תולעי הספרים הכירו את ג'יליאן פלין הרבה לפני שדיוויד פינצ'ר עיבד את "נעלמת" למסך הגדול והפך אותה לכוכבת עולה בשמי המתח. כשיצאו שני המותחנים הראשונים פרי עטה, "חפצים חדים" ו"מקומות אפלים", הוצאת "עם עובד" השכילה למתג אותם כשונים מרבי המכר הגנריים של הרלן קובן או לי צ'יילד: לא זבלונים כתובים רע ומלאים באלימות, טוויסטים בחצי שקל וקיטש לפי משקל, אלא מסע בבישול איטי לתוך מדורי גיהנום אפלים ומצמררים. כתיבתה הייתה דחוסה, שנונה ואווירתית, הדמויות היו שקרניות ותחמניות עד האחרונה, האמת הורכבה מפיסות זעירות שהשתרגו זו בזו בפאזל מסובך. הספרים האלו היו כל כך אפקטיביים דווקא מפני שלא נרצחה בהם דמות בכל פרק שני, ומפני שהלחץ היה בעיקר פסיכולוגי. כמו שפלין עצמה כתבה בעמוד התודות: "תודה לבעלי שיודע מה עובר לי בראש ובכל זאת מוכן לישון לצדי בלי להשאיר את האור דולק". 

"נעלמת" - וזו כנראה הייתה הסיבה לכך שהוא הפך לרב מכר כל כך מטורף - היה שונה: העיקר בו היה העלילה, ובמיוחד הטוויסט המפתיע שהופך אותה על פיה, ולאו דווקא הכתיבה או האווירה. אחרי שהסרט עשה כל כך הרבה כסף, כמובן שבהוליווד התפתו לנסות ולעבד גם את ספריה הקודמים של פלין - אלא שהפעם זה עבד הרבה פחות טוב. 

אין תמונה
שרליז ת'רון

ליבי דיי הייתה בת שבע בלילה בו נרצחו אמה וכל אחיותיה, ככל הנראה על ידי אחיה המתבגר בן, שהיה בזמנו חבר בכת השטן. כשורדת היחידה מהטבח, המילה המהוססת שלה, בצירוף עם הנוחות הכללית של האישום, הכניסו את בן לכלא. היום, שלושים שנה לאחר מכן, ליבי היא אישה מכונסת, בודדה ותוקפנית, שחיה על מה שנשאר מכספי התרומות שקיבלה לפני שנים. כשהצורך דוחק, היא נכנעת לבקשתו של מועדון מוזר המתעניין בפשעים ישנים ולא מפוענחים לפתוח מחדש את התיק, תמורת תשלום שמן. ובכך, כמובן, היא לא רק תעיר שדים מהעבר, אלא גם תסכן בשנית את חייה שלה. 

הרבה דברים נהדרים הלכו לאיבוד בעיבוד מהטקסט המקורי לקולנוע, ובמקומם נפערו חורים מציקים בעלילה, אבל הדבר המרגיז ביותר בסרט הוא שרליז ת'רון. שוב, נחמד לראות אישה בתפקיד הראשי בסרט מהז'אנר הזה, אבל ת'רון עושה פה עבודה איומה, מוגזמת ולא אמינה שנראית כמו פארודיה על סרטי סטודנטים. חבל, כי כריסטינה הנדריקס או קלואי גרייס מוריץ לא רעות בכלל, ולמרות שניכר בהן שהן מתאמצות, הן לא מסריחות מזיעה כמוה. 

אין תמונה
עזרא מילר וקלואי גרייס מוריץ

הבימוי, למעט אנומליות קצרות ומוזרות כמו קלוז-אפים דרמטיים אה-לה "הישרדות", עושה את המיטב כדי לתחזק את האווירה האפלה, ועוזר לו הפסקול, שמנחה את הצופים די בבוטות מה לחשוב או להרגיש כמעט בכל רגע נתון. למרבה המזל, משחק המי-עשה-את-זה מעניין מספיק כדי לספק דלק לשעתיים שלמות, ולמרות שהעלילה לא מושלמת ונראית אמינה פחות משנראתה בספר, היא מצמררת ומסקרנת. 

אם מאסתם בקומדיות ונפשכם חשקה בסרט מתח - טוב, אין לכם הרבה ברירות אלא ללכת ל"מקומות אפלים", כי הוא מהמותחנים הבודדים של התקופה האחרונה שהצליחו לשמור על זהותם בלי לגלוש למחוזות האקשן או האימה. אבל אם אתם אמיצים מספיק להצטמרר באמת, לכו לקנות את הספר. תופתעו לגלות כמה עוצמתי יותר הדמיון ממראה עיניים.