלי. אני חושב שזה הדבר הכי עצוב שיכול לקרות לאדם, וזה הפחיד אותי. אז פשוט לקחתי סיכוי וקפצתי למים".

דן, מצדו, ניסה לשלב את שני העולמות: "נרשמתי לתואר בכלכלה ומנהל עסקים, וגם כשהיינו בשיא שלנו ניסיתי ללמוד במקביל, אבל בסופו של דבר הבנתי שזה יותר מדי. אני יודע שאלמד בעתיד, וזה יהיה משהו שאני באמת מתחבר אליו ונהנה ממנו, לא סתם כדי שיהיה לי תואר". אלי מהנהן ומוסיף: "בא לי ללמוד מדעי המחשב, כשיהיה לי זמן".

איך ההורים קיבלו את הבחירה הזו?

אלי: "ההורים שלנו הם מהדור של פעם. מבחינתם, המסלול להצלחה זה ללמוד, למצוא עבודה ולהתחתן. אבא שלי תמיד היה אומר שהמוזיקה היא שטויות. בתיכון ההורים לא יכלו לומר לי כלום על זה, כי הייתי תלמיד טוב והמוזיקה הייתה בגדר תחביב. אחר כך, כשהתחלתי לעסוק בזה ברצינות, אמרתי להורים שלי שאני אוהב אותם ומכבד את דעתם, אבל זה המסלול שלי, והם למדו לקבל את זה. היום הם תומכים בי וגאים מאוד".

דן: "ההורים שלחו אותי ללמוד, אבל במקביל תמכו במוזיקה כבר מההתחלה, בין אם זה לעזור לאלי ולי עם ציוד ובין אם זה פשוט להיות שם בשבילנו. היום ההורים מבסוטים מהבחירה, ואבא שלי עוזר לנו המון עם חשבונות, עורכי דין וכדומה. הוא פשוט מלאך".

אלי: "אני מאחל לכל אחד הורה מפרגן ותומך כמו אבא של דן. מה שלא נגיד, אין איך להסביר מה אבא שלו עבורנו".

האולטראס למעריב לנוער (צילום: רן יחזקאל, מעריב לנוער)
האולטראס | צילום: רן יחזקאל, מעריב לנוער

"המשכנו גם כשאמרו לנו לא"

בתחילת החודש האולטראס הוציאו את אלבומם השני "איזה לילה הולך להיות". "המוזיקה שבאלבום החדש מציבה רף גבוה מאוד בארץ", אומר דן. "אנחנו גאים בכל שיר ושיר בו, ואנחנו שמים לב שכל אחד מתחבר לשיר אחר וזה מרגש אותנו". אלי מוסיף: "יש אמנים שבכל אלבום שלהם יש רק 3-4 שירים שהם מאמינים בהם, והשאר הם פילרים, כלומר נועדו למלא את האלבום. אנחנו החלטנו שלא נכניס פילרים, שנהיה שלמים עם כל שיר באלבום".

מהו בכל זאת השיר האהוב עליכם?

דן: "'איזה לילה הולך להיות".

אלי: "קשה לי לבחור שיר שאני הכי אוהב, אבל השיר שהכי נוגע בי הוא 'קצת אנשים', כי הוא מסכם את הדרך שלי ונועד לתת כוח למי שרודף אחרי החלום שלו. אחת השורות שהכי נוגעות בי היא 'המוטיבציה הכי גדולה שלך תצמח מעוני'; הימים שבהם היה לי הכי קשה מבחינה כלכלית היו הימים שבהם אמרתי שאני אהפוך את העולם כדי להצליח".

ואי אפשר להתווכח עם זה שהם הצליחו. כעת הם עובדים על מופע שעתיד לעלות ב-4 באפריל ברידינג 3, שבו יתארחו סאבלימינל, אדיר גץ, שיר לוי ועדן גבאי. "זו הפעם הראשונה שבה אנחנו יוצאים לדרך עם מופע אמיתי", אומר אלי. "באופן כללי, הופעות זה הכיף הכי גדול שלנו. אנחנו אוהבים את הקהל שלנו משתולל וצורח, זה אדרנלין מטורף וזה עושה לנו את היום ואת הלילה".

האולטראס למעריב לנוער (צילום: רן יחזקאל, מעריב לנוער)
האולטראס | צילום: רן יחזקאל, מעריב לנוער

ספרו על הרגע הכי מאושר שאתם זוכרים מהקריירה שלכם.

אלי: "שתי הזכיות ב-MTV כאמנים הישראליים הטובים ביותר ב-2013 ו-2016. זו הייתה שמחה אדירה, עבדנו קשה מאוד והתחרינו מול אמנים כמו סטטיק ובן אל ונועה קירל, אז היה פייט".

דן: "מבחינתי זה היה כשנכנסנו לפלייליסט של גלגלצ עם 'תלויה באוויר'. שנים שלא התרגשתי ככה".

אלי: "כן, כי גלגלצ זה חותמת. הנה, העורכים חושבים שהמוזיקה שלך ראויה לכולם, גם לקהל מבוגר יותר".

חשבתם שתצליחו ככה?

אלי: "האמנו שנצליח, אבל לא דמיינתי שעד כדי כך. כשאני מסתכל אחורה, אני נזכר שגם כששמענו 'לא' - המשכנו לנסות, וזה הדבר הכי חשוב".

דן: "יש שורה בשיר 'רק אנשים' שאומרת 'לכל מי שבדם שלו יש חלומות של ילד', ומבחינתי זה אומר הכול. המוזיקה זורמת לנו בדם".

"מעריצים נשכבו לנו מתחת לרכב"

אם תשאלו את האולטראס, שנת 2016 לגמרי הייתה השנה של ההיפ-הופ בישראל. "ההיפ- הופ תמיד היה שם, אבל לאחרונה הוא נהיה חזק במדיה התקשורתית, וכיף לראות את זה", אומר דן. אלי מוסיף: "עד לפני כמה שנים, ראפרים היו פונים לזמרים ים תיכוניים לשיתופי פעולה. היום, כשההיפ-הופ הפך למיינסטרים - זמרים ים תיכוניים פונים לראפרים".

אתם עושים מלא שיתופי פעולה. איך אתם בוחרים את האמנים?

דן: "קודם כל אנחנו כותבים שיר, ורק אחר כך בוחרים אמן שהגוון שלו מתאים. כלומר, הבחירה היא לפי השיר ולא לפי האמן".

אלי: "בנוסף לזה, אנחנו חברים של כל הזמרים ששיתפנו איתם פעולה, פשוט כי אם אין כימיה - לא עושים את זה. הסיבה היא שאם השיר מצליח, זה אומר שצריך לבלות את החודשים הבאים בהופעות וראיונות עם אותו אדם".

קשה שלא להשוות את האולטראס להרכב אחר בהיפ-הופ הישראלי - סטטיק ובן אל תבורי. כשאני מזכירה את שמם, אלי מבהיר מיד כי הם חברים טובים: "הם מביאים כבוד להיפ-הופ ומכניסים אותו למיינסטרים. זו לא באמת תחרות, יש מקום לכולם, בין אם אלה סטטיק ובן אל, קפה שחור חזק או מלא ראפרים אחרים. משמיעים את כולם ברדיו ולכולם יש הופעות, ובעיניי ההצלחה של אחד מאתנו מחזקת את ההיפ-הופ ובכך מחזקת את כולם".

>> "אנחנו כמו זוג נשוי": ראיון עם סטטיק ובן אל תבורי

איך נראית חלוקת התפקידים ביניכם?

אלי: "שנינו כותבים טקסטים, כי ליצור חומרים זה הבסיס של ראפר. בדברים שקשורים למוזיקה, אני לגמרי סומך על דן. אם למשל שלחו לנו מיקס ודן אישר - מבחינתי זה מאושר גם אם עדיין לא שמעתי את זה בעצמי".

דן: "אלי מצליח לעשות את כל מה שמסביב למוזיקה בצורה מושלמת, בין אם זה להיות בקשר עם אנשים, לענות למיילים או לדאוג שהכול מתפקד. בלעדיו היה לי קשה מאוד להתמודד עם כל מה שקורה".

לאולטראס יש גרעין מעריצים חזק המלווה אותם עוד מהשנים שבהן היו תיכוניסטים שהופיעו בקניונים. "חלק גדול מהקהל גדל יחד אתנו בשנים האחרונות, זה מרגש. אנחנו קוראים להם 'משפחת האולטראס'", אומר דן. כשאנחנו שואלים על המפגש איתם, אלי משיב: "ככל שהם צעירים יותר, כך הם נבוכים יותר. אתמול ישבתי בדיזנגוף סנטר, וראיתי קבוצה של ילדים מתלחששים לידי. בסופו של דבר האמא קמה לעברי ואמרה שהם מתביישים. זה כיף".

אילו סיטואציות הזויות קרו לכם עם מעריצים?

דן: "לפני כמה זמן סיימנו הופעה והיינו אמורים לנסוע להופעה נוספת, אלא שמעריצים נשכבו מתחת לרכב שלנו כדי שלא נוכל לנסוע. זה היה הזוי, אבל גם מחמיא מאוד".

אלי: "ניסינו לדבר איתם בעדינות וקראנו למאבטחים, אני בחיים לא אדבר לא יפה למעריץ. האמת היא שבני נוער הם הקהל שאנחנו הכי אוהבים, כי הם מראים אהבה בצורה קיצונית. כשאנחנו יוצאים למועדונים של בני גילנו, אפשר לשמוע מסביבנו לחשושים לכל היותר. החבר'ה הצעירים באים להופעות, עושים שמח, צורחים. זו זכות גדולה".

האולטראס למעריב לנוער (צילום: רן יחזקאל, מעריב לנוער)
האולטראס | צילום: רן יחזקאל, מעריב לנוער

התחילה אתכם פעם מעריצה?

אלי: "ברור, אני מקבל הצעות כל יום, מכל הגילאים, וככל שהגיל עולה, כך גם החוצפה גוברת. אני מקבל הודעות כמו 'אפשר להציע לך הצעה מפתה?', אבל זה מוריד בעיניי, וממש לא מגניב. אני אוהב בחורות שמכבדות את עצמן, ומחפש אתגר".

דן: "כן, הודעות כאלה לגמרי מוזילות".

הייתם יוצאים עם מעריצה?

אלי: "עם מישהי שאוהבת את המוזיקה שלי - ברור, אבל מעריצה זה קצת אחרת. זה בעייתי, כי היא אמורה להימשך אליי כאדם, ולא לדמות שלי או למוזיקה שלי".

דן: "חד משמעית לא".

"כשאנחנו ביחד אי אפשר לעצור אותנו"

שניהם גדלו בנתניה, כילדים הצעירים במשפחה. היום הם חיים בתל אביב, עסוקים מאוד בעבודה - אבל גם מבלים הרבה. "שנינו בליינים, אוהבים לצאת וליהנות מהחיים", מעיד אלי. "גם אם אני מת מעייפות, לא אוותר על לצאת בחמישי בערב".

וכשאתם לא מבלים?

אלי: "אני רואה מלא טלוויזיה, אבל תמיד בדיליי, כי אין לי זמן. עכשיו, למשל, אני רואה 'מטומטמת' ו'משחקי הכס'".

דן: "לסיים סדרות טלוויזיה זו מטרת חיינו".

הייתם משתתפים בתכנית ריאליטי?

אלי: "אני חולה על תכניות ריאליטי. תכל'ס, אנחנו לא פוסלים שום דבר".

דן: "אנחנו עם ראש פתוח, אבל נחשוב פעמיים, שלוש וארבע לפני כל אודישן".

מה הכי מפחיד אתכם בעולם?

אלי: "להפסיק עם המוזיקה. יש הרכבים שהתפרקו, ואני לא מבין איך אדם יכול לקום בבוקר ולומר 'טוב, מפרקים את הבאסטה'. אני לא רואה את זה קורה, והיום הזה באמת מפחיד אותי".

דן: "להישאר לבד. אני אדם חברתי מאוד, אוהב אנשים ויש לי המון מעגלים חברתיים מכל מיני תחומים".

בואו נדבר על אהבה.

אלי: "היו לי כמה מערכות יחסים. הקשר האחרון היה לפני שנה-שנתיים, ועברתי לתל אביב בשביל להיות איתה, אבל בסוף, למרות שניסינו, זה לא עבד. אני מתמסר מאוד כשאני בקשר".

דן: "היו לי כמה קשרים ארוכים בעבר, אבל התקופה הזו היא תקופה מדהימה להיות בה רווק ולהתמקד בעצמי ובקריירה שלי".

אלי: "באתי מבית מאוד משפחתי, ואני רוצה בסופו של דבר להקים משפחה, אבל כרגע זה עוד רחוק. האחיות שלי נשואות, ולי אפילו אין חברה; כל ארוחת שישי, כל שיחת טלפון, אימא שלי שואלת מתי כבר אביא 'זיווג הגון', ככה היא קוראת לזה".

דן: "גם אני לא שם. פחות מעניין אותי להקים משפחה, חשוב לי להגשים את עצמי".

אלי: "אמרת קודם שאתה לא רוצה להישאר לבד, משפחה זו ה-דרך לא להישאר לבד".

דן: "לא נכון, יש חברים. כרגע זה בכלל לא בראש שלי. חשוב לי להצליח וליהנות בדרך".

איך הייתם מתארים את האולטראס במילה אחת?

אלי: "כוח, כשאנחנו ביחד אי אפשר לעצור אותנו".

דן: "יין-יאנג, אנחנו משלימים זה את זה".