בלונים אדומים, צמר גפן מתוק, פנים לבנות, חיוך מוגזם, בגדים צבעוניים, נעימות קלילות של קרקס – אלו הן רק חלק מהסיבות שליצנים תמיד היו פופולריים בקרב ילדים, אבל לא רק. דמותו של הליצן המחייך מאוזן לאוזן הפכה עם השנים לאהודה גם על המסך הגדול, אבל למרבה הפלא - דווקא בקרב חובבי ז'אנר סרטי האימה.

במותחן האימה "זה", הליצן החברותי מקבל טוויסט ומגיע היישר מהקרקסים וחצרות המלוכה אל מערכת הביוב של עיירה קטנה בשם דרי, והפעם - כדי לחטוף ולענות ילדים תמימים. הסרט מבוסס על רומן באותו השם מאת סטיבן קינג (1968), אשר ספריו ידועים באפלוליותם ושופעים באירועים מבעיתים. אז אם מתחשק לכם ערב של כיף ועל הדרך, בשביל הספורט, גם להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלכם, קחו חבר או חברה אמיצים ולכו לצפות בחלק הראשון בדואולוגיה – "זה: מועדון הלוזרים" - שיוצא השבוע לבתי הקולנוע.

בדומה לדרמות נעורים מוכרות, העלילה עוקבת אחר קבוצה של נערים צעירים שדבר אחד מקשר ביניהם: לאף אחד מהם אין חברים, והם עוברים יחד מסע של התבגרות. "הלוזרים", כך הם מכנים את עצמם - המגמגם, הפחדן, החולה הכרוני, הממושקף, הילד החדש בכיתה, היתום והבחורה הג'ינג'ית שכל הבנות שונאות, כנראה מקנאה (כי בתכל'ס, מי מאתנו הייתה מתנגדת לנמשים חינניים ועיני תכלת בוהקות?) – כולם מתאחדים כדי לפתור את תעלומת היעלמותם של ילדים מן העיירה. הם מוצאים את עצמם בסיטואציות מבעיתות ונאלצים, יחד וכל אחד לחוד, להישיר מבט אל הפחדים הגדולים ביותר שלהם ולהתמודד עם ליצן מסתורי ואכזר בשם פניוויז.

הרוצח הליצן (צילום: ויקיפדיה, מעריב לנוער)
הליצן הרוצח | צילום: ויקיפדיה, מעריב לנוער

הליצן שימחק לכם את החיוך מהפנים

הליצן, שאמור לייצג הומור וצחוק ולהסב הנאה ושמחה לנתקלים בו, מגלם עבור חלק מהאנשים את החרדות הגדולות ביותר שלהם. דמותו של הליצן מופיעה בחלומות ובסיוטים של אנשים רבים, ולכן לא פחות נפוצה מקלסטרופוביה (פחד ממקומות סגורים) או ארכנופוביה (פחד מעכבישים) היא פוביה מליצנים - קולרופוביה.

על אף שפחד מליצנים אינו מוכר באופן רשמי בספר האבחנות של האגודה הפסיכיאטרית באמריקה, חוקרים ניסו לתת הסבר לתופעה המשונה, שהפכה זה מכבר לחלק מהתרבות הפופולרית. אחת הסיבות המשוערות היא פרצופם הלא טבעי של הליצנים והאיפור, שמאחוריו מסתתרת הבעת פנים שאינה גלויה לנו. הפרצוף ה"מעוות" שנראה מחייך כל הזמן, יחד עם המסתורין והסוד הטמונים בו, הופכים את הליצנים למפחידים ואת התנהגותם החברותית (ויש שיגידו - חברותית מדי) למאיימת. השערה נוספת בנוגע לפחד מליצנים קשורה לאזור במוח שלנו האחראי לזיהוי פרצופים. כאשר אנחנו רואים פרצוף שחורג מהפנים הקלאסיות, הדבר יכול להכניס אותנו ללחץ ולגרום למוח שלנו לחשוב כי אנחנו בסכנה.

עם זאת, ייתכן שהפחד הוא מוצדק, ומסתבר שלא תמיד חייבים ללכת לקולנוע כדי לראות ליצנים רצחניים. בשנות ה-70 הסתובב בארצות הברית רוצח סדרתי בשם ג'ון ויין גייסי. ג'ון, שכונה The Clown Killer, נהג לפתות צעירים בני 15 עד 25 להיכנס למכוניתו ואחר כך לפגוע בהם. הוא כונה כך מכיוון שעבד מחופש לליצן באירועים ובמסיבות לילדים ולימד את עצמו להתאפר לבד. חבריו למקצוע טענו כי בניגוד לשאר הליצנים שצובעים את פיהם בקווים מעוגלים על מנת שלא להפחיד ילדים, הוא התעקש מאז ומתמיד לצייר לעצמו פינות חדות. קריפי. אך אין לכם מה לחשוש, גייסי נשפט ללא פחות מ-21 מאסרי עולם והוצא להורג בשנת 1994. דמותו היוותה השראה לדמויות ליצנים רצחניים שהופיעו לאחר מכן בספרים ובסדרות, וביניהן דמותו של טוויסטי ב"אימה אמריקאית".

בשנת 2016, החל גל טרור של ליצנים רצחניים שהצליחו לזרוע פחד בארצות הברית ובהמשך גם במדינות שונות באירופה. תלונות רבות הגיעו לרשויות בכל רחבי ארצות הברית על קבוצות של אנשים שארבו לילדים בכל מיני פינות, מחופשים לליצנים מפחידים. הליצנים הללו מעולם לא פגעו פיזית באף אחד, אך הם הפחידו את הילדים כראוי – פיתו אותם עם שטרות של כסף, ואז רדפו אחריהם עם כלים מברזל, סכינים, אקדחים, ובאחד המקרים אפילו עם חרב.

אמנם איש לא נפגע (פרט לילדים שנותרו מבוהלים כהוגן), אך תופעת הליצנים המאיימים הפכה לוויראלית והרשתות החברתיות הוצפו בתמונות מבוימות וחיקויים של הליצנים המאיימים. אפשר להתייחס לתופעה בהומור, אך עבור אנשים שהליצנות היא המקצוע שלהם בחיים, הדבר גרם לקשיי פרנסה במשך תקופה ממושכת. כך גם רונלד מקדונלד, הליצן האהוב ואולי העשיר ביותר בעולם (המשמש כקמע של רשת מקדונלד'ס העולמית), נאלץ להוריד פרופיל כאשר ילדים ראו בו חשוד עיקרי בפרשה.

סרטי אימה מהספרים

ובואו נשים רגע בצד את עולם הליצנים (כבר קיבלנו את מנת הפחד היומית שלנו), ונחזור אל עולם סרטי האימה, שאגב – לא תמיד התקבלו באהדה. מדוע? הם נחשבו לעיתים לסרטים דלי תקציב, עם עלילה נחותה ונדושה. אם תסתכלו במילון תוכלו לראות כי מילה עברית נוספת לסרט אימה היא "זוועתון", ויש לה שני פירושים: 1. סרט שמטרתו לעורר פחד, 2. סרט גרוע מאוד. אך לא תמיד שני הפירושים חייבים לבוא יחד. סרטי האימה התאפיינו לרוב בדמויות על-אנושיות שכוונתן זדונית, כמו זומבים, רוחות רפאים, חייזרים, וראו איזה פלא, גם ליצנים מרושעים. פעמים רבות התגלמות הרשע הייתה טמונה בדמויות אנושיות של אנשים פסיכוטיים ובעלי סטיות חברתיות, שבאופן טרגי התגלה שלרוב הם סבלו מהתעללות קשה בילדותם.

סרט האימה הראשון היה סרט אילם בשם "טירת השטן" שנוצר בשנת 1896 ע"י ז'ורז' מלייס, שנחשב לאבי הטריקים הקולנועיים. בלי הסאונד והאפקטים הקולנועיים שאנו רגילים אליהם היום, הצליח מלייס ליצור ז'אנר חדש בעזרת שימוש מתוחכם (יחסית לאותה התקופה) בפעלולים שזכר עוד מעבודתו הקודמת כקוסם.

רוב סרטי האימה מבוססים על סיפורים אמיתיים, אגדות ומיתוסים מקומיים, וכמו הסרט "זה", גם על ספרים. את הספר "זה" כתב סטיבן קינג, והוא רק אחד מתוך ספרים רבים שלו שעובדו לסדרות טלוויזיה ולסרטי קולנוע מצליחים. כבר בשנת 1990 הופקה מיני-סדרת טלוויזיה המבוססת על הספר. בגרסה זו גילם השחקן טים קארי את "פניוויז", הליצן המאיים. קארי ידוע בעיקר מכיכובו בסרט הפארודיה על סרטי אימה "מופע הקולנוע של רוקי", המתבסס על מחזמר משנת 1973.

אז אילו סרטי אימה נוספים מקורם בספרות? לא פחות מוכרים ולא פחות מפחידים הם "פסיכו", "מלתעות", "הסיוט ברחוב אלם", "דרקולה", "שתיקת הכבשים" ואחרים, כולם מבוססים על ספרים וחלקם, תאמינו או לא, גם על סיפורים אמיתיים.