פלורנס וולש (28), הג'ינג'ית והאגדה, עברה פרידה קשה, ולפי האלבום השלם שהיא כתבה על החוויה הבודדה הזו, זה כנראה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לבן אדם בעולם הזה. תמיד הייתה לה נטייה לדרמטיות: הקריירה שלה ככותבת שירים התבססה על האופן המועצם בו היא חווה רגשות נפוצים למדי; קולה העוצמתי והמנעד המדהים שלה מסייעים לה לרגש ולצמרר בויברטואים שלא נגמרים; כשמנגינותיה מתפוצצות בשיאם של השירים, אתם מרגישים את זה בגוף. אמנים כאלה, כנראה, הם אנשים שתמצית יצירתם היא יציאה מכלל פרופורציה, ובלי הנטייה הזו ספק אם היו הופכים למוצלחים כל כך.

"How Big, How Blue, How Beautiful", אלבומה השלישי במספר, מגיע אלינו שלוש וחצי שנים לאחר קודמו. בזמן הזה היא הספיקה למצב את מעמדה ככישרון בינלאומי בזכות הרמיקס של קלווין האריס לשירה Spectrum (סיי מיי ניים) ולהופיע בכל רחבי העולם. ובזמן שהיא הופיעה היא הייתה רחוקה מהחבר שלה, לו היא נזקקה כל כך; דינם היה ידוע, אולם ביצועו היה קשה מהמתוכנן. היא חזרה הביתה ממסע ההופעות ושקעה בדיכאון. היא לקחה שנתיים הפסקה מהמוזיקה. ועכשיו היא חוזרת עם האלבום הקומוניקטיבי והאישי ביותר שלה כדי לספר לנו לאורך כמעט שעה על כמה נוראית הייתה הפרידה הזו, תוך ניסיון כושל להשתמש בכמה שפחות מטאפורות הקשורות למים

למעט נקודת חולשה אחת או שתיים, מדובר באלבום חזק ויציב מוזיקלית. מעבר להתנסות המוצלחת בעבודה עם תזמורת כלי נשיפה (כמו בשיר הנושא היפהפה) פלורנס לא מתפרעת יותר מדי, אלא פשוט עושה את מה שהכי טובה בו, על רקע מנגינות קליטות שמוגשות בדויק רב. התוצאה מוצלחת ויפה; האלבום הרבה פחות דכאוני מהחומרים הקודמים שלה, וגם אם יש בו נקודות שפל, ההתעלויות שלו מרנינות נפשות. הוא אמנם לא מוביל אותה למחוזות חדשים שלא נחקרו, אבל בהתחשב בעובדה שלא שמענו ממנה כבר שליש עשור, גם החומר הרגיל מספק עבורנו.