"עלייה במדרגות היא סגולה לחיים ארוכים". הידיעה הפסאודו-מדעית הזאת, שפורסמה באחד העמודים הפנימיים של "ידיעות אחרונות" בשנות ה-80, מצהיבה עד היום מחוץ לדלת הדירה של הוריי. דורות של מבקרים קראו אותה בחיוך עקום או בקללה חרישית, מסדירים את נשימתם אחרי שטיפסו 74 מדרגות.
זה חדר מדרגות יוצא דופן. רחב מאוד, מואר מאוד, עם מדרגות גבוהות מהמקובל. כשעיריית תל אביב העניקה לבניין סטטוס "לשימור", חלק משיקולי הוועדה היה מבנה המדרגות הייחודי הזה, שאיזה במאי מפורסם שהשנים השכיחו ממני את שמו רצה פעם לצלם בו סצנה מסרט. בזיכרון ילדות שלא דהה, אני עדיין שומע את המנקה הוותיק של הבניין נושף בתום טיפוס כל הדרך אל הדירה של הוריי עם דלי מים ביד. הוא תמיד נשמע לי כמו בלם האוויר באוטובוס תכלת ישן של "דן", צליל של איש יגע או מכונה קשת יום. בזיכרון ילדות אחר אני חוזר הביתה מבית הספר, טס במעלה המדרגות וחולף על פני גברת צוקרמן הכפופה, שבדיוק מתחילה להעפיל אל דירתה שבקומה השנייה. אחרי עשר דקות, כשאני יורד בחזרה בריצה להמשך של איזה לו"ז, הגברת עדיין בחצי הדרך למעלה. אני זוכר שסיפרתי על זה לאחותי בדיוק כשצפינו ב"מיס יוניברס", שזה משהו שאנשים היו עושים כשכבר הייתה טלוויזיה אבל עוד לא היו ערוצים, אז בטעות קראתי לזקנה מהקומה השנייה "מיס צוקרמן". אז צחקנו שעה וחצי. היום אני פחות רואה את הבדיחה.
ב-1974, כשהוריי רכשו את הדירה בדמי מפתח תמורת 80,000 לירות, המדרגות היו מבחינתם חיסרון שולי בתוך עסקה שמכל בחינה אחרת נראתה להם מושלמת. באותו סכום אפשר היה לקנות דירה קטנה במיקום פחות אטרקטיבי, אבל השניים האלה – הוא מעצב גרפי והיא מורה לפסנתר - פשוט לא ראו את עצמם חיים הרחק ממרכז תל אביב. כדי לסבר את האוזן, אמי הייתה הפסנתרנית ב"את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין ואבי היה מקורב מספיק לחבורת יונה וולך כדי להיות מוזכר בביוגרפיה שלה מאת יגאל סרנה. הכי שניים מהבוהמה, שניים שמבחינתם זה היה או מרכז תל אביב או כלום. המלכוד הכפול של דמי מפתח ו-74 מדרגות בכלל לא עבר להם בראש.
הדיל בדמי מפתח הוא שאתה לא רוכש דירה, אלא את "זכות הדיור המוגן", קרי הזכות להתגורר בדירה עד יום מותך. היא לא שייכת לך בשום אופן, אבל אי אפשר לפנות אותך ממנה, ושכר הדירה שאתה משלם יורד במשך השנים עד כדי כך שהוריי שילמו בעשורים האחרונים משהו כמו 200 שקל לחודש תמורת מגורים בדירה של 94 מ"ר בבניין לשימור במרכז תל אביב. זה היתרון בשיטה הזאת. החיסרון נחשף כשהוריך גרים בגובה 74 מדרגות שרק בנס הם עדיין מסוגלים לטפס, בבניין לשימור שאין בו מעלית, ושלהתקין בו מעלית פירושו להעניק לבעל הדירה מתנה בשווי מאות אלפי שקלים שממילא אין להם. ומה עוזרת דירה שאי אפשר לפנות אותך ממנה עד המוות כשאתה לא יכול להגיע אליה בעודך בחיים?
ככל שהגיל הממוצע של הוריי התקרב למספר המדרגות שעליהם לטפס, כך גברה אצלי הדאגה מפני היום שגם אמא שלי תהיה כמו מיס צוקרמן וגם אבא שלי יישמע כמו אוטובוס תכלת. עברו לא מעט שנים מאז שהתחלתי לדאוג בקשר לזה ועד שגם הם הבינו שיש כאן בעיה, ועוד יותר שנים עד שהוחלט מה עושים בקשר לזה, אבל החודש זה תם ונחתם: הם מכרו את זכותם בדירה תמורת 712 אלף שקלים. זה אמור לכסות את מלוא הוצאות המגורים שלהם מעתה ועד עולם הבא, וזה נורא מעט, אבל ברור לכל בר דעת שעדיפים 700 אלף שקל ביד מדירה על עץ שאתה לא יכול לטפס עליו. אז אבי ואמי, בני 77 ו-76 בהתאמה, יעזבו בקרוב את ביתם. זה יהיה מעבר הדירה הראשון שלהם מאז 1974. עכשיו לך תארוז 44 שנים.
בלדה לעוזב קיבוץ
המילה "פריבילגי" היא חדשה למדי בלקסיקון הישראלי; אם תכתבו אותה בקובץ וורד יופיע מתחתיה קו אדום מזוגזג כזה. אבל תדירות השימוש בה עומדת ביחס הפוך לוותק שלה. לראיה, בשנים האחרונות אומרים לי כל הזמן, כותבים לי כל הזמן ומשדרים לי כל הזמן שאני פריבילגי. לפעמים זה רק בגלל שנולדתי גבר, אבל בדרך כלל זה מין רצף של תארי שם בלי פסיקים ביניהם, כמו "גבר לבן תל אביבי" או "אשכנזי מנותק ממדינת תל אביב", תלוי מי הדובר ואיזו דעה הוא מנסה לטעון שאסור לי להביע.
פרויקט הדירה של הוריי, שאמנם הסתיים החודש אבל מעסיק אותי ואת משפחתי כבר 17 שנים לפחות, נתן לי די והותר שהות להרהר בפריבילגיות שלי ושל משפחתי. אין ספק שהן רבות בהשוואה למשפחות אחרות, ואולי ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שאכן מדובר במשפחה תל אביבית. באשר לנסיבות המדויקות שבגללן 74 מדרגות הן עבורנו מכשול בלתי עביר פיזית וכספית, זאת כבר תוצאה של סדרה שלמה של פריבילגיות.
לאימא שלי הייתה הפריבילגיה לעלות ארצה מפולין בשנת 1957, במסגרת מה שזכור כ"עליית גומולקה", על שמו של שליט פולין דאז. לאחר שנים של סירוב גורף מטעם השלטון הקומוניסטי, גומולקה הרשה ליהודים לעזוב את ארצו בתנאי שיוותרו על אזרחותם. לרכוש היהודי בפולין של אותן שנים הייתה הפריבילגיה להיות מולאם בידי השלטון הקומוניסטי, כך שלמשפחתה של אמי הייתה הפריבילגיה לבוא קל: הם עלו ארצה כשרשימת נכסיהם כוללת שתי ספות, כורסה, שולחן עגול ממתכת וארבע שמיכות פוך. בארץ הייתה להם הפריבילגיה להישלח לשנתיים במעברת קריית גת, ובתום התקופה לדירה בבת ים, שם התגוררו אמי ואחותה והוריהן ואחותו של סבי בשניים וחצי חדרים.
לאבא שלי הייתה הפריבילגיה להיות הבן הראשון שעזב את הקיבוץ שלו. פרנסי הקיבוץ הסכימו לתת לו ללכת בתנאי שלא ייקח איתו כסף או רכוש, כך שבגיל 21 הוא היה חייל משוחרר עם כלום בכיס ועוד כלום ספייר ליום סגריר אצל ההורים, שנשארו קיבוצניקים. לפחות הוא ידע עם מי להתחתן.
הם נישאו ב-1969. בירח הדבש שלהם, שיחת היום הייתה הנחיתה על הירח וברדיו השמיעו שיר חדש של הביטלס בשם "Because". הם נדדו בין מספר דירות ביפו ובתל אביב לפני שהלכו על הדיל של דירה בדמי מפתח בגוש 6215, הצנטרום של הפיילה התל אביבית, מרחק עישון חצי סיגריה מגן החיות שאני עדיין זוכר איך נראה לפני שהפך לגן העיר.
האמת היא שזה עבד יופי ב-25 השנים הראשונות. הוריי גרו בלב תל אביב כמו שתמיד רצו, שלחו אותי ואת אחותי לבתי ספר של פריבילגים ולא הייתה להם דאגה בעולם. אלא שב-1996 הייתה לאבא שלי הפריבילגיה להיות מפוטר מהשק"ם לאחר שהחברה עברה הפרטה. אז הוא נהיה מובטל בגיל 55, קיבל פיצויים מינימליים ומעולם לא חזר לשוק העבודה.
אז הנה אנחנו בסוף שנות ה-90. בשנה-שלוש הראשונות עוד השתעשענו במחשבות שמצבם של הוריי יהיה טוב מאי פעם, עכשיו כששניהם עדיין מתפרנסים וגם יושבים על הפיצויים. זה לא הוכיח את עצמו, אבל לפחות הייתה להם הפריבילגיה להתחיל לאכול את החסכונות.
במקרה של מקרה חירום
כמעט ושכחתי את אחת הפריבילגיות הגדולות בחייו של אבי: בגיל 37, בעודו בשירות מילואים, הוא חווה התקף לב כמעט קטלני. הייתי בן שלוש ואני לא זוכר מזה כלום, אבל כן הייתי תודעתי ובסביבה בשלושה מחמשת אירועי הלב הנוספים שעברו עליו מאז. פעם אחת הייתי בחו"ל ולא סיפרו לי כלום עד שחזרתי. בפעם אחרת הוא ישב בסלון עם אחותי, הרגיש בדיוק מה קורה ולא אמר כלום כי הוא לא רצה להלחיץ אותה.
אם אבא שלי היה אדם סביר, או לפחות ישראלי סביר, הוא היה תובע ומקבל אחוזי נכות מצה"ל. בכל זאת, התקף לב במילואים. אלא שזה מעולם לא עלה בדעתו, כך שבגיל 55 הוא היה מובטל חולה לב בלי קצבת נכות (וגם בלי רנטה, כי אימא שלו תמיד העבירה ישר לקופת הקיבוץ את מלוא הפיצויים שקיבלה מגרמניה). אני קורא עכשיו לאחור את הפסקה הזאת וחושש שזה נשמע כאילו אני מנסה לרמוז שאבי ואמו הם קדושים, אבל זה ממש לא המקרה: אני רומז שהם פראיירים. אין מה לעשות, אני בא משושלת ארוכה של פתיים. זה אפילו מוכח מדעית.
בחזרה לסיפורנו, בראשית שנות ה-2000 הייתה משפחתי במצב ביניים: אחותי ואני כבר היינו מחוץ לבית, אבי התפרנס מעבודות מזדמנות (יש מובטלים "בין עבודות"; הוא עבד בין התקפי לב) ואמי עדיין התפרנסה כמורה לפסנתר. אלא שמובטל חולה לב יוצא קיבוץ ומורה לפסנתר יוצאת עליית גומולוקה זאת ממילא לא התחלה מבטיחה, והמשך המשוואה – מניין שנים משותף שכבר נשק ל-120, פלוס 74 מדרגות, מינוס מעלית – כבר היה מקרה חירום שחיכה לקרות. המבע התמה-משועמם של הוריי בפעם הראשונה שדיברתי איתם על זה היה אופייני מאוד למדיניות ההדחקה שלהם, אלא ששנה אחר שנה ואירוע לב אחר אירוע לב החל ליפול להם האסימון. לאט לאט, בקצב משלו, כמו הסביבון בסוף של הסרט "התחלה" שאתה לא בטוח שבאמת ייפול אי פעם.
בתחילה נאחזנו בעובדה שניתן להוריש את זכות הדיור המוגן, אבל אז גילינו שזה כפוף להכרזה מבעוד מועד של הוריך על המועד שבו כוונתם להתפגר. אני מפשט את זה קצת, אבל זה מה שזה: ניתן להוריש זכות דיור מוגן רק לבן או בת שאין להם דירה משלהם, ושמתגוררים עם אחד ההורים לפחות בחצי השנה הקודמת למותו. אז נכון שתיאורטית יכולנו לסגור עם הוריי בתקיעת כף על תאריכי פטירה, או לפחות לקבל מאחד מהם התחייבות בכתב שהוא ישרוד לפחות שישה חודשים לאחר לכתו של בן או בת זוגה או זוגו, אלא שהכללים מדברים בעצם על מגורים רצופים של היורש או היורשת בבית ההורים. יש כאן פתח מסוים לתחמנות, אבל כבר אמרתי: הגן הפראיירי דומיננטי במשפחתי כמו הכוח במשפחת סקייווקר (מה גם שתחמנות כזאת היא התרחיש הבערך יחיד שבו כן ניתן לפנות דייר מוגן, אז בכלל).
בשנים האחרונות כבר היה ברור שזה הולך לנקודה שבה אנחנו ניצבים היום. השאלות הפתוחות היחידות היו המועד והתנאים; בהתחשב בכך שרק לפני כחמש שנים הציעו לנו בעלי הדירה סכום של 480,000 שקלים תמורת זכות הדיור המוגן, אני מחבק את ה-712,000 באהבה ובהוקרה.
לעתים קרובות דמיינתי את הרגע שבו נחתום על החוזה הזה. חזיתי אנחת רווחה משפחתית קולקטיבית, כי הנה יש להורים מתווה של עתיד; הנחתי גם שאכעס קצת על כך שבסופו של דבר, דירת ארבעה חדרים בתל אביב הפכה לכמה מאות אלפי שקלים. וכן, בהחלט הייתה איזו אנחה ובהחלט יש איזה כעס – אני מניח שקלטתם את הווייב בפעם השישית או התשיעית שהשתמשתי בשורש פ.ר.ב.ל.ג – אבל לא צפיתי שיהיה צער. לפחות לא כל כך הרבה.
עצב זאת בעצמך
במעלה 74 המדרגות יש דירה שאבי בנה במו ידיו. זאת לא מטאפורה ולא הפרזה: אם היה אי פעם גבר שהרוויח את ההגדרה "ידי זהב", זה חד משמעית אבא שלי. אז כל הציורים בבית הם פרי מכחולו, וכל הרהיטים פרי עיצובו והרכבתו, ואין קיר שהוא לא הזיז ואין גומחה שהוא לא העניק לה איזו נגיעה, שיהיה.
הנה תקרת העץ שהוא בנה בחדר האורחים אחרי שהסירו את הוויטרינה ששימשה להפרדה בין החדר למרפסת. שזה סיפור בפני עצמו, כי הוויטרינה הוסרה לאחר שאחותי הדגימה לי איך סופרמן עף, משום מה דרך דלת זכוכית בגובה שלושה מטר. זה נגמר בחתכים שטחיים ובסיפוח של מה שהיה מרפסת אל הסלון, שמלכתחילה היה מלא ברהיטים שבנה אבי. את העיצוב הוא השלים בבניית תקרת העץ ועד היום אני זוכר את המגע של צמר הסלעים שהוא השתמש בו כחומר בידוד. את המגע ואת האזהרה שהושמעה שנייה מאוחר מדי, כמו קול המצפון שמתרה בך לא לעשות את הדבר שהרגע עשית: "אל תיגע בזה, תומי, זה נורא שורף".
הנה קורות העץ הכבדות שאבא ואחיו הפכו למשקוף ענק שמגשר בין מה שפעם היה מטבח זעיר למה שפעם הייתה עוד מרפסת מיותרת. אני תמיד זוכר את הקורות בצבע עץ, למרות שכבר לפני 20 שנה הוא צבע אותן בלבן. והנה החלון המשונה שבין המטבח לחדר של אחותי: אחרי הפעם האלוהים יודע כמה שהשתמשנו בו כדי להסתנן מהחדר שלה ישר אל המדף שעליו ניתן לעמוד בבטחה ולצפות ברגל של עצמך מעיפה את הכלי של הסוכר אל הרצפה, אבא התחכם ובנה ארון בילט-אין איפה שפעם היה חלון פנימי.
בין שני חדרי הילדים הייתה פעם דלת. הייעוד המקורי שלה היה לאפשר מעבר בין החדרים, אבל במלאות לנו משהו-עשרה זה הוסב לטריקות דרמטיות. אבא, שראה כי טוב הקונץ של החלון שהפך לארון מטבח, בנה מדפיה פלוס מכתבה בילט-אין איפה שפעם הייתה דלת. בצד שלי מדפים, בצד שלה קיר דיקט. אני משוכנע שזה כי אותי הוא אוהב יותר.
מרפסת אחת הייתה פעם פרוצה ומקורה באסבסט. אבא בנה בה תקרת עץ לבנה ומשקופי עץ לבנים, קבע בתוכם חלונות זכוכית והפך את החלל לסטודיו שבו הוא מצייר. תמיד אהבתי את הפלא של מעשה הנגרות, בעיקר אחרי שאבא התייאש מהסיכוי להוריש לי את רזי המקצוע והסתפק בזה שאתפקד כמשקל-נגד לעת ניסור או כיחידת בידור ניידת. קשה לי להסביר למה, אבל המהפך של המרפסת הוא הזיכרון החזק ביותר שלי מהסיטואציה הזאת של האב, הבן ורוח הנסורת. נדמה לי שאם תהיו רגע בשקט, אוכל לשחזר את האינטונציה המדויקת שבה הוא הסביר לי שאין מה לדאוג בקשר לדליפת גשם כי הוא צובע את המשקופים בשכבה של לכה שמיועדת לסירות.
לא כל השקעה בעיצוב של הדירה הזאת הייתה כרוכה ברעשי ניסור או בשאיפת אדי צבע. אוסף תחתיות הבירה המטורלל על הקיר במטבח היה רק עניין של קצת דבק; אוסף הסטיקרים הפוליטיים על דלת הכניסה לבית הוא רק עניין של שמאלנות. והקולאז'ים בשירותים – טוב, תולדות הקולאז'ים בשירותים הם בכלל עניין לכתבה נפרדת. אתקצר: שנים היה בשירותים ארון קטן עם דלת שנפתחת במשיכה כלפי מעלה ועליה קולאז' תוצרת אבא, אוסף של פריימים מ"אסטריקס וקליאופטרה" בצרפתית. אבל יום אחד החליט אבא שככה אי אפשר, ומאז הדלת של הארון הקטן נפתחת במשיכה כלפי מטה ויש עליה קולאז' אקלקטי של תמונות ואיורים, ביניהם תמונה אחת שלי ושל אחותי. בכל פעם שאני מחרבן שם משעשעת אותי המחשבה ששנינו דוהים לאיטנו, נעלמים כמו האחים של מרטי מקפליי מהתמונה ההיא ב"בחזרה לעתיד". בפעם האחרונה שהייתי בשירותים האלה, הראשונה לאחר החתימה על חוזה הפינוי, כבר לא ראיתי את הבדיחה.
תראו, אני בן 44. נולדתי בשנה שבה הוריי רכשו את הדירה ועזבתי אותה בגיל 19. למעט שתי תקופות קצרות שבהן חזרתי מובס כלכלית לחדר ילדותי, כתובת הקבע שלי הייתה שם לאחרונה כש"יצחק רבין" היה שם של ראש ממשלה ולא של כיכר במרחק חצי סיגריה. שכרתי דירות, קניתי אחת, בשנים האחרונות אני אפילו משכיר אחת. ועדיין, בכל פעם שהחלומות שלי מתרחשים בבית שלי, התת-מודע בוחר כלוקיישן את הבית בגוש 6215.
בתיכון הייתי כנראה הילד הכי עני בכיתה, בן לניצולי שתי וריאציות של קומוניזם בין בנים של אנשים עם בתים במערב רמת השרון, אבל החברים שלי תמיד העדיפו שנשרוץ אצל הוריי ולא באחוזות שלהם. אני חושב שלפחות חמישה מהם הסבירו לי שזה כי הדירה של הוריי היא הבית הכי ביתי שהם מכירים. עכשיו אני מסתכל על הפסל של מיכאל דרוקס ועל הציורים של אבא, על המטרונום מעל הפסנתר של אמא ועל הטפט המטורלל של היער שמכסה מבחוץ את כל דלת הכניסה, ואני יודע בדיוק למה הם התכוונו.
ביי ביי בית
פרופ' עמיה ליבליך, מחברת הספר "קולות: עוני חדש בישראל", הגדירה בראיון ל"כלכליסט": "עני חדש הוא ההפך מעשיר חדש. כולנו יודעים מיהו נובוריש, אבל יש גם אנשים שאפשר לומר עליהם, באופן די גס, שלא נועדו להיות עניים, בהתחשב ברקע המשפחתי שלהם, ההשכלה או הוותק בארץ. הם היו אמורים להגיע לעצמאות כלכלית והם לא הגיעו".
בגלל הפריבילגיות שלהם או בגלל הגן הפראיירי, בגלל חוסר מזל או בגלל חוסר תכנון, ההורים שלי הם עניים חדשים. אשכנזים ממרכז תל אביב שכבר לא מסוגלים להתפרנס, וכדי שיהיה להם איפה לגור מגרשים אותם מהבית. אירוניה מרה בצד, המהלך המשפחתי שאנחנו עושים כאן הוא קודש לחילוץ הוריי מגורלם של עניים חדשים וישנים שאין מי שידאג להם, ואני יכול לנאום שעות – קל, הרי אני נואם כבר 17 שנה לפחות – על ההיגיון שיש בזה. אבל שום דבר לא הכין לרגשות שיש בזה.
המקום היחיד שאי פעם הרגשתי בו בבית, המקום היחיד שאי פעם חלמתי כבית, המקום שאבא שלי בנה בעשר אצבעות לא מטאפוריות בכלל – הדלת עטורת הסטיקרים השמאלניים של המקום הזה עומדת להיטרק בפניי בקרוב ואני לא אוכל יותר להיכנס לחדר שפעם היה בו פתח פנימי והיום יש בו מדפיה בילט-אין. ההכרה הזאת חבטה בי כל כך חזק וכל כך מהר שאנחת הרווחה על בואו של הפתרון לבעיית המגורים של הוריי נמשכה פחות מנשימה שלמה: זה היה "יש!", שאיפה קצרה, ואז נשיפה ארוכה-ארוכה של פרידה מבית. מהבית.
תראו, אני לא רוצה לעשות מזה עניין גדול מדי. עם כל השטויות וכל הסנטימנטליות, אנחנו באמת פריבילגים בהשוואה לאחרים. רק לך תארוז 44 שנים.