אני נמצאת בדירת פנטהאוז בקומה ה-20 של מלון חמישה כוכבים בתל אביב המציע דירות להשכרה לטווח ארוך או לרכישה. מעליי מרחף שנדליר עצום, המעניק לחלל הילה שמימית של יוקרה. הוא משתקף ברצפת השיש האיטלקי, שעליה אני דורכת עם סנדלים ב-200 שקל במבצע. מולי פרושים ים כחול ושמיים בהירים. ביום העצמאות, מספר לי בעל הדירה, המטס עובר ממש כאן. בעיני רוחי אני יושבת על הספה שנראית רכה כמו ענן, זאת שניצבת על שטיח שכמו עשוי מכנפי פרפרים. אולי עומדת במרפסת, זו הקטנה יותר מהשלוש (ועל כן בעל הדירה מכנה אותה cozy, כלומר אינטימית), ומנופפת לטייסים בדגל ישראל או מטפחת גוצ'י. החיים האלו יכולים להיות שלי תמורת כ-200 אלף שקל לחודש.
אני מתהלכת בין החדרים הנוצצים. הם מילולית נוצצים: הרצפות, הנברשות ויצירות האומנות הממוסגרות, כמו גם החלונות והמראות, ממורקים כולם. בחדר השינה שוב עולה בדמיוני תמונה ובה אני מתעוררת במיטה רחבת הידיים, מגיפה את התריסים החשמליים במחיאת כף ומולי נפרש הנוף המרהיב. לרגע אני מרגישה כמו ציפור נדירה בתוך קן זהב הנישא מעל העיר עם בנייניה המתקלפים, שבהם חיים אנשים שבדיוק עכשיו תרים אחר דירה להשכיר ברמת גן, כי תל אביב יקרה להם. מתפשטת בי נינוחות לא מוכרת של מישהי שהעול הכלכלי אינו רובץ עליה, והכל עומד לרשותה ולשירותה: השמיים, המטס והים.
"מה שאת רואה כאן זה דה בסט, הטופ של הטופ", אומרת מתווכת הדירות שמתלווה אלינו. "רמת חיים כזאת לא תמצאי בכל תל אביב", היא מוסיפה. בעודה מסבירה לי על הנכס באנגלית, אני מביטה על השתקפותי במראה בחדר אמבטיה שגודלו כגודל חדר השינה בדירת שני החדרים השכורה שלי בגבעתיים, שהתמזל מזלי ובעלי הדירה שלי אינם חמדנים ולא העלו את שכר הדירה בשנה האחרונה באחוזים רבים כמו שקרה ליותר מדי ישראלים ברחבי הארץ.
אני מדברת אנגלית עם בעל הדירה והמתווכת, מכיוון שהגעתי לכאן במסווה של תושבת מוסקבה שלפני חודש עלתה לישראל. לפי הסיפור שהמצאתי, כמו רבים אחרים נמלטתי משם כי פוטין משתולל ומסך הברזל יורד. אני אישה פשוטה, בעלת אמצעים סבירים בלבד המאפשרים לי לשכור דירה במרכז תל אביב, אבל ודאי שלא דירה כזאת. בדיתי כי אני כאן בשביל דוד שלי, איש עסקים מוסקבאי שגם הוא יחד עם משפחתו עזב את המולדת וכעת מחכה, בפריז, לאות מהאחיינית שלו המחפשת דירה בעבורו. 60 אלף דולר בחודש (בדירות בסטנדרטים כאלו מדברים בדולרים) הוא סכום נאה, אבל גם לא כזה שגורם לו למצמץ.
"בפעם הבאה תשאלי מי הבן אדם", אני שומעת את בעל הדירה נוזף במתווכת בזמן שאני בוחנת גופי תאורה מוגזמים במסדרון. "אני לא יודע מי זה הדוד הזה שלה". אני מקשיבה בעודי בוהה בצילום של אישה אפריקאית. בעל הדירה מסביר שיצירות האומנות בדירה הן של אומנים מוכרים, כמו למשל כזו של אומן הזכוכית המפורסם דייל צ'יהולי (Dale Chihuly), אך חלקן גם של אומנים בתחילת דרכם. את היצירות מקפידים להחליף באחרות מדי חצי שנה, אפילו שאיש לא גר כאן אף פעם. בעל הדירה מספר שהפנטהאוז נבנה לפני חמש שנים ומאז כשני אנשים שכרו אותו לזמן קצר בלבד, אבל מאוחר יותר אני מגלה שהוא עומד למכירה כבר מ-2016, אחרי שיפוץ שנמשך שנה ועלה 40 מיליון שקל.
לכל מגדל במתחם יש לובי מפואר, שירותי קבלה ואבטחה מסביב לשעון ובריכת שחייה. בקומה האחרונה של אחד הבניינים מראים לי דירת דופלקס המושכרת ב-40 אלף דולר לחודש
במהלך הסיור בפנטהאוז שואל אותי בעליו איפה אני גרה בתל אביב. אני עונה שברחוב ג'ורג' אליוט – הכתובת האחרונה שלי בעיר לפני שעזבתי אותה לתמיד, כי גם לפני חמש שנים תל אביב הייתה יקרה מדי. "אני מעדיפה בתים ישנים משופצים, זה יותר הטעם שלי", אני מסבירה. "כן, זו לא כוס התה שלך. הדירות שלנו מעוצבות לפי טעמם של אנשים כמו הדוד שלך", הוא אומר ואני נזכרת איך לפני כעשור יצא לי לבקר בדירה שכורה של אוליגרך אחד – הונו נאמד אז ב-3 מיליארד דולר. זו הייתה דירה במלון דן וכבר בימים ההם היו שם כמה מיליארדרים יהודים רוסים מסוכסכים עם פוטין שנמלטו מנחת זרועו ומניסיונותיו לשים את ידו על כספם.
"מה שיש בדן לא דומה בכלל למה שיש כאן", אומרת המתווכת כשאנחנו נשארות לבד לחתום על מסמך שיבטיח את שכר הטרחה שלה. "אני יודעת על 20 אוליגרכים שמגיעים עכשיו לישראל. יש רב בירושלים שביקש ממני למצוא להם דירות". היא מפצירה בי לצלם את דלת הכניסה לדירה, שגובהה שישה מטרים ולצדה פסלים של האומן גדי פריימן.
"איך קוראים לדוד שלך?", שואל אותי בעל הדירה בדרכנו החוצה, ואני מסבירה שהוא אדם דיסקרטי ונוקבת בשם אקראי. "כל הלקוחות שלי כאן הם אנשים דיסקרטים כמו דוד שלך", הוא אומר ומספר על שני אוליגרכים שלא מזמן השתכנו בדירות אחרות במלון. כשאנחנו יוצאים אל הרחוב התל-אביבי המעופש אני אומרת לו "איזה הבדל בין הפנים לחוץ". והוא משיב: "אל תסתכלי".
עוד במגזין mako:
>> לאחר שאיבדה 27 ק"ג ועברה 4 ניתוחים, לי קורזיץ מחייכת
>> פאני בוזגלו מדברת: "הילדים רגילים שיש לאבא כמה נשים"
>> בעולם התחתון מגייסים נערים בני 15-17, והם באים בלי לחשוב פעמיים
>> אלכוהול לא תמצאו, ביקיני דווקא כן: מה מחכה לכם בסעודיה
שרצ'קה, מעכשיו נגור בדירה יקרה יותר
בשנה האחרונה עלו מחירי הדירות בישראל ב-16% ויחד איתם עלו גם מחירי השכירות, כך לפי אתר יד 2. דמי השכירות של דירות בנות שלושה חדרים עלו מתחילת השנה עד 12% ואילו דמי השכירות בדירות בנות ארבעה חדרים עלו ב-14%. ציבור שוכרי הדירות בארץ, שבו נמנים כ-2 מיליון איש, חווה טלטלה גדולה שאינה מאפיינת את תל אביב בלבד: הקרקע רועדת תחת רגליהם של תושבי כל הערים במדינה. לפי דה מרקר, עם הערים שספגו את עליות המחירים הגבוהות ביותר ברבעון האחרון של שנת 2021 נמנות הרצליה, פתח תקווה, רמלה, אשדוד, ירושלים, ראשון לציון ועוד. ולכל אחד יש את הסיפור האישי שלו. בעצמי שמעתי סיפורי זוועה מחברים שבעלי הדירה העלו את דמי השכירות באלפי שקלים בבת אחת והם נאלצו לחפש קורת גג אחרת. כך מצאו את עצמם עומדים בתורים של עשרות אנשים שהשתרכו מחוץ לבניינים ובהם דירות פנויות להשכרה.
יצירות האומנות בדירה הן של אומנים מוכרים, כמו למשל כזו של אומן הזכוכית המפורסם דייל צ'יהולי, אך חלקן גם של אומנים בתחילת דרכם. את היצירות מקפידים להחליף מדי חצי שנה, אפילו שאיש לא גר כאן אף פעם
עד כדי כך חמור המצב, שברחובות ערים כמו פרדס חנה, באר שבע וגם תל אביב, הוצבו אוהלים – סמל מחאת יוקר המחיה משנת 2011. את האוהלים הקימו צעירים בשנות ה-20 לחייהם בתקווה שהפעם, בניגוד למחאה ההיא, הממשלה תבטיח לעשות משהו בנדון וגם תקיים. בינתיים נראה שהמחאה לא ממש מתרוממת. מצוקת הדיור הולכת ומחריפה – וזה מזכיר לי בדיחה יהודית מאודסה:
– שרצ'קה, מעכשיו נגור בדירה יקרה יותר, בדיוק כמו שרצית.
– אוי, חיים, איך אני מאושרת! אנחנו קונים דירה?
– לא, אבל העלו לנו את דמי השכירות.
בשנת 2016 ספג שוק דירות היוקרה מכה קשה: עליית מחירי הדיור; הכבדת מס הרכישה; האזהרות מפני המיסוי על דירה שלישית; ובעיקר הנהלים המחמירים על המערכת הבנקאית שנועדו למנוע הלבנת הון – כל אלה הרחיקו את המשקיעים ואת תושבי החוץ משוק הנדל"ן הישראלי. באותה שנה עמד מחירו של הפנטהאוז שבמלון על 50 מיליון דולר. באין קונים, ב-2018 הוא הוצע כבר ב-36 מיליון דולר. אם ארצה לרכוש אותו היום אצטרך לשלם "רק" 100 מיליון שקל.
מעולם לא הייתי בדירה שהשכירות שלה היא 200 אלף שקל בחודש. למעשה, לא ידעתי שיש כאלו בכלל בישראל. ומהרגע שהתוודעתי, דעתי לא נחה: רציתי להציץ לחיי אנשים בעולם מקביל לשלי; לגלגל על שפתיי את המשפט "כסף הוא לא בעיה"; להביט בנופים הנשקפים מהמגדלים הגבוהים בדירות שלעולם לא אוכל לגור בהן. הלכתי לראות שבע כאלו, ולהלן רשמיי.
מקנאה בדוד הלא קיים שלי
"את יודעת איפה את?", שואל אותי המתווך שלוקח אותי לראות דופלקס הממוקם בקומה ה-16 של בניין מגורים בתל אביב. "מכירה את כיכר המדינה? גוצ'י, ארמני?", הוא מפטיר. הפנטהאוז – 450 מ"ר, 5.5 חדרים, שתי מרפסות בגודל 50 מ"ר כל אחת, 180 מ"ר גג – משופץ מהיסוד ומרוהט לחלוטין, עומד ריק ולמכירה תמורת 32 מיליון שקל או להשכרה תמורת 30 אלף דולר לחודש, שהם 103 אלף שקלים חדשים. "זאת וילה בשמיים", אומר המתווך ומספר כי הבעלים הוא אדריכל מפורסם שבנה וילות בלוס אנג'לס, בדובאי, ובכפר שמריהו. היום הוא מתגורר בהרצליה פיתוח. "הוא רוצה למכור אותה, אבל בינתיים הצעתי לו להשכיר והוא הסכים", מסביר המתווך וממשיך, "כמובן, בתנאי שהמשכירים יהיו אנשים טובים. הוא מאוד מקפיד על זה".
450 מ"ר, 5.5 חדרים, שתי מרפסות בגודל 50 מ"ר כל אחת, 180 מ"ר גג – משופץ מהיסוד ומרוהט לחלוטין, להשכרה תמורת 30 אלף דולר לחודש
הדירה שאליה אנחנו נכנסים שונה מזו שראיתי קודם. אומנם אין בה נוף לים, אבל היא מעוצבת בטוב טעם. "הנוף כאן הוא כמו במנהטן", אומר המתווך כשאנחנו עומדים במרפסת ובה כיסאות נוח מעוצבים והמון קקטוסים גדולים ויפים. המתווך מספר שהם יקרים מאוד. בסך הכל עציצים, אבל אני כבר לא מופתעת – הכל פה יקר מאוד: מהרהיטים מהחנויות הטובות ביותר באירופה ועד ספרי האומנות הממלאים את מדפי העץ. אנחנו עולים במדרגות הרחבות המתפתלות באלגנטיות לקומה של חדרי השינה. השטיחים הפרוסים מקיר לקיר נקיים ורכים, והמיטה העצומה בחדר המאסטר עושה לי חשק להתעלם מכל הנוכחים ולהישכב עליה. פתאום אני קצת מקנאה בדוד הלא קיים שלי.
בפנטהאוז יש עוד קומה, שלישית. זו מעין עליית גג ובה חדר קטן יותר מכל החדרים בבית. יש בקומה גם חדר שירותים זעיר שכדי להיכנס אליו צריך להתכופף, בפנים לא ניתן להתיישר, אלא רק להתיישב ישר על האסלה. המתווך מספר שכאן גרה העוזרת. "חדר עבדים", אני אומרת בחיוך כשאנחנו יורדים שוב למטה ופוגשים את הבעלים. "זה את אמרת", הוא צוחק חזרה ומספר שהייתה להם עוזרת פיליפינית קטנת קומה.
משם אותו מתווך לוקח אותי לשכונת פארק צמרת בצפון תל אביב. המתחם מורכב מ-12 גורדי שחקים, הניצבים על מעין אי תנועה ענק מוקף כבישים מהירים: איילון ממזרח ודרך נמיר ממערב. לכל בניין במתחם יש לובי מפואר, שירותי קבלה ואבטחה מסביב לשעון ובריכת שחייה. בנוסף בשכונה יש כמה מסעדות יוקרה ובתי קפה, ובהם יושבים קבלנים שמדברים על מיליונים, ונשים עם ניירות כסף בשיער.
אנחנו עולים לקומה האחרונה, לדירת דופלקס המושכרת ב-40 אלף דולר לחודש, שהם 140 אלף שקל. גודלה 460 מ"ר, 120 מ"ר של מרפסת, עם בריכה פרטית. אפשר גם לרכוש אותה תמורת 70 מיליון שקל. את הנכס מראה לנו אישה כבת 80, אלגנטית, נמרצת ובעלת מבטא צרפתי. היא נציגת משפחה שבבעלותה, כך היא מספרת, בניינים ברחבי העיר. הצרפתייה לא מפסיקה לומר שהכל כאן "סופרב", אבל שום דבר לא סופרב בעיניי. זו נראית לי כמו עוד דירת מגדלים משמימה, אבל מה – עם נוף מטורף. שלושתנו עומדים במרפסת בזמן שהיא מצביעה על הירקון, ואפילו על הרי ירושלים, שאולי ביום טוב אפשר לראות אותם, אך כעת הם לוטים בערפיח.
למעשה, הדירה בכלל עוד לא מוכנה: היא ריקה מרהיטים ומכשירי חשמל; והמעלית שאמורה לקחת אותנו לקומה שבה חדרי השינה עדיין לא פועלת. אולי כדי לפצות היא מראה לי דירה נוספת. אבל היא רק 300 מ"ר, ומן הסתם זולה יותר. אני מציינת שחבל שאין בה בריכת שחייה, והמתווך, שלא יודע שאני מבינה, אומר לה בעברית שזו לא דירה ששווה להראות לי – לדוד שלי יש תקציב.
אנחנו ממשיכים לנווה צדק לראות פנטהאוז שגודלו 350 מ"ר, עם בריכה קטנה שהיא גם ג'קוזי, ארבעה חדרי שינה, מעלית פרטית ושתי חניות, מרוהטת לגמרי והיא זולה מכל מה שראינו: 20 אלף דולר בחודש, כלומר דמי השכירות הם רק 70 אלף שקל. בעלי הדירה הם משפחה צרפתית שעוזבת לדובאי, שנמצאים בדירה יחד עם המטפלת בזמן הביקור הקצר שלנו. אחרי הדירות שראיתי, זאת נראית לי צפופה מדי, עמוסת חיים של אחרים – זאת הדירה הראשונה והיחידה שראיתי שבה חיים אנשים.
המתווכת מציגה לי פנטאהוז ב-50 אלף שקל בחודש, בן שתי קומות, מרוהט לחלוטין, פלוס אח בסלון. בשלב הזה סף הגירוי שלי גבוה מאוד: הדירה הזאת משעממת; איפה הנצנצים ואיפה הים?
בצפון תל אביב מציגה לי מתווכת פנטאהוז שעלותו 50 אלף שקל בחודש. כמו כל הדירות האחרות מלבד ההיא שבנווה צדק – גם בזו אף אחד לא גר. המתווכת מספרת שהבעלים עזבו לאקירוב כששיפצו את הבית, אבל התאהבו בשכונה והחליטו למכור את הפנטהאוז. יש בו שתי קומות, הוא מרוהט לחלוטין ברהיטים חומים, עם אח גדול בסלון שנראה מגוחך בחודש יולי. למען האמת, בכל עונה אחרת בארצנו. בשלב הזה סף הגירוי שלי גבוה מאוד: הדירה הזאת משעממת; איפה הנצנצים ואיפה הים? טוב, בסכום הזה – למה ציפיתי?
כסף לא קונה טעם
בסופו של דבר כדי למצוא משהו לרוחי נאלצתי להרחיק עד לשכונת יוקרה בנתניה. בעלת הבית חיכתה לי מחוץ לבניין מודרני ויפה המחולק לשלוש דירות דופלקס עם נוף לים. בעלת הבית היא אדריכלית מתל אביב שמבלה עם בעלה את סופי השבוע שלה באחת הדירות כאן. בסיור שהיא עשתה לי נגלה בית מינימליסטי, עם בריכת אינפינטי קטנה במרפסת. סך הכל 30 אלף שקל בחודש והיא יכולה להיות של דוד שלי, או אולי שלי? הסכום נראה פתאום נמוך בראש המסוחרר שלי. סיפרתי לה על דירות שראיתי והסכמנו שכסף לא קונה טעם.
"כשבעל הפנטהאוז ואני יוצאים החוצה אל הרחוב התל-אביבי המעופש אני אומרת לו, "איזה הבדל בין הפנים לחוץ", והוא משיב: "אל תסתכלי"
עליתי לרכבת הביתה, לגבעתיים, לדירת שני החדרים שאינה שלי ושכנראה לעולם גם לא תהיה. לא זאת, ולא אחרת. פתאום נעמו לי הרעש של הנוסעים; הדחיפות בכניסה וביציאה; ומקבץ הנדבות שמבקש עזרה לילדה חולה שאני די בטוחה שאין לו. בחיים לא נהניתי ככה מנסיעה ברכבת.
משם הלכתי לעמוד בתור לסביח של עובד, הוא שפך כמויות של עמבה לתוך הפיתה שאני אוכלת פעם בשנה במקרה הטוב, כי למעשה אני לא חובבת גדולה של מאכלי רחוב. התיישבתי עם המנה שלי מול החלון בדירה, הסתכלתי על העצים המותשים מהחום, חשבתי על התקרה המתקלפת בחדר האמבטיה שמזמן הובטח לי שתיצבע, והבנתי שהיא לא כל כך גרועה. אני באמת ובתמים מעדיפה אותה פי כמה על פני חדרי האמבטיה היוקרתיים בגודל חדר השינה שלי שראיתי השבוע. הטחינה נזלה על האצבעות שלי וסוף-סוף נשמתי לרווחה.