עיצוב הבית – בעקבות מעבר, שיפוץ או סתם כי בא לנו לחדש – הוא תהליך לא פשוט שדורש מאיתנו הרבה התרוצצויות, בחירות והחלטות. לפעמים אנחנו שוקעים כל כך עמוק בתהליך, שאנחנו שוכחים שברוב המקרים עוד אנשים יחלקו איתנו את התוצאה. מדובר, כמובן, בבן או בת הזוג שלנו, אבל ברוב המשפחות יש גם ילדים – ומה עם הטעמים והרצונות שלהם? איך הם רוצים שהחדר שלהם ייראה? ומילא החדר שלהם – אולי יש להם דעה על עיצוב הבית בכלל? והאם אנחנו צריכים לשתף אותם בתהליך או להציג להם את הבית המוגמר?
עוד בערוץ עיצוב הבית:
- לכל הכתבות בערוץ living
- כזו עוד לא ראינו: דירה מושלמת בלי אף משטח לבן
- שוטפים כלים לפני המדיח? אתם צריכים לדעת את זה
"יש משפחות שיותר שואלות ומשתפות את הילדים, ויש כאלה שבהן ההורים מחליטים בצורה ברורה ומנחיתים מלמעלה", אומרת מעצבת הפנים חמוטל קציר. היא עצמה חושבת שהמעורבות של ילדים בתהליך צריכה להיות מוגבלת. "לילדים יש פחות פרספקטיבה והם פחות רואים את התמונה הכללית. הם לא מבינים שהמקום שהם נמצאים בו היום ישתנה עם הגיל. הם יכולים לרצות משהו מסוים וזה בכלל לא מסתדר עם החלל. למשל, כשהבת שלי הייתה בת 6 היא מאד רצתה חדר ורוד. הזמנו לה ריהוט חדש בצבע לבן והיא הייתה מאד מאוכזבת. אמרתי לה שאני מבטיחה לה שהחדר יצא ורוד והוספנו כל מיני אקססוריז ורודים והיא הייתה מבסוטית. שנתיים אחר כך היא בכלל רצתה להחליף לצבעים של ג'ינס וכחול. כלומר, כדאי שהמרכיבים היקרים והיותר קשים להחלפה יהיו ניטרליים".
כמעצבת את נפגשת עם הילדים?
"כשאני מגיעה לעצב בית אני לוקחת בחשבון שההורים הם הלקוחות, אבל מדברים בשם כל בני המשפחה. להתחיל לערב ילד ברמות האלה זה לא נכון בעיניי. ההורים צריכים לבדוק בעצמם עם הילדים לפני כן אילו דברים חשובים להם, ולבוא עם פרוגרמה שלוקחת בחשבון גם את הצרכים שלהם. אני בעד לממש פנטזיות ולהיות קשובה, אבל אי אפשר להתנהל עם כל מיני בקשות של ילדים שהן לא תמיד מתאימות".
מעצבת הפנים מירב קצמן קצת פחות נחרצת. "כשאני מתכננת בית למשפחה, הילדים הם חלק בלתי נפרד", היא אומרת. "זה רלוונטי לשאול אותם מה דעתם בכל גיל. ככה הם מרגישים שיש להם חלק בקבלת ההחלטות בבית, וזה מאד מגייס אותם לשינוי. כששואלים לדעתם הם גם מרגישים חשובים ומשמעותיים". יתרון נוסף, היא אומרת, הוא ששיתוף הילדים בתהליך מקל על המעבר: "הם יודעים לקראת מה הם הולכים וזה מונע הפתעות בדרך", היא אומרת.
שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית מומחית שעוסקת גם בהדרכת הורים, חושבת שצריך להתחשב בגיל הילדים. לדבריה, ילדים קטנים לא צריכים להיות מעורבים בעיצוב הבית, אבל בערך באמצע בית הספר היסודי המצב משתנה. בגיל הזה יש להם כבר דעה והם מרגישים קצת יותר בוגרים, וכאן זה כן המקום לשאול אותם מה הצרכים שלהם", היא אומרת. "זה לא אומר שאנחנו תמיד צריכים לעשות כל מה שהם מבקשים. הם לא תמיד יודעים בעצמם, וגם אין להם את השיקולים שלנו. אבל כדאי כן לתת להם 'אשליית שליטה' - כלומר קודם שההורים יבינו בעצמם מה השיקולים והגבולות ואז לתת לילדים לבחור בתוך הגבולות הקיימים. חשוב לא לתת לילדים לבחור במשהו שעלול לפגוע בהם או לא להתאים לבית, למשל מיטת גלריה גבוהה שקשה להסתדר איתה".
למתבגרים, אומרת שונץ, יש כבר דרישות ורצון שיתחשבו בדעות שלהם. "אני מאוד בעד לשמוע אותם, ולתת להם יד חופשית איפה שאפשר", היא אומרת. "יש להם יופי של רעיונות וצריך לבוא עם ראש פתוח וסבלנות, אבל גם כאן, לא כל קשקוש צריך להתגשם בגלל שהילד ביקש. הוא יכול להתחרט רגע אחר כך. אפשר גם לספר להם מה התקציב ולהבהיר להם שאם הם רוצים משהו מעבר הם יכולים להשתתף ולתרום למאמץ המשפחתי".
ומה לגבי הסיבובים הבלתי נמנעים בחנויות - משימה שמתישה גם מבוגרים רבים? "אני לא אוהבת שהורים לוקחים את הילדים איתם לסיבובים", אומרת קציר, וקצמן מסכימה: "ברור שזה יכול לבלבל ופחות מעניין ילדים". שונץ, לעומת זאת, אומרת שילדים יכולים להפיק תועלת מקניות וסידורים בתנאי שההורים רגועים מספיק. "אם ההורה עצבני, לחוץ או עייף, הילד לא יתחבר", היא אומרת. "אבל אם סבלנות, זו הזדמנות טובה להסביר לילדים על שיקולים של מקום ותקציב ושלא כל הנוצץ זהב".
ממלכה משלהם
בכל הנוגע לחדרי הילדים יש תמימות דעים: זה המקום לשתף אותם, להקשיב להם ולהתחשב בדעותיהם וטעמם. קציר מספרת שהיא תמיד שואלת את הילדים אילו צבעים הם מעדיפים, ודואגת לתכנן לילדים מרחב שיאפשר גמישות בעתיד וחללים שלא סגורים הרמטית. "המרחב שלהם חייב לאפשר ביטוי לצרכים שלהם ולספק מקום שבו הם יכולים להציג יצירות, מדליות או תוצרי בנייה ושתהיה להם בעתיד יכולת להזיז ריהוט ממקום למקום", היא מסבירה. "החדרים של הילדים הם הממלכה שלהם, וחשוב לגבש משהו שהם מתחברים אליו", מוסיפה מעצבת הפנים יונית שטרן. "חבל לעצב ולהשקיע בחדר שלא 'יעשה להם את זה'".
"בגיל צעיר יותר ההורים יותר מנתבים", אומרת קצמן. "אני לא אשב עם ילדה בת שש ואבחר לה טפט. אבל הייתה נערה שהייתה מאוד מעורבת עד כדי כך שיצרתי איתה לוח בפינטרסט ומשם שאבנו השראה, ויצא משהו שהיא מאוד אוהבת. זה היה תהליך מאוד כיפי. לילדים היום יש אינסטגרם ופינטרסט והם בונים לוחות השראה, וממש יודעים מה הם רוצים. יש בזה משהו מדהים שמראה על בגרות".
"הייתה נערה שתכננתי לה ארון והיא הסתכלה על התכנון ואמרה לי שהיא רוצה לשנות דברים כמו לארגן על הדלת מתחת למראה מקום לאיפור", מספרת קציר. "זה בדרך כלל לא קורה, אבל זאת הייתה נערה שהצליחה להגדיר את הצרכים שלה ואני שיניתי את התכנון בהתאם. במקרה אחר הייתה נערה שרצתה לעשות סטיילינג בחדר שלה, וממש בחרנו אקססוריז כמו כריות ופריטי טקסטיל והיא הייתה ממש מרוצה. היה לי גם נער שניגן על פסנתר והוא התעקש שהפסנתר ייכנס לחדר שלו וזה נלקח בחשבון. ילדים צריכים לעצב בעצמם את החלל שלהם אבל חשוב לשים להם גבולות מסוימים", מוסיפה קציר. "ההורים יכולים לצמצם את הבחירות לכמה אופציות. צריך לזכור שבסופו של דבר הילד הוא לא עוד לקוח. המילה שלו היא לא כמו ההורים שלו. ההורים הם המחליטים לפי הגישה והאמונה שלהם".
"טעם זה משהו שמתגבש עם השנים ולא משהו שנולדים איתו", מסכמת שטרן. "אנחנו לא ניתן לילד בן שלוש לבחור לנו את התמונה לסלון. ובכל מקרה, תמיד כדאי לתת לילדים לבחור מבין אופציות ולא להשאיר את הבחירה פתוחה, גם בגיל בוגר יותר. יש המון בחירות בתהליך הזה, וזו הזדמנות לערב את כל בני המשפחה כדי לתת להם תחושה של תרומה לעשייה".
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
לערב ילדים בתהליך העיצוב - כמה נקודות למחשבה
* קבלו את ההחלטות המהותיות ביותר בלעדיהם (כמו תכנון החדרים, תאורה, אריחים לרצפה, פריטי נגרות או בחירת צבעים מרכזיים) אבל תנו להם להשתתף בבחירת אלמנטים שקל לשנות או להזיז.
* תנו להם להיות מעורבים יותר בחללים שנוגעים להם אישית – החדרים האישיים שלהם, פינת המשפחה או חדר הרחצה שלהם – אבל היו שם כדי לייעץ להם. הבהירו להם שהם אחראים לסדר ולאסתטיקה החדרים שלהם.
* אל תשאירו את כל האופציות פתוחות. הציגו בפניהם שתיים-שלוש אפשרויות רלוונטיות, כאלה שמתאימות לטעם שלכם ולתקציב, ותנו להם להשמיע את דעתם בעניין.
* הביאו אותם מדי פעם לבית הלא גמור כדי שירגישו שותפים לתהליך – הראו להם מה השתנה והסבירו מה הצעד הבא ואיך הבית שלהם הולך ומתהווה.
* עזרו להם להכיר במציאות – למדו אותם שיש מגבלת תקציב ומגבלות מרחב ושאי אפשר תמיד לממש את כל הרצונות. שתפו אותם בתקלות, עיכובים ומהמורות בדרך.